אחת הקללות האיומות שבתוכחה, בפרשתנו: "ונסתם, ואין רודף אתכם", "ורדף אותם קול עלה נידף ונסו מנוסת חרב ונפלו ואין רודף". אם לא פחדו אלא מקול עלה נידף, פחד שווא, ומפניו נסו כמפני חרב, ממה נפלו? מהפחד... כאשר נתבונן ונפקח עיניים, נתמה ונשתומם כמה עמוק חדרה קללה זו לאורח החיים המודרני, לאורח חיינו. אנשים רצים, חופזים, בורחים. אין להם פנאי לעצמם, למשפחתם, לשעה של מרגוע, לנחת ומנוחה. אין להם פנאי לאכול במנוחה, ולהתפלל ביישוב הדעת. לשמוע שיעור תורני, לעיין בספר. הכל נעשה במרוצה, בחפזה, בלהיטות, בעצבנות. מה יש, מה קרה, מי רודף אחריכם, מי נוגש בכם?! הבה נשתחרר מן הקללה הזו, נתחום לה גבולות. נתלוש לעצמנו שעה ביום. שעה ללימוד תורה, שעה למשפחה, שעה של רגיעה!.
ברוך הוא א-לוקינו שבראנו לכבודו, והבדילנו מן התועים! אנחנו זכינו בכפליים! בראשונה, זכינו לקבל את מתנת מצוות ה 'יראת שמים', שהיא מצות עשה - אחת משש המצוות התמידיות שחובתן בכל רגע, המזכה אותנו בשכר נצחי. וזכינו גם, שהמתנה הזו מגינה עלינו ושומרת עלינו לעמוד מול ניסיונות, להתמודד מול קשיים, ולהישאר חיילים נאמנים בצבא ה' הנלחמים נגד היצר ומנצחים, בכל עת ובכל מצב
התורה היא סדר האדם, והתורה היא סדר העולם, לפיכך התורה היא סדר הכול (נתיבות עולם - נתיב התורה פ"א)
"ישנם הרבה אומות ועמים בעולם, מהם שיכולים להיחשב נאורים, מתקדמים ומשכילים, יתכן שתרבותם טובה והוגנת. אך בלי יראת שמים, בלי 'יראת אלוקים' - ברגע אחד הם עלולים להפוך לחסרי תרבות, ארצם יכולה להפוך למכונת מוות והרס אכזרית ונוראה. רק יראת שמים, היא המגנה היחידה על האדם מלהפוך לכזה, רק היא מונעת את הפיכת האדם לחסר צלם אנוש!"(הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד)
"דרשתו" הראשונה של גדול המגידים ("דרך עץ החיים"(
הייתה זו שעת לילה מאוחרת, כאשר אחרוני המתמידים עזבו את בית המדרש הקטן שבשכונת "מאה שערים" בירושלים. כולם פרשו, איש איש לביתו, מלבד מבחור חמד אחד, שנותר לשקוד על תלמודו. דממה השתררה בבית המדרש, ולפתע התרומם הבחור ממקומו, ניגש אל ההיכל, נשק את הפרוכת, ואחר הסתובב ונעמד מול הספסלים הריקים. הוא עצם את עיניו ודימה בנפשו, כאילו עשרות אנשים ישובים עליהם, ופצח בדרשה מרגשת ונלהבת.
חלום סמוי קינן בליבו, לדרוש כאחד ה"מגידים" הירושלמים, אולם לא היה בו ביטחון לעשות כן, אלא בפני הספסלים הריקים... בטוח היה אותו עלם צעיר, כי רק הוא ובוראו שומעים את דרשתו, ולא ידע כי על אחד הספסלים שבעזרת הנשים שוכב לו זקן ירושלמי, ומאזין בקשב לדבריו. סיים הבחור את נאומו, גלגל עיניו כלפי מעלה, נישק שוב את הפרוכת, ופנה לצאת מבית המדרש. שם, בחוץ, המתין לו הזקן, מיודענו.
"האזנתי לדרשתך המופלאה", הניח ידו על כתפו של הבחור בחיבה, "והתפעלתי עד עמקי נשמתי". הבחור הסמיק עד תנוכי אוזניו, והזקן המשיך בחיוך: "יש לך כוח דיבור מצוין! כוח דיבור של 'מגיד' ותיק! מה חבל, שאתה מבזבז את כוח הדיבור שלך מול ספסלים ריקים, ואינך משתמש בו כדי לעורר באמצעותו את ליבות הבריות". ליבו של הבחור התרונן בקרבו. דבריו של הזקן נסכו בו אמונה וביטחון ביכולתו, ודמעות גיל נצצו בעיניו. מאז אותו לילה נמסכו אומץ וביטחון בליבו והוא החל לדבר ולדרוש גם בבתי כנסת הומי אדם, ולא רק בבתי כנסת ריקים מיושביהם. כעבור שנים נודע ונתפרסם כגדול ה"מגידים" שבדור האחרון.
החוויה היהודית
http://h-y1.coi.co.il/
http://dosanova.co.il/