פרשת נשא: מלים ומשמעות / מוטי לקסמן, תש"ע
המלים המבוטאות ומועברות מפה לאוזן הן נוהג נפוץ ומקובל לקשר בין בני אדם. הן כל כך רווחות עד כי נראה שאין נתיב או מרכיבים אחרים לקשר אנושי.
אבל, האמנם המלים הן אבן יסוד מהימנה לקשר אנושי כן ומתמיד?
אמר ביאליק: "אפפוני מלים תופפות, כעדת קדשות כתרוני, נוצצות בעדיי שווא ומתייפייפות בחן רמייה, חכלילות הפוך בעיניהן ורקב הזימה בעצמותן" [1]
והנה ממש בימים אלה מתואר מחקר הקובע: "כי גבר משקר בממוצע שלוש פעמים ביום [...] בעוד אשה משקרת בממוצע קרוב לפעמיים ביום" [2].
כלומר, המילה המבוטאת לא תמיד מבטאת בכנות את אשר נשמע, ומצטלצל.
בפרשת השבוע, פרשת "נָשֹׂא" נמצא הנחיה עקיפה לפער בין מילה לתוכנה.
פרשת השבוע, פרשת "נָשֹׂא" כוללת, בין השאר, את פירוט משפחות הכהונה ואת תהליך חנוכת המזבח החיצוני, מזבח העולה: "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם" [3].
פרק ז, בו כלול תהליך חנוכת מזבח העולה, הוא הפרק הארוך ביותר תורה [4]. פרק זה נחתם בפסוק פט שגם משלים את כל פרשת "נָשֹׂא": "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (במד' ז, פט).
הדיון הנוכחי ימוקד בפסוק זה.
הפועל דב"ר מופיע בפסוק זה פעמיים "הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו" "וַיְדַבֵּר אֵלָיו", אנו נמקד את תשומת לבנו למופע הראשון ל"מִדַּבֵּר", ביטוי שהוא נדיר ביותר במקרא.
הוא אמנם מופיע במקרא חמש פעמים נוספות, אבל במשמעות של שלילת הדיבור, בלשון ימינו הימנעות מלדבר [5]. יש רק מופע אחד נוסף במשמעות של שיח ישיר: "וַתָּבֹא בִי רוּחַ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלַי וַתַּעֲמִדֵנִי עַל רַגְלָי וָאֶשְׁמַע אֵת מִדַּבֵּר אֵלָי" [6].
במלים אחרות, הצורה "מִדַּבֵּר" מופיעה רק פעמיים במקרא במובן של שיח, ובשני המקרים היא מוּחֶלת על דבר אלוהים אל האדם; אל הנביא יחזקאל או אל משה בפרשה הנדונה בזה, פרשת "נָשֹׂא".
איך ניתן להבין מופע זה של השורש דב"ר: "מִדַּבֵּר"?
רש"י בהתייחסות למקור ביחזקאל טוען: "אֵת מִדַּבֵּר אֵלָי" - את המתדבר עמי. וכבוד הוא לכתוב מִדַּבֵּר כלפי מעלה; שהאומר מְדַבֵּר (בשו"א) נשמע כאדם המדבר לחבירו פונה אליו פנים אל פנים והאומר מִדַּבֵּר (בחיר"ק) משמעו שהשכינה מדבר בפני עצמו בכבודו ושלוחיו ישמעו" [7].
אבל, בדברי רש"י לכתוב בפרשת "נָשֹׂא" נמצא היבט נוסף: מִדַּבֵּר - כמו מתדבר, כבודו של מעלה. לומר, כן מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו" [8].
בשני המקרים רואה רש"י את הצורה "מִדַּבֵּר" כהטיה של הפועל דב"ר בבנין התפעל.
בדרך כלל, פועל המוטה בבנין התפעל מציין פעולה שחלה גם על הפועל עצמו [9]. אכן בפירוש למופע בחומש במדבר כך מנסח זאת רש"י: "מדבר בינו לבין עצמו".
האל, לפי רש"י שח לעצמו, אבל משה שומע. פרשנות זו של רש"י עולה בקנה אחד עם תיאור הקרבה האינטימית שבין משה לה': "וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שמות לג, יא). וכך גם בסיכום התורה: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דבר' לד, י).
נתונים אלה מביאים אותי לטעון שמערכת התקשורת בין משה לה' משקפת מצב אידיאלי של דיבור כן וישר המעורר הקשבה הדדית מושלמת.
מתי יכולה להתקיים הקשבה הדדית מושלמת? רק כאשר כל דובר ראשית "מדבר בינו לבין עצמו", ורק אחר כך מעלה את המלים על שפתיו ומביע אותן לאוזני השומע. במקרה זה המלים המבוטאות בצלילי שמע מציינות גם את כוונתו הכנה של מחולל אותן. בבחינת "פיו ולבו שוים" [10].
האם יש ציון נעלה יותר לקשר בין משה לה'?
האם יש תיאור מוצלח יותר לקשר כן ואמיתי בין בני אדם, כל יום ובכל מקום?
זה אפשרי!
זה תלוי רק בי ורק בך, שהיחסים בינינו יתנהלו כך שהמלים המבוטאות תשקפנה את הדיבור הפנימי ולא מסכה או הצגה מצועצעת שלו.
כנות ואמת, הבסיס לקשר בריא בין בני אדם.
הבהרות ומראה מקום
[1] ביאליק, "חלפה על פני" מצוטט ב שמואל אבנרי, אפלפלד - ביאליק: במאבק לטוהר הביטוי, הארץ תרבות וספרות 06/07/07, עמ' 1.
[2] גילה דקל, "האמת נחשפת: גברים משקרים יותר מנשים", הארץ חדשות 20/05/10, עמ' 12. אגב, אנשים אם נבהלתם מהמחקר הזה, אל דאגה יבוא מחקר אחר ויציג יחס אחר בין נשים לאנשים...
[3] במדבר ז, א.
[4] פט (89) פסוקים.
[5] בראשית לא, כט; שמות לד, לג; שמ"א כה, יז; תהלים לד, יד; תהלים נב, ה.
[6] יחזקאל ב, ב.
[7] רש"י ליחזקאל ב, ב.
[8] רש"י לבמדבר ז, א.
[9] למשל: מתלבש = מלביש את עצמו; מתרחץ = רוחץ את עצמו; מתפנק = מפנק את עצמו ועוד.
[10] בבלי, פסחים סג, א.