אמר מתנגד אחד לרבי ישראל מרוז'ין: "ראה, רבי, מה בין מתנגדים לחסידים: המתנגדים, כשהם מסיימים את התפילה יושבים ולומדים פרק משניות. ואילו החסידים, משסיימו את התפילה הרי הם יושבים ושותים יי"ש!" " אומר לך", השיב לורבי ישראל, "המתנגדים תפילה קרה וללא רוח חיים ולזכרו של המת לומדים משניות; ואילו החסידים תפילתם בהתלהבות, כולה חיים, והחי זקוק למעט משקה.
"אם תתבוננו היטב תגלו שאתם לא שונאים מישהו, אתם פשוט מרחמים עליו"
"אני יודע שיש אנשים שקוראים לי 'פוסק הדור' ואין ניחא לי בכך. אבל בדבר אחד אני מוכן שיקראו לי 'פוסק הדור' - כדי לעשות תקנה שיגמרו את השמחות מוקדם, וכל היום למחרת לא יהרס - בשביל זה אני מוכן שיקראו לי 'פוסק הדור' רק שישמעו לי"... (אמרי אמת)
אצל הרבי ר' בונם מפרשיסחא זי"ע בא פ"א איש א' מחסידיו לקחת ברכת פרידה אחר חג השבועות, ובתוך כך אמר אליו: די ווייסט, מען וועט באלד בלאזען שופר ]הנך יודע, עוד מעט תוקעים בשופר[ והבן. (שיח שרפי קודש ח"א דף רל"ח אות כ"ג(
בספר נהגו העם (לרבי דוד עובדיה מקהילת צ'פרו במרוקו עמ' רמב שונות אות ב) כתב: שאחרי התספורת הראשונה לתינוק היו נוהגות הנשים ללקט את השערות ושמים אותם בתוך הכרית של התינוק, ומביא טעם לזה שהוא משום חיבוב מצוה שבפעם הראשונה מקיים מצוות הפאות, ולכן לחיבוב מצוה שמרו על השערות שעל ידם נתקיימה המצוה כדכתיב "ראשית גז צאנך תתן לו", וישראל נקראים צאן.
ברכת הכהנים, הינה ההגנה היחידה שנותרה בידינו מימי המקדש, וכאז כן עתה - היא ממשיכה להגן עלינו גם כיום, כי זו עבודת הכהונה היחידה שנותרה עימנו. זאת מגלה הרמב"ן בפרשת 'בהעלותך', כי בעידן בו כל הקרבנות - בטלו וכל עבודות הכהונה - אינן, נותרה לנו רק ברכת כהנים, כעבודת הכהונה היחידה הפעילה בימינו אנו.
גמר"א. "בספר החיים" (לרבי חיים אחי המהר"ל מפראג) כתב: גמר"א ראשי תיבות ג'בריאל מ'יכאל ר'פאל א'וריאל, (וכמו שכתוב) "מימיני מיכאל ומשמאלי גבריאל ומלפני אוריאל ומאחורי רפאל ועל ראשי שכינת אל , "כשיהודי דבוק לגמרא - שומרים עליו מלאכים".
המשנה אומרת: "איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם?... הלווה ואינו משלם" (אבות ב', ט') - אדם שלווה ואינו משלם, הוא לא אדם שאין לו אפשרות לשלם, אלא אדם שלא מעריך מה עשו בשבילו. מישהו טרח והלווה לך מאה שקלים, מה אתה מחזיר לו על כך? עצם העובדה שאדם לוקח ולא משלם לנותן על מעשהו גורמת שייקרא 'רשע'.
המגמגמת (הרב יצחק פנגר שליט"א):
היה זה ביום בהיר אחד. קולות שוד ושבר נשמעו בביתה של אחת המשפחות. מה קרה? אחת מבנות המשפחה, ילדה בת שבע, קמה בבוקר כשהיא מגמגמת ואינה מצליחה לדבר בצורה נורמאלית. תחילה הוריה חשבו שמא הילדה חלמה חלום מפחיד שהשפיע עליה ובעוד זמן קצר הכול יחלוף , אך, לצערם, הילדה המשיכה לגמגם בכל שעות היום ולא הצליחה להוציא משפט אחד ברור. ההורים לא ידעו מה אירע לבתם. הם פנו למיטב הרופאים והיועצים בארץ, והם התפלאו מהמקרה ואמרו כי הדבר יעבור מעצמו או שלא. והיא תישאר מגמגמת כל ימי חייה. הרופאים סיכמו את חוות דעתם - שהילדה צריכה להתרגל לגמגום ולא להילחץ ממנו. ולפני כל משפט תחשוב ולדבר לאט.
חודשים רבים חלפו, והילדה נשארה עם הגמגום וניסתה להסתדר עמו במהלך יום הלימודים בבית הספר ובשעות הפנאי עם חברותיה והמשפחה. חלפו השנים, הילדה סיימה בהצלחה את בית הספר ואת התיכון. היא החלה ללמוד הנהלת חשבונות וסיימה את הלימודים בהצלחה. מיד לאחר מכן היא פנתה לחפש עבודה בתחומה. באחד הימים הגיעה לראיון עבודה במקום מכובד. היא נכנסה למשרדו של המנהל והחל בשאלות. לאחר השאלה הראשונה, ניסתה הנערה להתגבר על הגמגום וקיוותה כי לא ישימו לב אליו. היא לקחה אוויר ולאחר שניות בודדות השיבה לאט על השאלה, כשהיא מנסה לא למעוד בדיבורה. המנהל שם לב מיד שיש לה בעיה בדיבור שהיא סובלת מגמגום. עוזרו, סימן למנהל שהיא אינה מתאימה לעבודה. הנערה, שהבינה משפת גופו של העוזר כי מצפה לה תשובה שלילית, פרצה בבכי . וכי מה היא אשמה שהיא מגמגמת? המנהל שעיין בקורת חייה ובתעודות הסיום שהביאה, התרשם מאוד ופנה אליה: 'התקבלת! אני בעל החברה ואני מחליט שאת מתאימה לעבודתנו. האם תוכלי להתחיל לעבוד כבר ממחר? הנערה הייתה המומה. היא ניגבה את הדמעות ולא הבינה מה מתרחש כאן. הרי היא גמגמה רבות בראיון, ואף הבינה שהיא לא מתאימה לעבודה, ולפתע המנהל מקבל אותה ואף רוצה שהיא תתחיל לעבוד כבר ממחר... היא לא אמרה מילה. רק הנהנה בראשה בשמחה כשדמעות בעיניה.
למחרת הגיעה והחלה לעבוד במסירות ובנאמנות. והיא חייבת למנהל הכרת הטוב על שקיבל אותה. היא עשתה את עבודתה על הצד הטוב ביותר ולאט לאט התקדמה עד שמונתה למנהלת חשבונות בכירה של החברה. עברו מספר שנים ומנהל החברה חגג בר מצווה לבנו בביתו. אותה עובדת הגיעה לאירוע עם מתנה ועוגה וישבה ליד אשתו. הן התיידדו מהר ופיתחו שיחה בניהן וגם המנהל הצטרף לשיחתן. ואז פנתה העובדת למנהל בנוכחות אשתו ושאלה: 'יש לי שאלה שמהדהדת בראשי זמן רב, האם תוכל לענות עליה?' 'בשמחה!' - השיב . 'אמור נא לי, לפני חמש שנים, מדוע הסכמת לקבל אותי לעבודה? הרי ראית שאני מגמגמת ומי יסכים לקבל עובדת שקשה לה לדבר?' המנהל הביט באשתו ואחר כך השיב לה: 'דעי לך, כי לפני כחמש שנים, כשבני חתן הבר מצווה היה בן שמונה, שהיתי בחו"ל. והנה לפתע אשתי מתקשרת אלי בבהלה ואומרת: 'הבן התחיל לגמגם ! מה עושים?' שבתי מהר ארצה ולקחנו אותו לרופאים רבים. הרופאים אמרו לנו או שזה יעבור לבד בקרוב או שיישאר הגמגום לכל החיים. ' לא ידענו מה לעשות וציפינו רק לישועה. ואז - לאחר מספר ימים הגעת לראיון העבודה ושמתי לב מיד כי את מגמגמת. מיד אמרתי לעצמי בתחילה שאין מקומך בחברה חשובה כמו שלנו. הנתונים שלך אומנם מצוינים וכו', אך הגמגום שלך לא מתאים לנו ... ואז לפתע נזכרתי בבן שלי ואמרתי לעצמי: רק רגע, חשוב: האם תרצה שגם כך יתייחסו לבן שלך המגמגם כשילך לראיון עבודה? ' צמרמורת עברה בבשרי. כיצד אני יכול לעשות לאחרים דבר שאיני רוצה שיעשו לבני אהובי! מיד החלטתי להתעלם מהגמגום שלך והודעתי לך שאת מתאימה לעבודה אצלנו, כי שאר הנתונים שלך היו מצוינים . 'ואינך יודעת איזה נס אירע לנו אחר כך! שלושה שבועות לאחר שהתקבלת, הגמגום של בננו חלף ועבר כלא היה! דעי לך, שאיננו מבינים חשבונות שמיים, אך אני ואשתי בטוחים שהקב"ה עשה שהבן שלנו יגמגם רק על מנת שאקבל אותך לעבודה, ולאחר שקיבלנו אותך הוא הסיר זאת ממנו.'
חידת הסנסאיי )מורה לקראטה(:
אי שם ביפן הרחוקה לפני שנים רבות, התלמיד המצטיין של מאסטר אומניות לחימה הגיע סוף סוף לשלב החגורה השחורה. הוא התרגש מאוד לקראת יום הטקס, לאחר שנים ארוכות של השקעה ואימונים מפרכים. יום הטקס הגיע והתלמיד התייצב בפני המאסטר, מוכן ומזומן לקבל את החגורה הנכספת. 'לפני שאעניק לך את החגורה, עליך לעבור עוד מבחן אחד' אמר לו הסנסאיי. ' אני מוכן', השיב לו התלמיד שהיה רגיל לבחינות של המאסטר, וחשב שמצפה לו אולי לסיבוב נוסף ואחרון. להפתעת התלמיד, במקום קרב נוסף או אתגר פיזי מאומץ, הסנסאיי אמר: 'עליך לענות על שאלה מהותית - מהי המשמעות האמתית של החגורה השחורה ?' 'קץ המסע שלי' ענה התלמיד, 'גמול ראוי לעבודה שהשקעתי'. הסנסאיי המתין לשמוע עוד וניכר בו שאינו שבע רצון מהתשובה. לבסוף הוא אמר לתלמיד: 'עדיין אינך מוכן לקבל את החגורה השחורה. עליך לשוב בעוד שנה'.
התלמיד המבולבל הבין מה בדיוק התרחש ויצא לדרכו. כעבור שנה שב התלמיד אל מורהו ומצא את עצמו שוב כורע ברך בפניו וממתין לקבל את החגורה. 'מהי המשמעות האמתית של החגורה השחורה?' שאל הסנסאיי בפעם השנייה. ' סמל להצטיינות ולהישגיות הנעלה ביותר באמנות שלנו', סח התלמיד, שבמשך כל השנה חשב על התשובה במוחו. הסנסאיי לא אמר מאומה במשך דקות ארוכות והמתין. ניכר שאין הוא מרוצה. לבסוף הוא אמר: 'עדיין אינך מוכן לקבל את החגורה השחורה. חזור הנה בעוד שנה אחת'.
התלמיד לא ידע את נפשו מצער על כך שאאכזב פעם נוספת את המאסטר הגדול. הוא יצא שוב פעם לדרכו ובמשך השנה ניסה לחשוב על התשובה. הוא חזר אל הסנסאיי עם התשובה וגם הפעם היא לא סיפקה אותו. כך הלך וחזר התלמיד במשך כמה שנים וכל פעם לא מצא את התשובה. אחרי 10 שנים של חיפושים הגיע שוב התלמיד אל הסנסאיי. ושוב שאל אותו הסנסאיי 'מה המשמעות האמתית של החגורה השחורה?' התלמיד כבר היה מיואש ואמר למאסטר 'איני יודע מה התשובה ואני מתחיל להאמין שלעולם לא אדע. כל מה שאני יודע הוא שכדי להגיע לחגורה, עלי לעבור מסע בלתי נגמר של משמעת עצמית, חקר ולמידה, עמל רב והתגברות על מכשולים, שהאימונים שעברתי אתך היו רק ההכנה למסע הזה'. פניו של המאסטר אורו וחיוך רחב, כפי שהתלמיד לא ראה מעולם, נפרש על פניו... 'עתה הנך מוכן וראוי לקבל את החגורה השחורה, תלמידי היקר!'
מוסר השכל: כל החיים אנו שואפים להגיע להישגים ומצפים שהם יהיו אלה שיעשו אותנו מאושרים. זה יכול להיות ציונים בבית הספר, תואר באוניברסיטה, עבודה, רכבִ חדש, העלאה במשכורת וכן הלאה. אך אם נסתכל סביבנו, תמיד נגלה שגם האנשים בעלי ההישגים עדיין מחפשים את האושר. הסיבה לכך היא שהמשמעות האמתית של 'החגורות השחורות' שלנו היא המסע עצמו. במילים אחרות, החיים הם לא הדרך לאושר, האושר הוא דרך לחיים. * אנו מבקשים כוח, ומקבלים קשיים שיחשלו אותנו; *אנו מבקשים חוכמה, ומקבלים בעיות לפתור; *אנו מבקשים שפע, ומקבלים מוח וכוח ליצור; *אנו מבקשים אומץ, ומקבלים מכשולים להתגבר עליהם; *אנו מבקשים למצוא אהבה אחת, ומקבלים מגוון אנשים לבחור מתוכם; *אנו מבקשים טובות, ומקבלים הזדמנויות; *אנו לא מקבלים דבר מהחלומות שלנו, אבל מקבלים את אבק הכוכבים הדרוש כדי ליצור אותם.
החוויה היהודית
http://h-y1.coi.co.il/
http://dosanova.co.il/