עילת הסבירות במשפט המנהלי
מדובר בעילה חדשה יותר מהעילות הקלאסיות (שיקולים זרים, תום-לב וכו') והיא התפתחה בפסיקה בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 בשני פס"דים חשובים: פס"ד דפי זהב ופס"ד ז'רז'בסקי.
החידוש בעילה הזו ביחס לקודמות הוא הפניית הפוקוס לאיזון הפנימי בין השיקולים שהרשות נדרשת להם. כאשר אנו מדברים על סבירות, אנו מניחים שהרשות פועלת בסמכות, בתום-לב, בחוסר שרירות ושהיא לקחה אך ורק שיקולים רלוונטיים במסגרת קבלת ההחלטות שלה (אין שיקול זר) והבעיה הינה באיזון הפנימי שעורכת הרשות בין השיקולים השונים שהיא שקלה (ניתן משקל יתר לחלק מהשיקולים ומשקל חסר לשיקולים אחרים).
ההנחה שמונחת בבסיס עילת הסבירות היא שאיזון לא נכון בין השיקולים השונים (שהם כולם שיקולים רלונטיים) עושי להביא לתוצאה שהיא אינה חוקית.
בלשון ביהמ"ש בפרשת חורב: עצם העובדה שהרשות השלטונית לקחה בחשבון את כל השיקולים הרלוונטיים ושיקולים אלו בלבד - אין בהם כדי להבטיח את חוקיותה של ההחלטה.
בעשור האחרון (מתחילת אמצע שנות ה-90 ועד היום) קיבלה עילת הסבירות מקום מאד מרכזי במשפט המנהלי ולמעשה הפכה להיות ה-עילה המרכזית של המשפט המנהלי הישראלי (מי שהוביל את המהלך הזה הוא הנשיא ברק שלמעשה בנה אותה במו ידיו).
העילה הזו היא גם זו שמושכת הכי הרבה אש מצד גורמים שונים גם בפוליטיקה וגם באקדמיה.
היסטוריה:
בתחילת דרכה (סוף שנות ה-70) עילה זו הייתה עילה טכנית שנחשבה לאיזשהי נגזרת של חריגה מסמכות ורק במקרים מאד קיצוניים. בפס"ד דפי זהב נ' רשות השידור היה המאבק הראשון על עילת הסבירות בין השופט לנדוי לבין השופט ברק. לנדוי התנגד באופן עקרוני לעילה של סבירות כי טען ששימוש בעילת הסבירות יש בה סכנה שתביא לפוליטיזיה של ביהמ"ש והחלפת שיקול דעת הרשויות בשיקול דעתו של ביהמ"ש. ברק לעומתו טען שעילת הסבירות לא באה להחליף את שיקול דעתה של הרשות אלא רק במקרים שבהם האיזון הוא בלתי סביר לחלוטין - ביהמ"ש יתערב ויפסול. לנדוי אומר שלפיכך אין צורך בה: במקרים קיצוניים ניתן לפסול, אבל אז זה בעצם חופף לשרירותיות, ולא ניזקק לעילת אי סבירות.
המאבק הבא קרה בערך 10 שנים מאוחר יותר בפס"ד ז'רז'בסקי לגבי ההסכים הפוליטיים: מול ברק במקרה הזה עומד השופט אלון שטוען כנגד ברק טענות דומות לטענות שטען לנדוי. ההבדל בינהם הוא שכאן עילת הסבירות כבר התחילה לקבל נפח ולתפוס מקום של כבוד בין עילות הפסילה במשפט המנהלי. אלון אומר שאי-סבירות היא לא עילה עצמאית ולא מוכן להכיר בקיומה של עילה זו ולדבריו מדובר בנגזרת של עקרון חוקיות המנהל (סוג של חוסר סמכות) וככזו משמעות הדבר ששימוש בה יהיה אך ורק במקרים מאד קיצוניים. לעומתו השופט ברק טוען כי חוסר סבירות היא עילה עצמאית שיש לה מעמד שונה מאשר מעמד של אי-חוקיות או חוסר סבירות וניתן להחיל אותה בכל מיני מצבים.
ברק היה המנצח הגדול במאבקים הללו וגישתו לפיה סבירות היא עילה עצמאית היא הגישה הנוכחית של ביהמ"ש ומעבר לכך, היא הפכה להיות ה-עילה המרכזית בה עושה ביהמ"ש שימוש.
למה חשוב היה לברק לקדם את עילת הסבירות כעילה עצמאית?
אחת התשובות היא שכאשר ברק מתחיל לקדם עילה זו הדין היה קצת שונה לעניין הסמכות. היה הבדל בין פגם בשק"ד לבין פגם בסמכות. פגם בסמכות גרר בטלות של ההחלטה - void - בטלות אוטומטית, ופגם בשק"ד היה - voidable - דהיינו, ניתן לתיקון. לברק יש קושי עם בטלות אוטומטית, כי הוא רוצה יותר כוח ושק"ד לביהמ"ש ולכן יעדיף לקדם את זה כחלק מהפגמים שבשק"ד, כי מדובר בסעד פחות קיצוני ויוכלו להיזקק לו יותר.
היום ביהמ"ש עבר לדוקטרינת הבטלות היחסית וגם בפגם בסמכות יכול להינתן סעד של בטלות יחסית. אבל היום הפכה עילה זו לעילה עצמאית.
עילת הסבירות כבר תפסה נפח משלה והיום יש לה משמעות משלה בלי קשר לשאלת ה- voidאו voidable.
כאשר ביהמ"ש בוחן את סבירות ההחלטה המנהלית, הוא בוחן את המשקל הראויש יש לתת לכל אחד מהשיקולים שהרשות שקלה. הערך/המשקל הראוי שיש לתת לכל אחד מהשיקולים הרלוונטיים, לפי ביהמ"ש, איננו אבסטרקטי אלא הוא קשור למטרת החוק המסמיך. במובן זה עילת הסבירות דומה לעילת השיקולים הזרים. כאשר ביהמ"ש צריך להחליט מהם האיזונים הנכונים בין השיקולים הרלוונטיים, הוא צריך ללכת ולבדוק את המטרות שעומדות בלב החקיקה המסמיכה - ובהתאם לכך לבדוק. בכל מקרה ומקרה השאלה קשורה לחוק הסצפיפי.
ידוע לנו כיצד ביהמ"ש בודק את השאלות הללו: ישנן את המטרות למעשה (שיקולים ומטרות ספציפיים לדבר החקיקה) ויש במקביל את המטרות הכלליות שהן החזקות בעלות התחולה הכללית. ביהמ"ש צריך לאזן כל הזמן בין המטרות למעשה לבין המטרות הכלליות, וגם בתוכן הוא צריך לבצע את פעולת האיזון.
ישנם מקרים בהם ישנה נוסחת איזון שנמצאת איתנו משנים קודמות. דוגמא טובה לכך היא בפס"ד שניצר: יש מצד אחד את בטחון המדינה והצד השני את חופש הביטוי וביהמ"ש קבע מזמן שנוסחת האיזון בין שתי המטרות הללו היא: וודאות קרובה לפגיעה ממשית בבטחון המדינה יהיה המקרה בו הבטחון יגבר על חופש הביטוי. אולם, ישנם מקרים שבהם הרבה יותר קשה לנו לראות מאיפה ביהמ"ש שואב את האיזונים שלו והדבר יוצר גם וויכוחים פנימיים בביהמ"ש. דוגמאות טובות לכך הן פס"ד חורב ופס"ד אייזנברג: בהם ביהמ"ש ממציא איזשהם יחסים בין הערכים השונים, כאשר בתוך ביהמ"ש עצמו יש וויכוח על האיזון הראוי בין השיקולים השונים ועל זה אומר לנו השופט גרוניס בפס"ד אמונה שרמת ההפשטה של העילה הזו כל כך גבוהה שקשה לנו מאד לגזור למקרה הקונקרטי מה לעשות בכל מקרה כזה.
ביהמ"ש נלחם/מתמודד בטענה שמדובר בהחלפת שק"ד הרשות בשק"ד הוא ע"י שימוש במונח "מתחם הסבירות": זה לא שהרשות צריכה להגיע לתוצאה אחת ספציפית, היא כולה במקרים רבים להגיע לכמה וכמה תוצאות. לכן חשוב לביהמ"ש להגיד בכל פס"ד שהוא לא מישהו שעומד בנעליה של הרשות וצריך לקבל את ההחלטה במקומה, אלא הוא אך ורק בודק את חוקיות החלטת הרשות.
למשל, בפס"ד חורב, ביהמ"ש אומר שההחלטה של רשות התמרור שלא לסגור את הכביש הייתה החלטה סבירה וההחלטה של רשות התמרור כן לסגור את הכביש מאוחר יותר גם בה אפשר היה לראות החלטה סבירה - שתיהן נופלות באותו מתחם של סבירות, מכיוון שכאשר אנו שוקלים את השיקולים השונים: פגיעה ברגשות דת מצד אחד ומהצד השני השיקולים התעבורתיים של הנסיעה ברחוב: ניתן להגיע לשתי המסקנות (שתיהן נמצאות במסגרת המתחם הזה שנחשב למתחם של סבירות). וכך ביהמ"ש חוזר ואומר בכל אחד מפסקי הדין. ראו דוגמא שניצר: קביעה של הצנזור הראשי שפרסום ביקורת על תפקוד ראש המוסד ופרסום מועד חילופיו יפגעו קרוב לוודאי בביטחון המדינה, אז נופלת ההחלטה מחוץ למתחם הסבירות. ברק אומר שהוא לא צנזור-על, אלא הוא קובע שצנזור סביר במשטר דמוקרטי צריך לאזן נכונה בין ביטחון המדינה לחוה"ב, ולא היה יכול להגיע למסקנה זו.
אחת הטענות היא הטענה שלא מדובר בהחלפה של שיקול הדעת ויועצים משפטיים שונים יכולים להגיע לתוצאות שונות (לפי דברי ביהמ"ש) אולם מה שמעניין את המשפט המנהלי אינו התבונה של החלטת הרשות אלה אך ורק שאלת הסבירות היא שנוגעת לביהמ"ש.
יחד עם זאת, ישנם טוענים, גם בתוך ביהמ"ש בעבר (לנדוי ואלון בעבר וגרוניס היום) שביהמ"ש למעשה מטשטש את האבחנות הללו שבין חוקיות לבין תבונה, שבין משפט לבין פוליטיקה ובסופו של דבר כאשר מה שעושה ביהמ"ש כאשר הוא נכנס לקרביים של שיקול דעת הרשות (בוחן את השאלה כמה משקל הרשות נתנה לכל אחד מהשיקולים שכולם רלוונטיים) בסופו של דבר, הוא כן מחליף את שיקול דעת הרשות בשיקול דעתו שלו.
אלון בז'רז'בס'קי: הוא אומר שהשפיטה בודקת את המשפטיות ולא את הפוליטיקה, ועושה זאת ע"י בחינת האיזון שנעשה בין השיקולים. עדיין, הוא תמה, מה בסופו של דבר ביהמ"ש כן בודק ומה הוא לא בודק בהיזקקו למבחן הסבירות. כלומר, יש פה טענה של אילון נגד ברק שההבחנה שברק מנסה לעשות היא בלתי אפשרית. הטענה שביהמ"ש יכול למצוא נוסחה שתאפשר לו לבדוק את החוקיות באופן משפטי ולא לשקול שיקולים של תבונה, נכונות או יעילות היא הבחנה שמתנפצת על קרקע המציאות.
השופט אלון מטיל ספק ביכולת של ביהמ"ש לעצב כלים שיאפשרו לו באמת לבדוק את המשפטיות כאשר אנו נכנסים למצב שבו כל השיקולים הם רלוונטיים. הוא אומר למעשה שמה שביהמ"ש עושה כאשר הוא בודק את המשקלים הראויים של השיקוים השונים שבחנה הרשות - זה כן נכנס לשדה הפוליטי וכן מחליף את שיקול דעת הרשות בשיקול דעתו של ביהמ"ש.
מאז אלון, לא קם אף מתנגד לעילת הסבירות והיא קיבלה את המעמד העליון שהיא קיבלה במשפט המנהלי. הקול החדש שמתנגד לעילת הסבירות בביהמ"ש הוא השופט גרוניס - הראשון מזה בערך 10 שנים שבא ואומר שעילת הסבירות היא עילה בעייתית. הוא לא מבקש לבטלה (כמו אלון ולנדוי שאומרים שלא צריך בכלל את העילה הזאת) אלא אומר שצריך לצמצם אותה מאד ולהחזירה למימדים נורמליים שבהם המטרה שלה תהיה מטרה מצומצמת והיא שמירה על זכויות האזרח.
לטענת גרוניס, מדובר בנורמה עם רמת הפשטה מאד גדולה ואין לנו באמצעות העילה הזו שום כלי שיכול להגיד לנו איך ליישמה בכל מקרה ומקרה. תשובתו של ברק לטענה זו היא שטענתו של גרוניס אינה נכונה במובן הזה שכמו הרבה מאד סטנדרטים במשפט, ישנם כל מיני עקרונות עם רמת הפשטה גבוהה, אולם האופן שבו אנו מבינים ומכניסים וודאות לעקרונות הללו היא קזואיסטית - ממקרה למקרה, ובמקרים מסוימים כבר יש לנו תשובה (כמו במקרה של חופש ביטוי מול בטחון). הוא שואל במה שונה העניין מדוקטרינת תום-הלב למשל?
בפס"ד אמונה (בעניין חיים רמון) אומר גרוניס שביהמ"ש יורה את החץ ורק אז מסמן את המטרה כדי שתתאים את המקום שהחץ הגיע אליו - למעשה ביהמ"ש מסתכל על התוצאה ואם היא לא מוצאת חן בעיניו הוא טוען שהיא הייתה לא סבירה באופן קיצוני. גרוניס מנמק את עמדתו ונותן דוגמא של גוף קוליגאלי של הכנסת שאישרה את מינוי רמון למשנה ראש הממשלה (למרות שזו הייתה החלטה של הרשות המבצעת) ואומר ש-46 הצביעו בעד בעוד ש-20 ומשהו הצביעו נגד: במקרה כזה איך ניתן לברר מהו המשקל שנתן כל ח"כ כאשר קיבל את ההחלטה לשאלות שעומדות בדיון: חשיבות המינוי של רמון, אינטרס הפרט לשיקום ומהצד השני אמון הציבור במערכת והעובדה שהורשע במעשה מגונה וכו'. אי אפשר לדעת איך כל אחד מהם שקל את השיקולים? לכן אנו חוזרים לתוצאה ועושים הנדסה חוזרת. גרוניס מבין את עילת הסבירות כעילה סובייקטיבית, למרות שביהמ"ש חוזר ואומר שמדובר בעילה אובייקטיבית. הכוונה היא שכאשר ביהמ"ש בודק סבירות הוא לא באמת הולך ושואל מה הבן-אדם הספציפי שקל/לא שקל, אלא הוא בודק מהן המטרות, מהן התכליות הכלליות, הוא מחליט מהי נוסחת האיזון ומחליט על מתחם סבירות ולמעשה בסופו של דבר הוא בודק תוצאתנית - האם ההחלטה נופלת בתוך מתחם הסבירות: אם כן, לא מעניין את ביהמ"ש מהם השיקולים אשר נשקלו והביאו להחלטה. ביהמ"ש אומר זאת למשל בשניצר: הצנזור אמר שהוא מעניק חשיבות גדולה לחופש הביטוי והוא נר לרגליו אבל בסופו של דבר בטחון המדינה חשוב ביותר - על כך אומר ביהמ"ש שלא מעניינת אותו העמדה הסובייקטיבית שלו, אלא מדובר בעילה אובייקטיבית ולכן הניסיון של גרוניס לתקוף אותה על ידי כך שהוא אומר שביהמ"ש לא בדק מה כל אחד שקל - היא טענה שלא לעניין.
המרצה מאמין שהוא תומך בעמדתו של גרוניס לגבי צמצום עילת הסבירות, אולם הוא מאמין שדרכו של גרוניס לנמק את עמדתו אינה נכונה.
עילת הסבירות היא עילה שיש בה חוסר איזון בין שיקולים שונים.
ננסה לעשות מיפוי רחב לגבי באיזה מקרים ביהמ"ש עשה שימוש בעילת הסבירות:
•1. מקרים של פגיעה בזכויות אדם ואזרח (מקרים של מדינה--->אזרח, שניצר): המקרים הקיצוניים ביותר שבהם גם השופט גרוניס מסכים שיש לעשות שימוש בעילת הסבירות הם המקרים של פגיעה בזכויות אדם. הוא אומר שלא צריך לוותר על העילה הזו כי לפעמים אין שום עילה אחרת שבאמצעותה ניתן למנוע פגיעה בזכויות אדם ואזרח. אלון ולנדוי אומרים לנו שבמקרים כאלה אפילו לא צריך את עילת חוסר הסבירות כיוון שניתן להשתמש בחוסר סמכות / שרירותיות.
•2. מקרים שבהם יש התנגשות של זכויות/אינטרסים בין קבוצות שונות (חורב, שיח חדש): מדובר במקרים יותר קשים לגבי השאלה האם אנו רוצים לעשות שימוש בעילת הסבירות. לדוגמא: פרשת חורב - חשין ודורנר טוענים ששיקלים שבדת אינם רלוונטים להפעלת סמכויות המפקח על התעבורה, אולם נניח שלא מדובר על חוסר סמכות: מדובר על אינטרסים של 3 קבוצות בפס"ד זה: 1. נהגים 2. חרדים 3. חילונים בשכונות החרדיות.
בהנחה שכל השיקולים הם רלוונטיים (שיקולי פגיעה ברגשות דתיים מול שיקולי פגיעה בחופש התנועה), ישנה בעיה להתערב בהחלטה בהיעדר עילה של אי-סבירות. אין לנו למעשה שום דרך להתערב בהחלטה זו של מפקח התעבורה, בין אם הוא מחליט לסגור את הכביש ובין אם מחליט לפתוח את הכביש לתנועה. יש האומרים שמדובר במצב הגיוני ושיש שיקול דעת רחב לרשות להחליט בנוגע לכך ואם זה לא מוצא חן בעיני התושבים בירושלים - שיצביעו שונה בבחירות הבאות ולמעשה זאת הפוליטיקה בסופו של דבר. מצד שני ניתן לטעון שהפנייה לפוליטיקה היא בעייתית ולא מוצדקת כי מדובר בחלק מהמקרים בגופים שהם בירוקרטיים ולא דמוקרטיים ובנוסף מכיוון שהפוליטיקה היא אגד של דברים שיש להכריע בהם ואף פעם לא מצביעים לגבי משהו מסוים. אפשר לטעון טענות לכאן ולכאן. יש להסתכל על האופן שבו מכריע ביהמ"ש כדי להבין עד כמה בעייתית עילת הסבירות. בהכרעה של אינטרסים בין זכויות ביהמ"ש מגיע ל-3 תוצאות שונות:
•· דעת הרוב של ברק: האיזון בין אינטרס חופש התנועה של הנהגים לבין אינטרס החרדים שלא ייפגעו רגשותיהם מוביל לפגיעה גדולה יותר בחרדים, אך חופש התנועה של החילונים גובר על זכות החרדים ולכן האמירה בסוף פסה"ד הייתה שאפשר לסגור את הכביש אף ורק אם יימצא פתרון לאותם חילונים בשכונות החרדים.
•· דעת המיעוט של אור: חופש התנועה בכביש ראשי לעומת כבישים צדדיים גובר על זכותם של החרדים שלא ייפגעו זכויתיהם. הוא מגיע למסקנה שונה משל ברק וחושב שזכות הנהגים גוברת על זכותם של החרדים.
•· דעת היחיד של טל: חושב שהחרדים גוברים גם על החילוניים בשכונות החילוניות ולכן ההחלטה היא סבירה לגמרי והוא מצטרף את קולו לברק.
ניתן לראות שבאמצעות אותן תכליות כלליות, שופטים שונים מגיעים בסופו של דבר לתוצאות שונות לגבי מתחם הסבירות ובעקבות כך גם לתוצאות שונות. אנחנו רואים את הבעייתיות של הפעלת עילת אי הסבירות, וביהמ"ש בעצמו לא יכול להסכים על הפעלת העילה. אבל עילה זו צריכה להתקיים ולו רק כדי להגן על זכויות האדם הבסיסיות. לא נרצה לתת לרשויות להתחמק מביקורת שיפוטית במקרים של פגיעה מהותית בזכויות על ידי כך שתיתן משקל עודף לביטחון המדינה למשל. אבל כשעוסקים בנושאים שנויים במחלוקת כמו זה, אז עילת אי הסבירות מתחילה להיות בעלת גוון הרבה יותר בעייתי. ניתן לטעון שאין בכלל מקום להתערב בשיקולי הרשות במקרים כאלו. הרשות צריכה להיות מסוגלת להגיע לאיזון מבחינה פוליטית וערכית שהוא ראוי בעיניה, ואם זה לא מוצא חן בעיני הציבור ניתן לפנות למחוקק שישנה את המצב, שיחליף את הממשלה בבחירות, אבל לא תמיד היינו רוצים להפוך את החלטת הרשות למשהו שביהמ"ש בעצם צריך להכריע באותם אינטרסים פוליטיים אידיאולוגיים בין קבוצות חברתיות שונות במדינה. זו אחת הביקורות הקשות על סוג כזה של שימוש בעילת חוסר הסבירות.
•3. מקרים של טוהר ציבורי (אייזנברג, גנור, אמונה): מתעוררות בעיות קשות מאד במקרים כאלה. במקרים אלה ביהמ"ש תופס לעצמו מקום של הגנה על נורמות ציבוריות בשם אמון הציבור. ניתן לראות שבכל הפס"דים הללו ביהמ"ש אומר שהוא צריך לשמור על אמון הציבור במערכת השלטונית. בעקבות כך נשאלת השאלה למה ביהמ"ש צריך לשמור על אמון הציבור באמצעות העילה הזאת והאם זה התפקיד של ביהמ"ש? אייזנברג התחיל את העניין הזה (פרשת קו 300 וגנוסר): בסופו של דבר ביהמ"ש משתמש בעילת אי-הסבירות לא כדי לדאוג לזכויות האדם או לקבוצות שונות - אלא כדי לשמור על איזשהי היגיינה ציבורית ויש בכך חריגה מאד משמעותית של ביהמ"ש מתפקידו הקלאסי ששמור לו בתוך הפרדת הרשויות ובמקרים הללו באמת הבעייתיות של עילת הסבירות עולה בצורה החמורה ביותר כי כאן מדובר בהחלפה של שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו של ביהמ"ש. המרצה חושב שלכך גרוניס התכוון כשהוא אומר שלא לצריך לבטל את עילת הסבירות אלא להחזירה למקומות שבהם זה תפקידו הקלאסי של ביהמ"ש להתערב בדברים דרך עילה זו.
ההנ"ל הוא איזשהו מדרג מתי ביהמ"ש נוטה להתערב בהחלטות הרשות לפי עילת הסבירות.
פס"ד שיח חדש: פס"ד זה מעניין מאד מכיוון שמה שהוא עושה זה לוקח את הצדק החלוקתי והופך אותו לשיקול שרשויות השלטון צריכות לשקול בכל קבלת החלטה שהן מקבלות.