אור הלילה העירוני הטיל מבחוץ את נוגו הכחלחל על תמונת האגרטל שהייתה תלויה על הקיר. האגרטל והגרבריות הכתומות שבתוכו שכבו במאוזן אך המים לא גלשו ממנו כלל, לילך היא זו ששכבה במיטתה בצורה האופקית וראתה אותו ככזה. דרך עיניה האור שהשתקף על התמונה שינה את צורתו והפך למטושטש ומרוח, אך את זאת יצרו לא אלא הדמעות אשר זלגו מעיניה. הפעם כאשליה, היה נראה שכן נזובו "מים" מן האגרטל אך לא בגללו אלא בגלל דמעותיה. רסיסי עיניה הלכו וגברו ונדמה כי קל היה להן לטפטף עצמן מן הגוף בתנוחת השכיבה. אולי זאת הסיבה שאנו בני האדם נוטים לשכב כאשר אנו בוכים, לעזור לדמעות לזרום בקלות רבה יותר מן העיניים. לילך חשה כיצד החלל הריק בליבה יוצר כאב שלא ניתן לתארו. חלל השמור לבחיר ליבה שהאמת... עדיין לא זכתה להכיר ולפגוש. כנראה שהלב מרגיש בחסרונו של אהוב גם אם לא פגש אותו מעולם. נדמה שרובנו מאוהבים בחלל הריק שבליבנו יותר מאשר בזה שאמור לבוא ולמלא אותו. את מחיר הבדידות לילך חשה שהיא פודה לילה לילה בדמעות ולאן הדמעות הולכות, הן מתאדות ונעלמות! אך לא לגמרי היא חשבה לעצמה, המים כזבח לעולה והמלח שנשאר על אצבעות ידיה... כאפר זכר לאהוב שעדיין לא מצאה.
תיפוף רחוק ועמום של קול באס קצבי עבר את קירות דירתה השכורה ממועדון לילה מרוחק. היא לא שכחה לרגע שהיא גרה בעיר תוססת וסואנת. זה האיץ בה משהו. ידיה לחצו בחוזקה את השמיכה, גופה כולו התכווץ לתנוחת כדור ובכייה הלך וגבר. "איך זה שאנשים רוקדים שם ושמחים כל כך ואני כאן לבד? אלוהים!? למה אני עדין בודדה ועוד לא מצאתי אהבה?".
כך כמעט כל לילה הייתה לילך מצטנפת לה במיטתה ומנהלת בדמעות שיחות לילה עם אלוהים. סוד בדידותה הכואב נחשף רק באותם שעות לילה מאוחרות בינה לבין אלוהים בדיון בדלתיים סגורות. לאיש לא גילתה עד כמה מצב בדידותה היה כואב ונואש . את עיניה הכהות הייתה מכסה באיפור מטשטש בכל בוקר ובפני סובביה תמיד השתדלה להראות שמחה וכי דבר לא חסר בחייה. אולם את עצמה האמיתית, כנימפת לילה מיתולוגית, חשפה רק ברדת החשכה כאשר בני האדם היו הולכים לישון, או חירשים ממוסיקת פאבים רועשת. את אלוהים היא הייתה מעירה כמעט כל פעם באשמורת הלילה לשפוך את כאב ליבה ולשאול, למה עדיין... עדיין לא זכתה למצוא אהבה?
בבהלה גמורה קמה לילה אחד לילך בתוך מיטתה לאחר בכי ותחינות לאלוהים על מר גורלה. הדבר ארע בדיוק לאחר שנרגעה מן הבכי ומוחה החל לנדוד לעבר השינה. ידיה נשמטו לאחור להחזיק את גופה, פניה בהו בקיר שמולה, פיה נפער ובכייה פסק מייד. במשך עשר דקות שלמות לילך שמרה על תנוחתה מוכה מן ההארה שנחתה במוחה. תמיד נדמה שהארות נשגבות צצות בראשנו דווקא בין העירות לשינה, בזמן בו אנו הכי לא מפריעים למוחנו. בתום הרהוריה, ידה נשלחה לחסום את פיה ואמרה – "אני לא מאמינה!".
אני לא מאמינה - רצו המחשבות בראשה - לא ייתכן שאני עושה זאת שוב, לא ייתכן. חשבתי שזה מאחוריי והצלחתי להתגבר על זה. אוי ואבוי לי! ישנם כאלה אנשים אשר יעמיקו את מסכנותם ואוזלת ידם מלחפש את הדבר שליבם חפץ בו מכל והוא אהבה וזוגיות. באופן תמוה, אנשים מסוג זה יקוו לאהבה יותר מאשר יעשו דבר כדי למצוא אותה. אלו יבלו את זמנם בבכי בלילות יותר מאשר במקומות שבהם יכלו כבר להכיר את בני או בנות זוגם. לא, לא מדובר בדיכאון, בשקיעה במרה שחורה ואף לא באמת בייאוש או באובדן תקווה. המצב שאני חושבת עליו כאן יכול להתחוור כבעיה פסיכולוגית אחרת לגמרי. בעיה נפשית שכבר חוויתי בזמן אחר ובמקום אחר. חשבתי שהיא כבר מאחוריי אבל היא מצאה לה פרצה והתחבאה בי במסווה אחר. אני פשוט לא מאמינה שהבעיה שלי הצליחה לרדוף אחריי גם עד לכאן. לבעיה הנפשית שלי קוראים "תסביך הנחיתות"!
בשיחות עם הפסיכולוגית שהייתה לי לפני שנתיים, הגענו למסקנה שסבלתי מן הבעיה. בעיה שחשבתי שהצלחתי לפתור עד הלילה הזה, אבל כנראה שלא. היא הבחינה בה כבר מהפגישה השלישית שהייתה לנו ביחד. אני לא אשכח את ההסבר המלומד שהיה לה להפרעה הנפשית הזאת שמכונה תסביך הנחיתות. תמירה, הפסיכולוגית שלי, הסבירה לי כי ישנן שלוש סוגים של תחושות נחיתות בנפשם של בני האדם: את הנחיתות הראשונה היא כינתה "הנחיתות האובייקטיבית" - תחושת נחיתות זו היא תחושה הקיימת אצל כל בני האדם כולם והיא באה לתאר כיצד כולנו חשים נחיתות ברורה למשל מאיתני הטבע, מבעלי חיים מסוימים, מכוחם ועוצמתם של גרמי שמיים וכוחות אחרים. המלחים בלב הים חשים קטנים ונחותים מול הים הגדול והסוער והציידים הקדמונים חשו נחותים מול הנשרים שידעו לעוף או מן הפיל החזק. תמירה הסבירה לי שנחיתות זו הייתה ועודנה חיונית לאדם. זוהי נחיתות שעוררה באדם את הדחף להמציא את אמצעי הנסיעה המהירים מהחיה האצנית ביותר, את ההשראה לבנות את כלי הטיס העפים גבוה מן הנשרים ואת הכוח הדוחף לבנות מכונות החזקות יותר מאריות או פילים.
שמה של הנחיתות השנייה היא "הנחיתות הסובייקטיבית", זוהי נחיתות הקשורה יותר אל עולמנו הסובייקטיבי ואינה קיימת אצל כולנו בשווה. זוהי הנחיתות המוכרת לנו גם בשמה הרווח "רגשי הנחיתות". מדובר על מצב רגשי שבו אנחנו חשים נחותים יותר מאנשים אחרים. רגשות אלו משתנים מאדם לאדם ואף לעיתים מופיעים בהפרזה, כמו אצלי כמובן, כאשר אין סיבה מציאותית ורציונאלית לכך. היא לימדה אותי שנחיתות זו ניתנת לשינוי תפיסתי ורגשי וסיבות קיומה נובעות בעיקר מן האדם עצמו יותר מאשר מקור חיצוני, אמיתי ואובייקטיבי.
את הנחיתות השלישית היא הסבירה תכף שלקחה נשימה ארוכה ופרטה לי אותה באיטיות. הנחיתות השלישית הייתה "תסביך הנחיתות", מה שהיא חשבה שיש לי. בשונה משתי הנחיתויות האחרות, תסביך הנחיתות היא נחיתות שבה האדם מאמץ לעצמו איזו מסכנות בכדי לנצל את סביבתו למענו. זוהי איננה בהכרח נחיתות אמיתית אלא נחיתות כוזבת ובלתי מודעת שנועדה לנצל את הסביבה למען השגת צרכים נפשיים ותשומת לב. האדם שסובל ממנה יכניס את עצמו למצב של מסכנות כה בלתי נסבלת עד כדי שהסביבה סביבו לא תוכל לעמוד בשקט על מצפונה, תרחם עליו ותתגייס למענו. כך היא העירה לי מהתרשמותה לגביי, שסבבתי רבות ובצורה מופרזת על ציר המסכנות שלי. כמעט בכל שיחה עימה או בכל סיפור שסיפרתי לה שזרתי את מוטיב המסכנות שלי.
אני זוכרת שבזמנו היה לי את החבר מוטי שהקשר איתו ידע עליות ומורדות רבות וחדות מידיי. תמירה ניסתה לעזור לי להציל את הקשר והייתה מעירה לי המון על תסביך הנחיתות שהייתי מנהלת מולו תדיר. התסביך בתוך הקשר שהיה לי עם מוטי היה מתנהל כך: על כל מילה שמוטי היה מוציא מהפה הייתי נעלבת ונעצבת והוא היה נכנס לסרטים נוראיים. זה לא היה נעשה סתם בחובבנות, הייתי אומנית בלזהות פרצות צחוק קטנות ותמימות שניתן היה להפוך אותן לכאורה כלעג עליי. הוא היה נופל כטרף קל ברשתי ומחל מתחנן, מבקש סליחה, מלטף ומחבק. הייתי צופה בו כיצד היה מתייסר על מצפונו ולא היה יודע מה לעשות חוץ מלרחם עליי ולכעוס על עצמו. התחוור לי שהתמכרתי להנאה שבדבר, ליכולת לשלוט בו. תמירה הוכיחה לי שאני עושה זאת בשיטתיות וזאת בכדי לסחוט ממנו תשומת לב ואהבה כלפיי. היה זה תסמין מובהק לתסביך הנחיתות מהולה באינטליגנציה רגשית מפותחת. "את יודעת, הוא לא יישאר שם הרבה זמן" היא אמרה לי.
התחלנו טיפול שמטרתו הייתה להיוודע לתסביך ולהיפתר ממנו משום שככל שעוסקים בו יותר הוא הופך לממכר יותר. למדתי על התסביך שככל שהנפש מקבלת את מבוקשה (תשומת לב מן הסביבה, חמלה, עזרה ואהבה) התסביך מקבל צידוק ונעשה בו שימוש רב יותר. לכן קוראים לבעיה זו תסביך כי כמו ברשת של עכביש או ביצה תובענית, ככל שאתה מתפלש בהם יותר, כך תסתבך בהם יותר. עדיף היה כמה שיותר מוקדם להיפתר מן ההפרעה המגונה. יש דרכים ראויות יותר למשיכת תשומת לב, אהדה ואהבה מן החברה. לאחר טיפול ממושך באמת הצלחתי להיגמל מן התסביך! הופתעתי אף לגלות שעדיין קיבלתי יחס חם ואוהב ממוטי. הוא הודה בפניי שמשהו השתנה בי ושיותר נעים ונוח לו להיות בחברתי. גיליתי שקיבלתי הפעם חיבוקים על שום שהוא אהב את עצמו בנוכחותי וזו הייתה תגלית נפלאה עבורי לניהול מערכת יחסים תקינה.
יש גם נשים מבוגרות שכל היום עוסקות בכך שהן חולות וחלשות. מעניין הדבר שהן עוסקות בכך דווקא שילדיהן או נכדיהם באים לבקר. ישנם גם עולים חדשים אשר עדיין באופן מופרז סובבים סביב היותם עולים חדשים וחסרי אונים על אף שעלו ארצה כבר לפני ארבעים שנה. ישנם עוד הרבה פנים לתסביך הנחיתות.
אבל הלילה... אני מאוכזבת מעצמי עד מאד. אני חשבתי שנגמלתי מן התסביך הנורא. גיליתי שטעיתי טעות מרה. למה תמירה לא לימדה אותי שתסביך הנחיתות יכול אף להתנהל... ברדת החשיכה ובחדרי חדרים... גם אל מול אלוהים!?
אכן כן! גיליתי הלילה שפשוט ניהלתי לאורך כל השנים תסביך נחיתות מול אלוהים. אני מאמינה ומכבדת מאד את אלוהים ואני פשוט לא מאמינה שעשיתי זאת גם לו. עם בני אדם לא ראוי להתנהג ככה אז איתו? כמה פעמים אני הולכת בבית בגרירת רגליים וראשי נפול כמחפשת רחמים ואין בכלל אף אחד בבית. כמה פעמים אני עושה פרצופים של מסכנה מול המראה ואף בלעדיה, כמה פעמים אני בוכה במיטה, כמה פעמים אני מכה בספה, כמה פעמים אני נשברת במטבח ונופלת לרצפה. כמה, כמה פעמים? אני פשוט מודה עכשיו שההצגה התנהלה כולה עבור אלוהים. שיראה איזה מסכנה אני, שירחם עליי, שיציל אותי כבר מבידודותי הנוראה. אני פשוט לא מאמינה!! לילך!! אוי לילך!!! ככה מוצאים אהבה?
אני פשוט לא מאמינה, תסביך הנחיתות יכול להתנהל ללא ספק גם מול אלוהים! אני פשוט מודה שנקטתי במסכנות חבויה ורחוקה אמנם מעיני סביבתי האנושית אולם גלויה מאד לאלוהים.
כנראה שכאשר מדובר בכמיהה לזוגיות ואהבה אצלנו בעלי התסביך, ייתכן והתופעה תתנהל כך שאנו נתכנס פעמים רבות לכדי מסכנות שמטרתה לעורר את מצפונו ורחמיו של האלוהים כלפינו. אנו נתעסק רבות בלהראות מסכנים ואומללים מול האלוהים בכדי שיזווג לנו כבר את הזיווג שאנחנו כה משתוקקים אליו. זה פשוט לא יאומן אך אנחנו נבלה יותר בבכייה על מר גורלנו מאשר שנעשה איזה מאמץ קטן לשפר את מצבנו. אנחנו יכולים לבכות כל לילה ולהתמסר לחלוטין לאידיאה שאנו חסרי אונים ובעלי אוזלת יד. אנחנו נגייס פיסות של מסכנות מכל תחום בחיינו והעיקר להשיג עד כמה שניתן רחמים וחמלה מאלוהים: "בבקשה אלוהים! אין לי חברים, אין לי עבודה, לא הולך לי כלום, אז לפחות תעזור לי למצוא אהבה". כל זה מדחי אל דחי ומבכי אל בכי.
|
תסביך הנחיתות אינו חייב להתנהל רק מול בני האדם אלא גם מול האלוהים. על ידי כניסה עמוקה למשחק של מסכנות ואומללות, האדם מנסה לסחוט רגשית את אלוהים לרחמים, נקיפות מצפון והיענות לבקשותיו.
|
|
חשוב מאד לציין ולהזכיר שבפרק הקודם דיברנו על ניסיון לסחוט מהאלוהים נס בכדי שיוכיח לנו את קיומו. כאן סיבת הסחיטה היא רגשית והיא נועדה לסחוט רחמים, תשומת לב והיענות לבקשות.
|
מישהו פעם אמר לי שצריך לכוון כאשר מתפללים, שצריך להתרכז ולגייס כמה שיותר את הרגש לתפילה. אוייש כמה שכיוונתי. התפללתי לאלוהים שיביא לי כבר את הזיווג שלי בכל הכאב האפשרי. נדמה שיצא לי כבר לעבור את סף הכאב. אני זוכרת שהגעתי פעם אחת לכאבים פיזיים עצומים של ממש באזור החזה וממש ליד הלב. אוייש כמה שזה כאב לא אשכח ובראשי התנחמתי שאותו כאב יעורר אולי את אלוהים לפתוח את שער הרחמים עבור תפילתי.
היום אני מבינה שכיוונתי לכיוון הלא נכון. אנחנו לא צריכים להתאמץ לגרום ללב שיכאב מאומללות בכדי שאלוהים יענה לתפילתנו. ישנה דרך אחרת והיא הנכונה בעיני היום. הדרך היא להשקיע ולכוון יותר במעשים. תפילה קטנה ורגועה המשולבת עם עשייה רבה יותר בעבור מציאת אהובי יגשימו את תפילתי יותר מאשר מאות של נהיות ובכיות ליליות. אני את הגילוי שלי הלילה מצאתי. אין זה ראוי להשיג אהבה על ידי בכייה ונהיה אין סופית בסתרי סתרים מול האלוהים והתמכרות למסכנות ורחמים עצמיים. לא זו הדרך להשיג דברים בחיים ולבטח שלא אהבה! אני יודעת ובטוחה שאלוהים אוהב אותי והמענה שלו לצרכיי הייתה התובנה הזאת שהכתה בי הלילה. זה אפילו מצחיק או אולי מעניין.. אני חושבת כעת... שאילו הייתי זוכה באהבה לאחר כל הבכיות הליליות שלי, סביר שהייתי רק מעמיקה בתסביך הנחיתות שלי על פי אופיו. אני מאמינה שאלוהים שלנו אינו מעוניין לזווג לנו את זיווגונו (או כל דבר בחיים) דווקא מחסד אלא מתוך זכות? בכדי שלא נעמיק חלילה באותה נחיתות תסביכית קלוקלת? לא ניתן למצוא אהבה עם ידיים בכיסים ובטח שלא על ידי הצטנפות בין הסדינים ושקיעה ברחמים עצמיים. עלינו להגיע לידי גילוי והבנה שכפי שאין זה מוסרי לסחוט רגשית ומצפונית את משפחתנו, חברינו ומכרינו, אין זה ראוי ומוסרי על אחת כמה וכמה לסחוט מצפונית גם את אלוהינו. מן הלילה הזה אני לוקחת החלטה! אני מפסיקה את כל ההתנהגויות מעוררות הרחמים שחלשו בי! אני פשוט מפסיקה! אם אני באמת רוצה להשיג אהבה אלך לחפש אותה וגם אמצא אותה!
|
עלינו להגיע לידי גילוי והבנה שכפי שאין זה מוסרי לסחוט רגשית ומצפונית את משפחתנו, חברינו ומכרינו, אין זה ראוי ומוסרי לסחוט מצפונית גם את אלוהינו. לא ניתן למצוא אהבה עם ידיים בכיסים או על ידי הצטנפות בין הסדינים ושקיעה ברחמים עצמיים.
|