לזמר עופר לוי יש היסטוריה ארוכה ומפותלת בכל מה שקשור לדת. את הקריירה הארוכה שלו החל עופר לוי בגיל עשרים וארבע בשנת 1988 עם צאת אלבומו "הקלפן", שבע שנים מאוחר יותר, בגיל שלושים ואחד בשנת 1995, לאחר שהגיע לשיאי הצלחה ככוכב זמר במועדונים, בארועים ובועדי העובדים, לאחר שפצח במופע יחיד והיה הזמר הראשון מסוגו לעשות כן, לאחר דואט עם לאה לופטין "הכל פתוח" ולאחר אלבום והופעה בקדם אירוויזיון, דברשהקפיץ אותו לא רק למרכז תודעת מעריצי המוסיקה הים תיכונית אלא ללב המימסד המוסיקלי הישראלי ככלל אך עלה לו במספר מעריצים, לאחר כל אלו ובשיא הקריירה החל עופר לוי בתהליך ארוך של חזרה בתשובה.
הזמר עופר לוי הוא לא האמן הישראלי הראשון שחזר בתשובה, וודאי לא האחרון. לפניו היו אורי זהר ופופיק ארנון, ואחריו, ואפילו בזמן האחרון יש את הבנאים, אתי אנקרי, שי גבסו. עופר לוי בקריירה שלו הלך עם רוח הזמן, הצייטגייסט. כשהחל את הקריירה בשנת 1988 הוא חש שהקהל בשל למוסיקה ערבית-טורקית, לרבעי טונים. בשנת 1993 עופר לוי חש שהקהל חובב המוסיקה הים תיכונית בשל ליותר מאשר הופעות במועדונים וועדי עובדים וארועים משפחתיים והיה זמר הז'אנר הים תיכוני הראשון שיוצא במופע סולו, וכשחש שהקהל הרחב בשל לחשיפה ים תיכונית שיתף פעולה עם לאה לופטין. כשחזר בתשובה הוא לא עשה זאת יחידי, אלא יחד עם עוד גל גדול מהמפעל לחוזרים בתשובה של אמנון יצחק.
אז מה נשתנה ולמה ציפינו? גם היום, עופר לוי עונה על רוח הצייטגייסט - וכמו גל החוזרים בתשובה הנוכחים - הוא חוזר בתשובה, אבל בתנאים שלו. הוא לגמרי אורתודוכסי, אבל כשהוא מופיע הוא מעדיף לשלשל את ההכנסות לכיס הפרטי שלו. הוא לא עם זקן וכובע ומעיל אבל הוא כן עם קסקט ומפיק פנינה חוכמה לכאורה. ואם לא הבנו את הפנינים שאינן קשורות לכלום - אז זה רק כי עוד לא הלכנו ללמוד ולהבין. גם זו סוג של החזרה בתשובה, במסווה.
ההחזרה בתשובה נושאת פנים רבות, בתקופה בה חיפשו משמעות היא התיימרה לתת משמעות, בתקופה בה חיפשו שייכות - היא סיפקה שייכות לכאורה, וכיום בדור ה-X, האינדיווידואליזם החומרני שולט, אז היא מתגמשת ומספקת בדיוק את זה - אינדיוודואליזם חומרני שהוא יותר אינדיווידואלי, וגם יותר חומרני, למי שמרגיש שמיצה את האינדיוואליזם הפרטי שלו. אז ביחד "קחי אותי איתך, הלב עוד לא שכח, ואם תרצי לכל אני מוכן". ההכנסות קודש לעופר לוי. ולקסקט.