חפש מאמרים:
שלום אורח
17.02.2020
 
   
מאמרים בקטגוריות של:

   
 

אמרי שפר כ"ג תשרי ה'תשע"ז

מאת: דוד דרומריהדות25/10/2016401 צפיות שתף בטוויטר |   שתף בפייסבוק
בעלי הרמז אמרו שחיי האדם עלי אדמות כולם רמוזים בחומש "בראשית". בראשית-נח: בהתחלה נח לו, הכול מטפלים בו באהבה וברוב חיבה, אפילו מלכלך סולחים לו מרוב אהבה, הוא דומה למלך. לך לך: מתחיל ללכת, כמה טוב לו, כמה הוריו שמחים כאשר מתחיל לעשות את צעדיו הראשונים. וירא: מתחיל לראות ולהתעניין בכל, ושואל כל הזמן מה זה, מה זה, והוריו נהנים מזה. חיי שרה: הוא מתבגר ומתחתן וקול ששון וקול שמחה נשמעים במעונו. תולדות: מתחיל להוליד ילדים. ויצא: יוצא לחפש לו פרנסה לפרנס את משפחתו. וישלח: מתחיל לחתן בניו ובנותיו ולשלוח אותם מביתו. וישב: יושב בביתו בשלוה, ביקש יעקב לשבת בשלוה. מקץ: בא הקץ הזקנה, מתחיל לחשוב על הסוף. ויגש: מתחיל להתקרב אל ד', ויגש לשון קירבה. ויחי: הגיע עת פקודתו, ואשרי מי שנכתב עליו ויחי בפטירתו כי ידוע שצדיקים שפתותים דובבות בקבר ואורם אינו נכבה לעולם.

דוד המלך אומר ": הַ?מַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ-ל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ (": תהילים יט' פסוק ב)'' הבריאה לכשעצמה מעידה על הבורא. הבה נתבונן קצת יותר מסביבנו ונתפעל מגודל הטבע המדהים שברא ה' בעולמינו ונגיע מתוך הכרה לאמונה אמתית ושלימה במי שאמר והיה העולם

.

הכול יודוך והכול ישבחוך זו "שבת בראשית" ונשאלת השאלה מה הקשר?! מבאר האדמו"ר מבעלז: למלאכים יש 6 כנפיים בכל יום משבחים הם בכנף אחד וכשמגיעה שבת לא נותר להם כנפיים והקב"ה אומר להם: "ביום שבת אין לי צורך בכם בני ישראל ישבחו לי" ולכן דווקא ביום שבת ישנם זמירות מרובות ו"שירת הבקשות" ובזה נבין עוד טעם למנהג קריאת שיר השירים בעת כניסת שבת קודש, כי היא הזמן שניתן לאדם הכוח לומר שירה ואז מעורר השירה... כל זה נכון לגביי כל שבת אבל בשבת בראשית - השבת הראשונה שבבריאה הרי נבראו המלאכים ביום השני ואם כך נותרה להם כנף אחת ליום שבת... לכן בשבת זו שיבחו את הקב"ה גם המלאכים וגם אדם הראשון וזהו שאומר המדרש: הכול יודוך והכול ישבחוך זו "שבת בראשית" כיוון שבשבת זו מלאכים ואדם הראשון - הכול הודו להקב"ה..

'וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט... וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ... וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ' (דברים ל"ב ט"ו), ואת הפסוק הזה מבארים חכמנו כך: וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט - אדם שמתברך בכל טוב ומקבל מהבורא "פינוק מלא", אט אט הוא מפתח חשיבה עקומה של "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החייל הזה" - והוא מתעלם מכך שבעצם את הכל נתן לו ה'. וכיוון שכך...וַיִּטֹּשׁ אֱ-לוֹהַּ עָשָׂהוּ - מחמת שיש לאדם כל טוב ואין הוא זקוק לעזרה בשום תחום, ממילא אין לו סיבה לחפש את ה' - והוא כבר לא פונה אליו. וכאשר האדם לא פונה לה' ומנתק את הקשר הרוחני, אזי מתחיל אצלו דרדור גדול והוא מגיע לעומק השפל, עד לרמה החמורה של... וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ - למרוד בה' ולכפור בטובתו, ולהטיח כנגדו בגאווה ובעזות פנים.

כשאבא שלף מהארגז מגן דוד ושני פמוטות חיי השתנו (רבקה גלאי)

כשנסעתי לפתח תקווה לפגוש את נדיה, היה לי ספק גדול אם נוכל לצלוח את השיחה בלי תקלות, בגלל מכשול השפה. לקחתי בחשבון שאאלץ להיעזר בידיי, שבדיוק הן נחוצות לי, בשעת ראיון, למלאכת הכתיבה. אבל מי שהמליצה לי ללכת לנדיה, הבטיחה לי שהכול שווה למרות המכשולים. התנחמתי בעובדה שכבר עברו עליי כמה וכמה ראיונות שונים ומשונים, עם טיפוסים מוזרים ולאו דווקא בגלל שפה לא מובנת.

אמרתי בלבי שאין ראיון מושלם ועיתונאי חייב לדלג על פני משוכות, אם ברצונו לפרוש בפני הקוראים נתח חיים שלא נתקלים בו ככה בסתם יום של חול. וכך, חמושה בפנקס, בכלי כתיבה, בהמון רצון טוב ובסקרנות טבעית, יצאתי אל הכתובת שנמסרה לי.

מהרגע שבו נפתחה בפניי דלת ביתה של נדיה, בידי נדיה בעצמה, הופתעתי. ויש לומר לטובה. נדיה נראתה כמו כל אחת מאתנו המהלכת ברחובות. עמדתי מגומגמת, מחפשת מילים שונות מאלו שהכנתי במוחי לקראת המפגש. וכבר הבנתי שהראיון יקח אותי לנתיב אחר מזה שחשבתי. נדיה חייכה, הניחה את הסידור שבידה על השולחן והושיטה לי יד בלבביות. "שלום לך", אמרה והניפה יד שמאל בקשת רחבה, שהתפרשה כהזמנה להיכנס פנימה. "את בוודאי רבקה, נכון? נעים לי מאוד. אני דרייזל - נדיה".

משפט המחץ הזה, הכניס אותי מיד לאווירה ביתית. גם שמה של אחותי הוא דרייזל. חומת הזרות קרסה באחת וגילתה מאחוריה מדפים רבים כורעים תחת עומס ספרי הקודש המוצבים בסדר מופתי עליהם. ובכן, אין מה להילחץ, עודדתי את עצמי, אני נמצאת במקום מוכר. היא פשוט אחת משלנו ולך תדע איך היא עשתה את זה. עד כמה שכבר היה ידוע לי על אודותיה, עד גיל שלושים פלוס עברו עליה השנים בסביבה גוית למהדרין.

חדר האורחים היה מטופח. כריות בצבעים עליזים נחו על הספה, מזמינות להישען עליהן. נדיה התיישבה על כורסה מולי. על השולחן בנינו רבצה לה בכבדות בבושקה גדולה מחרסינה מעל מפית תחרה. היא ראתה אותי נועצת עיניים בקישוט המוזר ואמרה: "את זה אבא הביא לי בביקורו האחרון בארץ. ניחוח מהבית".

תהיתי היכן רכשה עברית טובה כל-כך והתקשיתי להחליט מניין להתחיל את השאלות. אבל נדיה עקפה אותי, ומצאתי את עצמי מקשיבה להסבר מאלף על הסמליות שמייצגת הבבושקה. כדי להמחיש את דבריה, פרקה את דמות הסבתא עטופת הצעיף ומתוכה שלפה עוד אחת עשויה חרסינה, העתק מדויק של הראשונה, רק קצת יותר קטנה. היא פרקה גם את הבבושקה השנייה ובתוכה התגלתה עוד אחת, קטנה יותר וכך המשיכה עד שהגיעה אל הזעירה ביותר, זאת שאינה ניתנת לפירוק. "את רואה, משחק הבבושקה הרוסית יכול לשמש כדוגמה איך דור אחד תלוי בדור הקודם. כל הדורות משולבים יחד לכדי שלמות אחת. הדורות הצעירים נושאים עיניהם אל הדורות הבכירים שקדמו להם". כעת היא התעסקה בהרכבה מחדש של הבבושקה והנחתה ברוב כבוד חזרה על המפית. זה הסבר מאלף, הסכמתי. איך את מחברת את עצמך באופן אישי אל ההסבר הזה? היא חייכה שוב, למרות שכפי שהבנתי בהמשך, החיים לא תמיד חייכו אליה. העברית שבפיה התגלגלה במבטא רוסי מודגש. אבל כשסיפרה על עצמה, הייתי שבוייה בתוך מארג חייה, עד כי לא נתתי דעתי להיגוי הכבד.

טרגדיה בלידה

נדיה נולדה בעיר לנינגרד, לחוף המפרץ של הים הבלטי. שמה של העיר שונתה במשך כמה פעמים במהלך ההיסטוריה, הכול על פי גחמותיו של השליט באותה תקופה. באחת מן הפעמים כונתה העיר בשם סט. פטרבורג. אנשים רבים מתעקשים עדיין לקרוא לה כך, למרות ששמה שונה ללנינגרד.

נדיה מצאה עצמה בגיל אפס לבד עם אביה, בוריס שבצ'נקו. לא זכתה להכיר את אמה. אמה נפטרה בעת לידתה. אביה עמד חסר ישע מול התינוקת הבוכייה, אשר דרשה את מלוא תשומת הלב. אולם, איך מסוגל אב להעניק תשומת לב בשעה שלבו מרוסק לגמרי? מי שבא לעזרתו ולעזרת התינוקת הייתה דודתה טניה, אחות אביה. היא זו שגידלה אותה.

"אפשר לומר שגם את אבי לא הכרתי. הוא כמעט שלא הגיע לבקר אותי. רק כשהתבגרתי, קלטתי שבמשך כל השנים אבי הרגיש שאני אשמה במות רעייתו. הוא פיתח נגדי טינה עזה. הוא סרב להכיר בי כבתו. הוא פשוט התעלם מקיומי. בעצם, לגביו, אני הייתי זו שהרסתי לו את חיי המשפחה שלו. זה לקח לו המון שנים להשתקם ולהקים לבסוף בית מחדש".

אוניברסיטה לנינגרד

באין לה לא אב ולא אם, חיפשה נדיה אפיקים אחרים היכן להשקיע את מרצה ואת יכולותיה. הלימודים היו נחמתה הגדולה. היא התמסרה להם בכל מאודה. באותה תקופה החלה הפרסטרויקה בברית המועצות. נדיה עקבה בהתפעמות אחרי השינויים המהירים, עדיין אינה יודעת לתרגם מה זה אומר לגביה. יום אחד הבחינה כי סמוך לבית שבו גרה טניה דודתה, נרכש בית דו קומתי על ידי משקיעים יהודים. היא ידעה זאת על פי מגן דוד עצום ממדים מנחושת מבהיקה שנתלה מעל הגג המשופע. היא לא ידעה הרבה על יהודים. כל מה שידעה היה מתוך לימוד במגמת ההיסטוריה באוניברסיטה.

"יום אחד סיפרה לי טניה בכעס, כי צמוד לביתה העיזו הג'ידים לפתוח בית ספר לבנים. עכשיו היא תיאלץ לראות אותם בכל פעם שתצא מן הבית. לא הבנתי על מה התעורר זעמה של טניה. אני מכל מקום הסתקרנתי לגבי פעילות המקום. היות שלימוד היסטוריה היה אחד מן המקצועות המרכזיים שלי באוניברסיטה, ראיתי בכך הזדמנות שנפלה לידי להרחיב את הידע שלי בהיסטוריה היהודית. במשך הזמן התברר לטניה שהמקום מתנהל בשקט מופתי. אך למרות זאת, כעסה לא שכך. היא התייחסה לתופעה כאל פלישה לא חוקית ופעולה של עזות מצח. "ככל שטניה, האם היחידה שהייתה בעולמי, פיתחה אובססיה לנושא, כן גברה סקרנותי".

קסם במילים

"יום אחד, בדרכי לביתה של טניה, עצרו אותי בקצה הרחוב אישה ונער צעיר. האישה שאלה אותי אם ידוע לי על בית ספר לבנים שנמצא בקרבת מקום. אמרתי לה שממש בשכנות לביתנו יש מוסד לימודי, אבל גיששתי בזהירות אם היא מתכוונת למקום לימודים של יהודים. עיניה זרחו כשהנהנה בראשה. היא סיפרה לי שכל עוד שלט הקומוניזם היא לא העזה לגלות לאף אחד שהיא יהודייה, וכעת היא רוצה שבנה יכיר את העם אליו הוא משתייך.

"הובלתי אותם לבית הספר, שהיה לצנינים בעיניה של טניה וניצלתי את ההזדמנות ללוות את האם הנרגשת לתוך המבנה. מזכירה עדינת מראה שענתה לשם חנה, קבלה אותנו בחביבות. היא שאלה שאלות ומילאה טפסים. "האם ידעה לספר על עיירת הולדתה מוגילוב (מוהילוב). היא אמרה שאביה למד ולימד בסתר, אבל היא הסתירה את יהדותה כשנישאה ועברה ללנינגרד. היא רצתה להגן על ילדיה. אביה כבר אינו בין החיים אבל היא מחויבת למענו להמשיך את השרשרת. אחר כך היא דברה עם המזכירה בשפה שלא הייתה מוכרת לי בכלל.

"שאלתי אותם לשמה של השפה והן ענו לי שזאת שפת האידיש. כששבתי הביתה, לא סיפרתי, כמובן, לטניה שהייתי בין כותלי בית הספר השנוא עליה. מאותו יום ואילך היה לי עולם משלי, שלא שתפתי בו את טניה. מדי פעם הייתי הולכת לשוחח עם חנה, המזכירה האדיבה של בית הספר. ככל שהפתיחות ברוסיה נעשתה דבר מובן מאליו, כך נהרו יותר ויותר תלמידים אל בית הספר היהודי. המזכירה כרעה תחת נטל העבודה. "במשך הזמן, הצעתי לה לקחת חומר כדי להקליד אותו במחשב שלי ולהעביר אליה חומר מוכן. היא הודתה לי בפה מלא. פשוט הצלתי אותה. לא היה להנהלה די תקציב כדי לשכור את שירותיה של מזכירה נוספת. וכך תקתקתי פירושים לפרשת השבוע ושיחות מוסר. האותיות שחלפו תחת אצבעות ידיי תוך כדי הקלדה, התחברו אצלי למושגים שהילכו עליי קסם. איזו אמת! אילו הנהגות נפלאות! זה מה שחשבתי לעצמי בכל פעם שמסרתי דפים מוכנים. מצאתי עצמי לא פעם יושבת במשרד ומאזינה לשיעורים שהגיעו לאוזניי מבעד לדלת הסגורה של אולם הלימודים. שמעתי מילים רבות מתורגמות מרוסית לעברית. "כאן הונחה אבן הפינה ללימודי העברית שלי. מבלי משים צברתי אוצר מילים עצום. עבודת הגמר שלי נסבה על מסעי הצלב וחנה המזכירה סייעה בידי לפתח את הנושא גם מן ההיבט היהודי. המורים שלי שעברו על החומר שהגשתי, הרימו גבה. הם השתאו הן לגבי היקף הידע והן לגבי הדעות והמסקנות אליהן הגעתי בתום המחקר. הם לא שאלו שאלות והעניקו לי ציון מעולה.

"אודה, באותה תקופה עלו בי הרהורים רציניים בנוגע לרצוני להיות חלק מאותו עם שאליו משתייכים התלמידים אצילי המבט שאיישו את בית הספר. זה היה משהו שלא נתקלתי בו עד אותו זמן. יתכן שמחשבותיי נבעו מן העובדה שהייתי אדם שאין לו מאומה משלו. לא בית ששייך לו, לא הורים משלו, לא אהבת אם ואב. עד כמה שטניה דאגה לכל מחסורי, היא מעולם לא יכלה לשמש תחליף לאם אמיתית. היא דאגה לי מבחינה טכנית. לטניה לא היו ילדים משלה וכוח האימהות שלה היה רדום. הייתה בי כמיהה למשהו שלא ידעתי לתת לו שם".

אבא מופיע

אני, שעד כה כלאתי את נשימתי, לגמתי מלוא ריאותיי אוויר חדש והשחלתי משפט: "איך שאני מבינה את עברת לבסוף תהליך גיור". נדיה חייכה שוב את חיוכה החם. "לא, ממש לא". ענתה בביטחון מלא. אני זעתי בחוסר נוחות על הספה, חרף הכריות העליזות אשר שימשו לי כמגן ומשען.

"אבל כדאי שאספר לפי הסדר הכרונולוגי של ההתרחשויות", המליצה בפני ולא המתינה לאישורי. היא המשיכה לספר: "לאחר שהיו בידי שני תארים מן האוניברסיטה, החלטתי ללמוד שפות". ואני באופן ספונטאני זרקתי שאלה קצרה: "עברית?" "בדיוק כך", השיבה. "שלוש וחצי שנים השתלמתי בשפה, שאת הבסיס לידיעותיי כבר רכשתי ליד הבית של דודתי, בבית הספר לבנים. עם סיום לימודי העברית, התקבלתי לעבודה במשרד לתרגומי שפות. העבודה הייתה מרתקת. היה לי קשר עם נציגי הסוכנות היהודית, כשבידיהם היו מסמכים מצהיבים של אנשים שהצהירו על יהדותם. יתכן שהייתי יושבת עד עצם היום הזה במשרד ההוא. אלא שאז לפתע נזכר בי אבי".

נדיה יצאה אל המטבח ושבה נושאת מגש מתכת, עליו ניצב בקבוק מיץ קר, וכוסות חד פעמיות, ופרוסות עוגה שנראה היה כי היא אפתה במו ידיה. היא התנצלה ששכחה את תפקיד המארחת עד לרגע זה. נדיה הפצירה בי לעשות אתנחתא ולקחת משהו לפה. התרציתי לגבי כוס שתייה. נדיה התיישבה מולי והמשיכה מן המקום בו הפסיקה.

"כשהייתי קרובה לגיל שלושים, הפתיע אותי אבי בביקור. הוא נראה זקן מכפי גילו וריח חריף של וודקה נשב מתוך פיו. לא הרגשתי אליו שום רגש של קרבה. הוא היה אדם זר לגביי. הוא היה אב שהתנכר אליי מאז יצאתי לאוויר העולם. הוא מאן להכיר בי כבתו. בכל זאת, קבלתי אותו בכבוד הראוי והגשתי לפניו כוס משקה חם. שאלתי אותו אם הוא רעב. הוא לא היה רעב. הוא רק רצה לשוחח אתי. "הוא אמר לי: נדיה, יש אצלי כמה חפצים שהייתי רוצה שיעברו לרשותך. הם היו של אמא שלך. ואני, בלב בוכה, שאלתי את עצמי איפה הוא היה עד היום. מדוע היה עליי להעביר את שנותיי כל-כך תלושה. אבל רק הנהנתי בראשי ולא הגבתי. הוא שאל אותי מה דעתי לבקר בבית, שהיה פעם שלי או נכון יותר, היה אמור להיות שלי. הוא נשמע ממש מתחנן אלי שאסכים לבוא. כשתבואי, אתן לך כמה מזכרות.

"אמרתי לו שאבוא ברצון, למרות שנרתעתי מעצם המחשבה על כך. מדוע לפתוח מורסות שכמעט הגלידו? אבל בתוך תוכי ידעתי, כי החלל שבלבי לא יתמלא בעזרת שום לימודים או באדיבות תפקידים שאעשה בימי חיי, אלא רק על ידי הדבר האמיתי. השייכות שלי לאיזשהו מקום. אולם הטלתי ספק האם זה יהיה אכן הפתרון למצוקה שלי. האם ההליכה אל הבית שהיה שלי, יצליח למלא אותי בתחושה של סיפוק. אבא הלך והבטיח לעמוד אתי בקשר ולהודיע לי מתי לבוא. שיערתי שאבא אינו חפץ שבני ביתו יהיו עדים לבואי. חודש אחר כך מצאתי את עצמי נוסעת בחשמלית לכיוון הבית "שלי". במחשבתי חזרתי שוב ושוב על שתי המילים האלו: "הבית שלי". זה היה נפלא".

מה גרם לאביך להתחבר שוב לאחר הנתק הממושך איתך?

"חשבתי על כך רבות. לא הגעתי לתשובה חד משמעית. הכי סביר להניח שאבא חש עצמו שבע שנים וזקן. וכמי שעבר יותר ממחצית מחייו, הוא התפייס עם העבר וידע לפרש נכון את הדברים. הוא כנראה הצטער על כך שהטיל עלי אשמה שלא היה הגיוני להאשים אותי בה. חבל רק שזה ארך לו כל כך הרבה שנים. לגביי, הנזק כבר נעשה ואני צמחתי כמו צמח תלוש מן האדמה.

"בכל אופן, עמדתי מול הדלת ששלט קטן וצנוע הכריז מעליה שכאן מתגוררת משפחתו של בוריס שבצ'נקו. אזרתי עוז ונקשתי על הדלת. אחרי כארבע דקות המתנה, שמעתי גרירת רגליים. אבא פתח לי. הוא עמד שם סתור שיער וכל סביבתו הדיפה ריח חריף של אלכוהול. נכנסתי פנימה. זה הבית שלי, חשבתי שוב, מתענגת על המילים. שמעתי את אבא אומר לי: את דומה מאוד לאמך. דמיון מדהים. הוא היה נבוך ולא מצא עוד משהו לומר לי.

"לכן לבש רוח פעלתנות וניגש במרץ לחדר. הוא שב משם נושא בידיו תיבה גדולה מאובקת. הוא אמר שיש עוד כמה פריטים אבל קודם כדאי שנעבור על הדברים שבתוך הקופסה. מה אומר לך", פנתה אליי נדיה, כשהתרגשות נכרת על פניה, כאילו התיבה ניצבת עכשיו על השולחן ליד הבבושקה. "אבא הוציא מן התיבה מסמכים שלמראיהם התאבנתי. הכרתי מסמכים דומים מן העבודה שלי עם הסוכנות היהודית. הייתה שם תעודת לידה של אמי. תעודת לידה שלי. והיה שם סידור מהוה וצהוב שנשא את השם 'צאינה וראינה'".

נדיה הייתה קרובה לעילפון מול הממצאים שאבא שלף מן התיבה. בקול שלא הכירה כמו קולה שלה, היא מלמלה: "אבא, זה נכון? אתה רוצה להגיד לי..." היא לא יכלה להמשיך. גוש מחניק הזדחל לעבר גרונה ואיים להתפרץ בצורת לבה של דמעות רותחות. תמיד הרגישה קשר מיוחד לכל מה ששמעה בבית הספר שליד בית דודתה טניה. אביה חש שלא בנוח כשהנהן בראשו ואמר בקול שפל: "כן. נדיה אמך הייתה יהודייה. זה נכון. אני מצטער".

למה אביה מתנצל? האם אינו קולט שאלו דמעות של שמחה? של שחרור? זהו יום מכונן בחייה העקרים, חשבה נדיה. זהו יום שמסוגל לסתום סופית את החלל שבלבה הקרוע. לא, אין זה נכון לומר "לסתום". ביום זה התמלא החלל במשהו בעל ערך שאינו חוסם, אלא נותן תנופה. אינו סותם, כי אם מעניק כנפיים להמריא גבוה. אבל אם היא תסביר זאת לאביה הגוי, חשבה, הוא יתקשה להבין. על כן רק אמרה לו שלא יצטער כי היא, בעצם, שמחה עם התגלית הזו.

ואבא רק התבלבל יותר ונראה נבוך וחסר ישע. נדיה רחמה עליו. היא אמרה לו שהיא מעריכה מאוד את המחווה שלו ואת החלטתו לספר לה על שורשיה. הוא אמר שלדעתו טוב עשה שלא הודיע לה מהתחלה לאן היא שייכת. כי הוא שמע על ההגבלות בלימודים בהן הגבילו סטודנטים יהודיים באוניברסיטאות. אם היו יודעים על יהדותה, לא הייתה מצליחה להגיע רחוק כל כך, הסביר לה.

תליון ושני פמוטות

נדיה פתחה את הסידור. מאחורי הכריכה הייתה הקדשה. אבא אמר לה שהסידור היה שייך לאם אמה. ההקדשה הייתה לדרייזל ליום חתונתה, מאבא ומאמא האוהבים. "אחותנו את היי לאלפי רבבה", נכתב בסיום ההקדשה. נדיה הכירה את המילים האלו.

עכשיו אמר לה אביה: "את יודעת איך אמך רצתה לקרוא לך? אנחנו סכמנו בינינו, כך סיפר לה, שאם ייוולד בן, נקרא לו איגור באופן גלוי ובחשאי, רק בינינו, יהיה שמו מנחם. ואם תיוולד בת נקרא לה נדיה וגם דרייזל. אמך רצתה תזכורת לשמות הוריה שנספו בשואה. ואני לא יכולתי לסרב לה. הסכמנו על השמות קרוב מאוד לתאריך הלידה. אבל אמך לא זכתה".

נדיה שמה לב כי אין כבר טינה בלבו אליה כשהוא מזכיר את הטרגדיה. מה שלא עושה ההיגיון מחולל הזמן, הרהרה הרהור פילוסופי. אחר כך הלך אביה שוב אל החדר הפנימי ושב משם כשבידיו שרשרת זהב עם תליון בצורת מגן דוד ושני פמוטות מוכספים. הוא אמר לה: "אתמול טרחתי לצחצח אותם למענך".

נדיה לא הייתה צריכה להצביע על הפמוטות. ראיתי אותם מונחים על אחד מן המדפים. הם הבריקו מאוד. נדיה קלטה לאן מופנות עיניי. "אכן, אלו הפמוטות", נתנה לי אישור. כעת הבחנתי בשרשרת שעל צווארה. שרשרת שעברה מדור לדור ולא פג זוהרה.

נשמעה דפיקה קלה על הדלת שלאחריה צעד פנימה בעלה של נדיה. הוא הניח את הגמרא על השולחן וברך את הנמצאים. נדיה חייכה אלי חיוך, שאחריו כבר ידעתי שהיא עומדת שוב להפתיע אותי.

"לפני שנה נישאתי", סיפרה. "ובעלי הוא לא אחר מאשר אחיה של חנה, המזכירה בבית הספר שליד ביתה של טניה דודתי. מעניין שחנה תמיד חשדה שמשהו מסתתר מאחורי הרצון שלי ללמוד ולדעת עוד על היהדות. היא לא התפלאה כשסיפרתי לה לאן אני בעצם שייכת. היא מיד אמרה: ידעתי את זה כל הזמן. אחיה של חנה עבר דרך חתחתים עד אשר הגיע לנקודה הזו שבה הוא נמצא היום. אבל בואי לא נערבב שמחה בשמחה", יעצה לי. "כדי לכתוב את קורות חייו של ברוך, בעלי, יש צורך בכתבה נפרדת, כי ארוכה היא היריעה", הקניטה אותי.

ואני, כמותכן, נשארתי עם חצי הסיפור בידי.

נדיה ליוותה אותי בדרכי החוצה ומשפט המחץ שאמרה בעת פרידתנו ליווה אותי בלכתי ברחובות פתח תקווה, בואכה אל תחנת האוטובוס. נדיה ציידה אותי בתובנה לחיים. וכה אמרה: "לדעתי, כל איש או אישה חרדים, דוברי רוסית בהיגוי בולט, שתפגשי באיזשהו צומת בחייך, תהיי בטוחה שיש מאחוריהם סיפור חיים לא שגרתי".

החוויה היהודית

http://h-y1.coi.co.il/

 





 
     
     
     
   
 
אודות כותב המאמר:

מנכ"ל ארגון "אורי עוז-הפקות"חבר בעמותות "רוח טובה" "החוויה היהודית"מנהל קשרי חברה וקהילה ב"קמפוס מופת למדעים",אחראי על מיזמים חינוכיים ,קשרי קהילה ומשימות לאומיות בפרוייקט "מצליח" -מצויינות לימודית חברתית, מנהל אתר "תורה" http://www.torah.in/he1

 
     
   
 

מאמרים נוספים מאת דוד דרומר

מאת: דוד דרומריהדות26/11/18876 צפיות
הגמ' מביאה סגולה להצלחה בלימוד:ללמוד ליד נהר - סימן טוב הוא - כשם שמי הנהר שופעים ואינם פוסקים, כך לא יפסק לימודכם ויצליח. (כריתות ו.(

מאת: דוד דרומריהדות12/11/18880 צפיות
אין ספק שתמימות מעלה נשגבה היא, אבל אין לה ערך אצל הרמאים ...

מאת: דוד דרומריהדות06/11/18904 צפיות
בסוף, הכול יהיה טוב. אז אם זה לא טוב, זה לא הסוף !!

מאת: דוד דרומריהדות04/11/18894 צפיות
אדם צריך להאמין שאפילו קש המונח על הארץ הוא בגזירת השם יתברך שגזר להיות מונח שם. ויש השגחה פרטית איך תהא מונחת עם הקצוות לכאן או לכאן. (אמרי פינחס).

מאת: דוד דרומריהדות31/10/18736 צפיות
דבר גדול זה להיות בשמחה - כל ההישג של היצר הרע הוא לא רק עצם העבירה, אלא העצבות שאחר כך "... (שמש ינון)

מאת: דוד דרומריהדות29/10/18723 צפיות
הגאון החסיד רבי הילל מפריטש אמר: כשמתרגלים לחושך, מתחילים לחשוב שהחושך הוא אור.

מאת: דוד דרומריהדות22/10/18527 צפיות
אם אין לאדם אישה, אין לו במה לתרץ את מעשיו; אבל כשיש לו אישה, היא משמשת בעבורו 'עזר כנגדו' ומעתה יש לו תירוץ נוח לכל מה שאין הוא רוצה לעשות, בטענה שהאישה אינה מסכימה לכך.

מאמרים נוספים בנושא יהדות

מאת: בתיה כץיהדות01/12/196284 צפיות
האם יש פסוקים בתורה שבכתב המדברים על תורה שבעל פה?

מאת: בתיה כץיהדות01/12/19333 צפיות
טענות של דתות אחרות. ומאין לנו שהיה זה באמת אלוקים שנתן את התורה לישראל?

מאת: בתיה כץיהדות01/12/19331 צפיות
בתורת ישראל. בכל דת תמיד היתה שגורה האמונה במנהיג אחד שרק אליו התגלה האל וכל מי ששכל בראשו יבין מיד שקל לשקר ולהמציא תורה באופן כזה. לעומת זאת, בתורת ישראל אנו רואים התגלות לאומית לעם שלם, מעמד הר סיני.

מאת: בתיה כץיהדות01/12/19330 צפיות
מאין לנו שיש תכלית לחיים שלנו ולא באנו הנה רק כדי ליהנות.

מאת: בתיה כץיהדות01/12/19336 צפיות
לאלוקים אין בורא. משום שאלוקים הוא היוצר את התהליך של "בורא ונברא"/"נולד ומוליד", הוא עצמו אינו שייך לתהליך אותו יצר. עצם זה שאלוקים יצר את כח המשיכה לא אומר שאלוקים עצמו כפוף אליו. האם יש הסבר "מדעי" יותר מדוע לאלוקים אין אלוקים?

מאת: בתיה כץיהדות01/12/19330 צפיות
אם לא ניתן לדמיין את האלוקים אז איך ניתן להאמין בו? מהו בעצם אלוקים אם כך?

מאת: בתיה כץיהדות01/12/19338 צפיות
המדע כידוע לכל, משרת אותנו בטכנולוגיה, מציאת תרופות למחלות, וביחוד נוחות. זאת הסיבה שרוב האנשים החליטו לבחור ולדבוק במדע ובממסד המדעי, כי הם ראו בו את המייצג הבלעדי של הידע והקידמה המשרתים אותנו בחיינו.

 
 
 

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש  ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported

christian louboutin replica