תפיסה והמתקה של המים בישראל
בישראל יש מחסור במקורות מים בעיה זו, שהייתה ידועה כבר בתקופה העתיקה, הולכת ומחריפה בימינו. המקורות כוללים מי־תהום, מי מעינות ומי נחלים ושיטפונות שכולם נזונים ממי גשמים. עקב ניצול המים נעשה על־ידי שאיבה משלושה אקוויפרים (אקוויפר ־ שכבת קרקע נושאת מים) ראשיים: הכנרת, אקוויפר האבן ואקוויפר החול. בכל אחד מהם נקבע גבול המכנה ״הקו האדם״, שמעבר לו אסור לשאוב.
נוסף למחסור הכללי במים בארצנו יש עוד בעיות המחמירות את המצב: 1) הגשמים יורדים רק בחורף. 2) כמות הגשמים גבוהה בצפון הארץ ונמוכה מאד בדרומה. 3) רוב הקרקעות הראויות לעבוד בהשקיה, מצויות בנגב הצפוני השחון והעני במקורות מים. 4) רוב מקורות המים מצויים בעמוק בקרקע, ולכן יש לשאוב אותם, דבר הכרוך בהוצאות רבות.
עוד בזמן הקמת המדינה החלו בתכנון ופתוח מקורות מים, מאז ועד היום משק המים עבר שינויים גדולים ונחשב אחד המפותחים בעולם. ואמנם, הוקמו מאז מפעלי מים בעלי אפי שונה, החל בקדוחי מים, מתקנים לניצול מי ביוב ובמפעל המים ארצי המשלב את כל מפעלי המים במדינה ומפעיל את המוביל הארצי.
שיטות להמתקת מים מלוחים מתקנים להמתקת מי ים מצויים במקומות רבים בעולם וגם בישראל, המתקנים הוקמו על ידי מדענים, מהנדסים, טכנאים ועובדים במקצוע צנרת ושרברבות תברואית.
1. שיטת הזיקוק - באילת מצוי מתקן שמספק אלפי מ"ק מים ביממה בשיטת הזקוק: מי הים מתאדים ושבים מתעבים למים כשהם חופשיים ממלחים.
2. שיטת ההקפאה - הממציא הישו־אלי א. זרחין פתח שיטה להמתקת מים על ידי הקפאה. היא מבססת על בידוד מולקולות המים ממלחים בטמפרטורת קיפאון כשהעקרון הוא שנוצרים בתחילת ההקפאה גרגירי קרח ללא מלח.
3. שיטת קרומים חדירים למחצה: קרומים שמעבירים רק מולקולות מים ולא מולקולות מלח.
תפישת המים. לכל מקור מים צורת תפישה מיוחדת לו. תפישת מי נחלים ונהרות נעשית בכמה שיטות:
בעבר נהגו להטות את זרם המים במעלה הנחל או הנהר. וניצולם להשקיה או להפעלת טחנות קמח.
כיום השיטה המקובלת היא שאיבת המים באמצעות צינור יניקה ומשאבה צנטריפוגאלית אשר מוגבהת לרוב מעל לפני המים.
יש מקרים שבהם חופרים שוחה ליד הנחל או הנהר ומתקינים בה משאבה אנכית השואבת את המים.
שתי השיטות מתאימות לתפישת מי אגמים ומי שיטפונות, הנאגרים באגמים מלאכותיים. את מי המעיינות משתדלים לתפוש לפני בואם במגע עם האטמוספרה. הכוונה לתפוש אותם בטרם יזדהמו בזיהום כלשהו.
תפישת מי שיטפונות נעשית בדרך כלל על ידי חסימת הערוץ הטבעי של המים על ידי סכר ויצירת אגם מלאכותי. את מי התהום כלומר את המים הזורמים בתוך שכבות הקרקע הנושאות מים (אקוויפר) תופשים בשתי צורות: בארות וקידוחים.
בארות וקידוחים הינם שיטות מקובלות ביותר לתפישת מי תהום. באר היא שיטה ישנה נושנה לתפישת מים הידועה עוד מימי התנ״ך.
בשיטה זו חופרים בור מפני הקרקע אל השכבה הנושאת.
המים מתנקזים לבאר וממנה שואבים את המים על ידי משאבות.
בימי קדם נהגו להעלות את המים על ידי דליים ובשלב מאוחר יותר - בעזרת מתקן המופעל על ידי בעלי חיים.
שיטה זו אפשרית כאשר עומק השכבה נושאת המים הוא קטן.
כיום מנצלים שכבות מים בעומקים גדולים של מאות מטרים.
לצורך זה מפעילים משאבות בתוך קידוחים החודרים אל מעבה האדמה. בדרך כלל משתמשים במשאבות אנכיות. כיום חודרות לשימוש משאבות תת־מימיות.