"מניסיוני בשדה הקרב למדתי, שלתכניות אין ערך, אך לתכנון אין תחליף " (דויט איזנהור)
מסופר: הרה"ק רבי מנחם מענדל מרימנוב זיע"א (יומא דהילולא י"ט אייר) ברך פעם יהודי אחד שיהיה עשיר. ונעשה לגביר אדיר. שאל אותו הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זיע"א, היתכן ליתן עושר מופלג כזה לאיש אחד? השיב לו רבי מענדל מרימנוב: אני ברכתי אותו סתם בעשירות, והוא בעל צדקה גדול, ותיבת "ונתנו" הוא למפרע, לכן כמו שהוא נדבן גדול בלי גבול, יתנו לו מן השמים ג"כ בלי גבול.
מספרים על ר' יחזקאל אברמסקי זצ"ל כשדיבר שהיה כמה שנים בסיביר ועבר זמנים קשים, ופעם אחד קם בבוקר ולא היה לו סידור ולא גמרא, אז חשב לעצמו על מה לומר מודה אני, אין לי כלום אבל פתאום נתעורר בו מחשבה "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי על מה על "רבה אמונתך" שאפילו במצב כזה מתרבה אצלי האמונה. אמר הרייע"ץ היה שוה כל סיביר העיקר שיצא כזה ווארט.
מסופר על בן למשפחה מיוחסת של אדמו"רים, שבא לבקר בחצר הרבי מליובאוויטש, ובאותה הזדמנות ביקש לפגוש את קרוב משפחתו, שהיה לחסיד חב"ד. להפתעתו נאמר לו , שהאיש מתפרנס ממסעדה שבבעלותו. אמנם גם סיפרו לאיש שקרוב משפחתו מרבה לעשות חסד ולהאכיל עניים ונזקקים בלי לגבות תשלום, אבל הדבר הציק לו. כשנכנס אל הרבי העיר , כי אין זה מכובד שבן למשפחת צדיקים ינהל מסעדה. השיב לו הרבי: "גם הסבא שלכם ניהל מסעדה". לשמע תשובתו של הצדיק קפץ האיש ותהה: "איזה סבא?!". נענה הרבי: "אברהם אבינו".
הכספת )חיים ולדר, סיפורים מהחיים 1(
לכבוד אדון חיים ולדר. לאחרונה נזכרה רעייתי שתחיה, בסיפור מותח שאירע לנו לפני למעלה משלושים שנה. הסיבה לזה שהיא נזכרה בסיפור המותח, נובעת משיחת חולין שהתרחשה לא מזמן אצלנו עם כמה מהבנים שלי, שדיברו על הסיפורים שאני מספר לך מפעם לפעם. הם סיפרו לי שהם שומעים שהציבור נהנה מהסיפורים הללו ומצפה שאכתוב עוד סיפורים. למעשה אני סבור כל העת שאתה מפרסם את סיפוריי בעיקר מפני הנימוס והיה לי משום חידוש גדול לשמוע, שיש מישהו שקורא ואפילו נהנה מהם.
הסיפור הוא על מנהל המוסד בו עברתי בזמני הפנוי כגובה תרומות. מנהל אותו מוסד היה ירושלמי בדיוק כמוני, וניהל את המוסד בדרך פשוטה של פעם, בלי כל מיני לשכות ומזכירים ומחשבים ומנהלי ורואי חשבונות. הוא בעצמו היה גם המנהל וגם המזכיר ורואה החשבון. את מס ההכנסה הוא ממילא לא הכיר וגם התנגד באופן עקרוני לכל התופעה הזו, שמישהו בא ואומר לך, תן לי כך וכך אחוזים. את הכספים של המשכורות וניהול הישיבה היה מחביא באיזשהו מקום באחד הבוידמים של המשרד, ובגלל שמדובר בבנייה ישנה, היו הרבה בוידמים שם, ואם היה מישהו זקוק לכסף, הוא היה נעלם לכמה דקות ארוכות ומביא פקטות של שטרות מאובקים, מאיזו רצפה או תקרה או סליק כלשהו. כשהיה צריך להעביר כסף ממקום למקום, הוא היה מניחו בתוך שקית לא שקופה בתוך סל צהוב וכך היה הולך ממקום למקום, מבלי שאיש יחשוב שהירושלמער הדלפון הזה נושא מכאן לכאן ובחזרה, סכומים שיכולים לקנות בהם בית ברחוב יפו. כך חי האיש בתפיסתו עד שגדל בנו והחל לסייע לו בניהול המוסד.
היו לו כל מיני השגות לחכמולוג, כמו להביא מזכיר ומנהל חשבונות שכמובן נדחו על הסף בידי אביו, ואז הוא בא עם רעיון חדש: "אני לא מרוצה מזה שהכסף נמצא בבלטות ובבוידמים. אני מזמין כספת גדולה מחנות "רוטר כספות" ברחוב יפו, ואנחנו נחצוב בקיר, נניח את הכספת ונהיה רגועים שאף אחד לא גונב לנו כספים". אביו התנגד מכל וכל לרעיון. "זו פירצה הקוראת לגנב", אמר. "אם רק ישמעו שהמוסד שלנו הזמין כספת, כבר כל מאה שערים תדבר מאיפה יש כסף לכספת? ומי יודע כמה כסף שמו בתוך הכספת? וגם הדוד ממס הכנסה יבוא וישאל, מה פתאום דלפונים כמוכם שחיים מתרומות, צריכים פתאום כספת? לא יקום ולא יהיה". אבל הבן הזה החל לשפוך לתוך ראשו של אביו סיפורים נוראיים על אנשים, שאיבדו את כל רכושם בן לילה בגלל שהטמינו את כספם בבוידם או אנשים שהניחו מיליוני לירות בתוך מזרן וזה עלה באש. הכספת אטומה בפני מים ואש וגם אם יזרקו אותה לים או ישימו אותה במרכז מדורת ל"ג בעומר בכיכר שבמאה שערים, לא יקרה לה אפילו נזק קטון. לעצמי אני אומר שבנו של המנהל מגזים מעט מתוך התלהבותו, כי מי שמכיר את מדורת ל"ג בעומר בכיכר מאה שערים יודע, שאין חפץ חי צומח או דומם שעשויים לעמוד בעוצמתה, אך כמובן שאיני אומר דבר וחצי דבר שלא אקלע לאיזה סכסוך משפחתי. המנהל נותן את הסכמתו ומתנה תנאי אחד, הוא עצמו ידע את צירוף המספרים הפותח את הכספת ולא אף אחד אחר כולל בנו.
יום אחד, הגיעה משאית למקום, מצוידת במנוף שהניף את הכספת מהשמים, היישר אל החלון ומשם כמה בריונים קבעו אותה בתוך הקיר שבמשרדי המוסד. כמובן שמבצע הבאת הכספת היה סודי ביותר וחוץ מכמה אלפי ילדים, נוער ומבוגרים שתפסו מקום לראות את הפלא הגדול - איש כמעט לא ידע על כך. מכאן ואילך מידי יום ביומו, היה המנהל מבקש ממני ומבנו לצאת מהמשרד. היינו שומעים את הגלגל מסתובב לכאן ולכאן. אפילו "רוטר כספות" לא ידע את צרוף המספרים, מפני שהמנהל היה מספיק חשדן לשאול, כיצד הוא משנה את הצירוף עוד לפני שיאכלס את הכספת. כך עברו ימים.
יום אחד, אני יושב עם המנהל במשרד ולפתע נכנסים שני אנשים רעולי פנים. אני מיד הבנתי מה מטרתם, בעיקר מפני שבידיהם החזיקו רובים קטנים הקרויים אקדחים. "יענקל'ה, זה שוד", אני אומר למנהל. יענקל'ה החל לצעוק 'הצילו' אך אחד מהם הכה אותו ברובה שלו ומכה זו שכנעה אותו, שלא יהיה זה נכון לצעוק. המכה הייתה כל כך חזקה שיענק'לה התעלף על המקום. אני ישבתי קפוא על מקומי והאיש אמר לי: "תפתח את הכספת". אני אומר לו: "אדוני הנכבד, הכספת הזו היא משוכללת מאד ויש בה צופן מספרים..." "אני יודע שיש בה צופן מספרים", הוא משסע אותי. "אם זה היה ארון הייתי פשוט פותח אותו. אני מבקש ממך לפתוח, אז אל תתחכם" "אבל הוא המנהל והוא אף פעם לא סיפר לי איך פותחים את הכספת, למען האמת אפילו לא ראיתי אותו מעולם פותח את..., לפתע חטפתי מכה על הראש ונשאבתי לתוך עולם שחור. כשהתעוררתי, ראיתי עצמי כבול ליענק'לה והוא לוחש לי באידיש: "תעשה את עצמך מתעלף. תמשוך את הזמן". "מה עושים"? אני שואל. "כלום, פשוט אל תדבר כלום, אני מזהה אותם. אחד מהם הוא הסבל שהביא לכאן את הכספת. אבל אם הוא יידע שאנו יודעים מיהו, הוא לא ישאיר אותנו בחיים" .
חצי דקה והם לוקחים את יענקל'ה, שופכים עליו מים, והוא עושה עצמו כמתעורר מעלפונו ורק אני ששמעתי כמה הוא צלול, הבנתי איזה ארטיסט הוא. הם מושיבים אותו על הכיסא. "תגיד את הקוד" נוהם השודד. "קוד? מה זה קוד"? "קוד זה סיסמא, אל תרגיז אותי. מהר את הקוד". "כואב לי הראש", אומר הזקן. "תגיד אתה משוגע? אתה רוצה למות?" שואל השודד "לא אדוני. אני לא רוצה למות, לכן אני לא אומר את הקוד כי ברגע שאומר את הקוד, אז לא תהיה לך סיבה להשאיר אותי בחיים". "אני אתקשר לאשתך". אומר השודד. מסתבר שהוא עשה שיעורי בית וידע את מספר הטלפון בביתו של המנהל. הוא התקשר לרעייתו של המנהל שעונה ואומר לה: "גברת, אנחנו במשרד של בעלך. אנחנו עם אקדחים והוא מתעקש לא לומר את הקוד . אולי תשכנעי אותו". שמענו זעקות של פחד, הוא העביר לו את השפופרת. "תדבר עם אשתך ותסביר לה מדוע היא הולכת להיות אלמנה". ומה עושה האיש? בזריזות מפתיעה הוא נוטל מספריים וחותך חת- שתיים את חוט הטלפון. קשה להבין איזו מהומה פרצה. השניים החלו להשתולל ולהכות אותו מכות נמרצות אך הוא כרבל את עצמו וספג את המכות. "מה עשית? תגיד, אתה מבין שזה הסוף שלך"? "דווקא לא. כעת יש לכם שתי דקות להסתלק מכאן כי אשתי תזמין משטרה... חברו של האיש החל לנסות לחבר את החוט. חמש דקות תמימות לקחו לו עד שהצליח והוא שוב התקשר לרעייתו של המנהל ואמר לה: "אני מקווה שלא הזמנת משטרה, כי אז נהרוג אותו ואת חברו, ונברח". אשתו אמרה שלא התקשרה למשטרה אלא שלחה את הבן שלה. " נפלא", אמר האיש. "החיים של בעלך לא חשובים בעיניו, אולי חיי בנו יהיו חשובים לו". הוא שב והזהיר אותה שלא להזמין משטרה, כי ברגע שנשמעה סירנה..." הוא טרק וכעת נשמע יותר רגוע. "הבן שלך בדרך לכאן". פניו של יענקל'ה החווירו. "כעת נראה איזה אבא אתה". בנו הגיע בתוך חמש דקות. עם היכנסו הם תפסו אותו והצמידו את הרובים אליו. "מהו הקוד"? שאלו. יענקל'ה לא ענה. "מהו הקוד? אחת, שתיים, שא..." "אני אפתח את כספת", אמר יענקל'ה. "אתה למה באת לכאן בכלל"? התלונן כלפי בנו. "... אבא לא כדאי שנשלם בחיינו. תן להם את הכסף ונינצל". "שוטה שבעולם", אמר יענקל'ה. "שוטה שכמוך". הוא ניגש אל הכספת מתח את ידיו הכבולות, חייג את צרוף הספרות ימין ושמאל ופתח את הכספת. הכספת הייתה ריקה. קשה לי לתאר את השקט שהשתרר לפתע. כולם הסתכלו על כולם. שני השודדים הביטו זה על זה ולא ידעו, מה הם עושים כעת. "אנחנו בברוך", שמעתי את בנו של יענק'לה מיילל. "המוסד בפשיטת רגל, רק עכשיו אני רואה את זה. אני כל הזמן חשבתי שיש לנו כסף בכספת. בעוד כמה ימים כל ירושלים תדע, שיענקל'ה פשט את הרגל וכל העובדים ייפוטרו. הכול בגלל העין הרע שעשיתי עם הכספת הזו. הכל התחיל ממנה". השניים נראו נבוכים והאמת, שהפכו קצת למיותרים לנוכח ההתפתחויות האחרונות. "אנחנו הולכים מכן ואוי לכם אם תלכו למשטרה", הזהיר הבכיר שבהם. השניים החלו לברוח מהמקום. לפתע עצר אחד מהם, הצעיר יותר. חברו הבכיר גער בו: "למה אתה מחכה? יש לך זמן"? ואז מה עושה השודד הצעיר אם אינו שולף את... ארנקו, הוציא ממנו שטר של מאה לירות והשליך אותו לעברנו וסינן בכעס: "קחו, קחו תרומה לכיסויי החובות שלכם. אמרתי לחבר שלי שאין טעם לנסות לשדוד את החרדים במאה שערים, כי א-לוקים שומר להם גם על הכסף שאין להם, אבל שאצטרך להשאיר פה כסף... את זה אפילו אני לא חלמתי..." ובתוך שניות התאדו מהמקום.
נותרנו שלושתנו, לא מאמינים למה ששמענו וחווינו. אברמ'ל, בנו של יענקל'ה, הביט בו וניכר היה שרצונו שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותו. " למה את מחכה"? גער בו. "אתה רואה שאבא שלך כבול, אז תשחרר אותי ואותו". הוא משחרר אותנו ושלושתנו יושבים והבן שואל: "אז מה יהיה אבא, עכשיו? מה יהיה עם פשיטת רגל? "איזה פשיטת רגל? רגע, אתה חושב שאנחנו באמת חסרי כל"? "אבא... אבל באמת אין בכספת שום דבר..." "ונראה לך שהיה שם פעם? כל הכספת הזו לא נראתה לי מלכתחילה, אבל חשבתי לעצמי שלא יזיק אם ארכוש כספת, כי עד כה הייתי מתעורר בלילות אחדים שטוף זיעה אולי מישהו יגיע לאחד הסליקים וייקח את כספנו. הכספת שלך הייתה הסחה, כל מי שרצה לגנוב היה הולך ופורץ את הכספת וגם השודדים הללו לא חשבו על כלום מלבד הכספת..."
זה הסיפור המותח היחיד שיש לי לספר, והמוסר השכל המרכזי שלו שכל הנוטל עצה מהמבוגרים, אינו נכשל וכל הצעירים עם המפתחות והכספות והמצלמות וכל האבטחות לא מבינים דבר אחד: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ואם ה' לא ישמור עיר שווא שקד שומר."
חוויית השבוע שלי
http://h-y.xwx.co.il/