הרגלים

הרגלים

מאת: סיון סניור, מורה ליוגה ולפילאטיס ומטפלת הוליסטית

www.sivansenior.com

הגוף שלנו הוא יצור של הרגלים. הוא מתרגל והוא רגיל.

"למה אתה חייב להוסיף כל-כך הרבה מלח לאוכל שלך?"

- "כי ככה אני רגיל".

"למה את צריכה לשים סוכר בתה אם אנחנו הולכים לאכול איתו עוגיות שהן ממילא מתוקות?"

- "כי אחרת זה לא טעים לי".

טעם, זה עניין של הרגל נרכש.

ועדיין ,אנו אוחזים בהרגלים שלנו כתגיות לזיהוי עצמי.

אני מזהה את עצמי דרך התגיות הללו.

אני = גבר או אישה שעובדת בתחום כזה או אחר, שקמה בשעה כזו או אחרת ועושה כל יום את זה וזה, ואף פעם לא עושה כך וכך ולפעמים אולי יכולה ללכת למקום כזה או אחר אך זו חריגה מהנורמה שלי, ואז הגוף יגיב וגם הנפש.

הוראה והדרכה

אחד מהטיפים שניתנים למורים חדשים, זה תמיד להתחיל בחומר הלימוד של כל שיעור, עם מה שכבר ידוע לתלמידים.

ככה הם ירגישו ביטחון בעזרת החזרה על מה שכבר נלמד.

ככל שהתלמידים הם יותר מתקדמים ולומדים בקבוצה יותר קטנה, כך יש אפשרות שהחלק שכבר נלמד, יהיה יותר קצר משאר החומר החדש.

כי כבר יש להם ביטחון.

רגליים

הרגליים מסמלות את ההרגלים.

לכן הן איבר[ר1]  "ייני" בגוף שלנו.

משהו משעשע:

האם פעם קרה לכם, שהלכתם לבקר חבר שעבר דירה.

דיברתם בטלפון ולא שמתם לב שהלכתם לבית הקודם שלו. זו דוגמא לשימור ההרגלים של הרגליים.

או, אם הכרתם סוסים. סוס, כשיוצאים איתו מחוץ לאורווה, הוא קצת חשדן ולא ברור לו לאיפה הולכים. בדרך חזרה מהטיול, הוא ממש יכול לרצות לרוץ לכם, כי הוא חוזר לאורווה. הוא שב הביתה. זו דרך מוכרת והוא חש בה בנוח.

קן דיכטוואלד, בספרו גופנפש, על כפות הרגליים:

"רוב בני האדם יטענו שכפות רגליהם מעוצבות כפי שהן מעוצבות בגלל גורמים תורשתיים או עקב הפעילות הגופנית שבה הם עוסקים.

מרכיבים אלה של עיצוב הגופנפש משפיעים בלא ספק על טיבען ועל תפקודן של כפות הרגליים, אולם גיליתי שכנראה גם המרכיבים הפסיכו-רגשיים בחיינו ממלאים תפקיד מעצב ביצירה המתמדת של חלק זה בגופנפש."

מזווית קצת יותר אישית, אני יכולה לספר שנולדתי עם פלטפוס (= כף-רגל שטוחה, בעלת קשת פנימית נמוכה).

אני לא היחידה במשפחה, אך אני כן היחידה מהילדים שירשה את זה..

במהלך תרגולי היוגה, המורה שלי שמה לב שהחוסר בקשת כף הרגל לא רק משפיע על ביצוע האסאנות (= תנוחות ביוגה) אלא גם עלול לגרום לקריסה של מפרק כך הרגל פנימה ופגיעה (חס וחלילה) ברצועות הברכיים שלי ובמפרק הקרסול.

לכן היא עבדה איתי על "לגדל" את הקשת, ולימדה אותי איך לחזק אותה,

עד שכיום, כעבור 10 שנים של תרגול,

אם אני עומדת על הרגליים – אפשר לראות את הפלטפוס.

אך בשכיבה על הגב, הוא כמעט ולא קיים, ברגל אחת, ובשנייה, הוא ישנו.

מה שמשותף לי ולעוד בים ומשתקף יפה בציטוט שהבאתי מספרו של קן דיכטוואלד,

הוא, ש:

אנו לא "חייבים" לשאת את הירושות מהורינו.  -

-  אם נשנה את האיבר ונשפר ונתמוך בתפקודו - צורתו תשתנה. ואם נשנה את האישיות שלנו – היא בוודאי תגרום לשינוי הן חיצוני   והן תפקודי באיבר המדובר.

הסיפור על הפלטפוס והאולפוס, כפי שסופר לי מהדס הרפלקסולוגית

ישנן שתי צורות עיקריות של חוסר איזון  בקשת כף הרגל.

אחת היא הפלטפוס = אין "מספיק" קשת

השנייה היא האולפוס = "יותר מידיי" קשת[ר2]

אדם עם פלטפוס הולך ברחוב, ורואה חתול קטן, עם מוגלה בעין מיילל ומורעב.

מייד הוא מתכופף ומתחיל ללטף אותו וחושב איך לדאוג לו

ושבטח צריך להתקשר לאיזו עמותה של חתולים שתדאג לו ומה לעשות איתו?....

אדם עם אולפוס הולך ברחוב ורואה את אותו החתול.

מייד מסתכל לצד השני (כדי לא לכאוב) ומתקשר לחברה שלו בנייד כדי לשכוח ממה שהוא ראה...

זו גישה שמתייחסת לרגישות-יתר שיש לפלטפוסאים – בגלל שאין להם קשת, הם בחיכוך יותר גדול עם העולם.

ובגלל שאיברי הבטן (=הרגשות) נמצאים באזור הקשת, הם כאילו מתחככים עם הבטן החשופה שלהם במציאות.

יש עוד גישה בנושא הפלטפוס.

לפי קן דיכטוואלד, האופי והאישיות של פלטפוס  יהיו דומים למגלשיים, למחליקיים של סקי.

אלו אנשים מאוד מוכשרים, בהרבה תחומים, והם "מחליקים" על פני החיים, מתפזרים להמון תחומים, הרבה תחומי מקצוע. קשה להם "להכות שורש" בחיים....

מניסיון, מאז שיש לי יותר קשת בחיים, אני מצליחה להתמיד יותר, ופחות להתפזר. פחות לנדוד ולעופף.

קרסוליים וברכיים

הקרסוליים והברכיים הם מפרקים בגוף שמתווכים. שניהם נמצאים בצמתים חשובות בגוף האדם.

מבחינה פסיכוסומאטית הקרסוליים משויכים ליכולת  לקבל הנאה מתהליך החיים ואילו הברכיים קשורות ליציבות בחיים.

לקרסוליים ולברכיים מיוחסות חלק מהתכונות שמשפיעות גם על כפות הרגליים

כמו קרקוע, יציבות, תמיכה עצמית ותחושת נינוחות ונוכחות.

הן קשורות להתקדמות בחיים, לקלות התנועה ולהתמודדות עם שינויים.

מים בברכיים מפריעים לתנועה. מים = רגשות.

קריעת רצועות בברכיים, מיניסקוס = התשה של המערכת, הליכה כנגד הגוף, ניסיון "לבדוק גבולות" מבחינת הבלאי של עצמי..כמה הגוף הזה עוד ימשיך לסחוב? ולכן – זה אופייני לספורטאים.

הצדקת ההרגלים

הרגלים נותנים לנו ביטחון – וזו רק אחת מהדרכים לאבחן חולשה בצ'אקרת הבסיס.

אנחנו תמיד נצדיק את ההרגלים שלנו.

גם אם הם פוגעים בנו.

לדוגמא:

שוקולד, ידוע כאפרודיזיאק. מעורר מיני. ועדיין, הוא משמש כ"תחליף לסקס" אצל הרבה אנשים. רק מה? זה בעצם פרדוקס. כי הוא מעורר מינית. לא מספק מינית..אז, התהליך הרגשי התת-מודע הוא:

דרוש לי סיפוק מיני. מה אני עושה? אוכל שוקולד, שנותן לי גירוי, אך לא מביא לי סיפוק. הוא אפילו מחמיר את מצבי, כי מה שהתעורר, לא עתיד לקבל רגיעה...

עוד דוגמא:

ניקוי כפייתי של הגוף. האדם המכור לניקיון, תמיד יצדיק את זה בכך שהוא עובד בעבודה שבה הוא מתלכלך, ריח הזיעה שלו הרבה יותר חריף משל אדם רגיל ועוד כהנה וכהנה הצדקות.

עוד אחת:

היגד רגשי: סיגריה תרגיע אותי כשאני לחוץ.

רק מה? הרבה פעמים כשאנו לחוצים, אנחנו בכלל לא שמים לב שכרגע עישנו...מרוב לחץ, במקום מודעות לרגע העישון, ישנה מודעות למחשבות הטורדניות...ואז, "פתאום" נגמרה הסיגריה.

נכון שבזמן שלא שמנו לב, מתפרקים בגוף חומרים רעילים ובעלי תכונות מרגיעות כאלו ואחרות. רק שכעבור איזה זמן, ולפי מחקרים הזמן הזה הוא שעה וחצי, הגוף יהיה זקוק שוב לאותם החומרים בכדי לחוש רגיעה.

...אז בעצם, אנו מעבירים את הגופנפש שלנו דרך עקומה מסוימת:

חשק, מילוי החשק ורגיעה, השתוקקות וחוזר חלילה.

הזדהות

כל ההרגלים שלנו, מעוגנים בהשקפת עולם מנומקת היטב.

אנו מזהים את עצמנו דרכם.

זהו המקום שלי. אני כזה וכזה. אני כזו וכזו.

רק מה?

אנו חווים את החיים תמיד, דרך המשקפת הפרטית שלנו.

לדוגמא:

"אני בחיים לא הייתי מתנהג ככה!...."

"אני לא מבינה אותה"..

"איך אפשר להיות כל-כך חסר רגישות?"

"למה את נעלבת מכל דבר?!"

בעצם, אנו חיים כאילו מגילת התכונות וההשקפות הפרטית שלנו, והערכים שלנו, הם יפים לכל.

לדוגמא:

כל עוד אנו מדברים בעברית, אנחנו מתבטאים בחופשיות ולא שמים לב לעובדה שאנו דוברי עברית.

רק כשאנו פוגשים אדם שלא מדבר בעברית, אנחנו שמים לב לזה וזה משנה אותנו ואת דרך ההתבטאות שלנו מולו. אנחנו "מתרגמים" את עצמנו בשבילו.

אותו הדבר לגבי ערכים:

כל אחד משוכנע, שהוא יודע הכי טוב איך כדאי לחיות ולהיות.

מתי אנו מוצאים את עצמנו מגינים על ערכינו ועומדים עליהם?

רק כשמישהו מערער עליהם ומנסה להראות לנו דרך הפוכה להם, כשמישהו לא מסכים איתנו. רק כשאנו נאלצים להצדיק את עצמנו,

אנו "נזכרים" במה אנו מאמינים, בעצם.

פרידה מההרגל

אי אפשר להיפרד[ר3]  מהרגל בלי למלא משהו במקומו.

ויותר מזה:

מתחילים עם להוסיף משהו, ואחר-כך, ההרגל שרצינו להסיר, "נושר" כבר מעצמו.

לדוגמא:

הרבה תלמידים ליוגה שאלו אותי במהלך השנים האם יוגה עוזרת להפסיק לעשן.

ותמיד עניתי:

כן ולא.

קודם תתאמנו באופן קבוע. עצם האימון יוציא לכם את החשק לעשן ועם הזמן, העישון כבר יפסיק מעצמו.

אבל מה?

אי אפשר להישאר בלי כלום.

אי אפשר להישאר "עם הבלי סיגריה" ולהתמודד עם זה לבד. למרות שיש אנשים שמצליחים בעזרת כוח רצון מדהים לחתוך ודי!.

לרוב, צריך "למלא" קודם במשהו רצוי, כדי שהלא-רצוי יוכל לעזוב בלי שיישאר חלל ריק...

הרגל ורגש

מאחורי כל הרגל מסתתר רגש.

נמצא את הרגש = מצאנו את הפיתרון.

למה אני עושה את מה שאני עושה?

כדי לחוש משהו. חום. אהבה. שקט. שלווה. קלילות. חוסר-אחריות. ניתוק. הגנה. שמירה על עצמי מפני העולם.

מאחורי כל הרגל, ישנו רגש שמנהל אותנו.

לא במקרה, יש מקומות-עבודה ויש אנשים שאנו בוחרים להיחלש מהם.

כי שם אנו פוגשים ברגשות שלנו, ולא מדובר בחיוביים.

אני הפסקתי ללמוד שפה רוסית איפה שלמדתי כי הרגשתי אפס מול המורה. הרגשתי לא-אהובה ולא יכולתי לסבול את ההרגשה הזו.

הייתי מודעת לכך שזו רק ההרגשה שלי מולו, ועדיין, לא יכולתי לסבול אותה. מתוך 5 תלמידים, הייתי לא-הכי אהובה וגם לא-הכי-פחות-אהובה. אבל היה לי קשה, כי אני רגילה להיות הכי-אהובה בכל מקום שאני הולכת אליו, בעיקר אם מדובר בלימודים..

וגם, שדרגתי את הנייד שלי ועברתי לחברה אחרת. הזמנתי את בן-הזוג שלי לנהל את כל השיחה מול נציג החברה.

ואחרי שהכול ניגמר, אני הרגשתי רע.

למה? כי שנאתי אותי על זה שאין לי יכולות לנהל מו"מ שכזה.

אין לי כוח ואין לי סבלנות ואני חותמת על כל הטפסים מהר ובקלות – לא כמו החבר שלי שצעק על הנציג במשך שעתיים ודיבר עם הבוס שלו בטלפון והשיג אישורים בפקס כדי לוודא שהמחיר שלנו לא כולל מע"מ (חשוב מאוד!!!) ואחרי כל זה, הוא עוד סיים בחיוכים ובבדיחות את הפגישה ונתן לנציג הנחה אצלי לטיפול זוגי, שיבוא עם אישתו ויהנו..

אנחנו לא אוהבים לפגוש אותנו כקטנים וחלשים.

כשהייתי קטנה, לקחו אותי פעם לפארק והיו שם מראות שמעוותות את המידות של מי שמתבונן בהן.

ואני זוכרת כמה צחקתי שם עם אחותי לראות אותי גבוהה-גבוהה ורזה-רזה, כמו דוגמנית, וכמה דחה אותי לראות אותי גמדה-שמנה ואיך אחריי כמה דקות, הגענו שתינו למסקנה ש"אנחנו נראות הכי טוב כמו שאנחנו".

נדרש הרבה אומץ-לב, כדי להיות מי שאנחנו. כדי להסתכל לחולשה ב"לבן שבעין" ולא להיבהל ממנה.

ולהודות:

הנציג של חברת הסלולר רק עשה את עבודתו. אני נחלשתי שם.

המורה לרוסית הוא כפי שהוא, ואני פשוט נחלשתי שם.

שוב ירדתי והתרחקתי ממני.

שכחתי שאני יכולה להיות החברה הכי טובה שלי. או שפשוט ניגמר לי הכוח להחזיק לי את היד. מותר לי.

טוב ששמתי לב.

טוב שראיתי שהוא טוב ואני טובה. זה רק העומס הרגשי שנובע מהרגלים של שנים של זריקת אחריות על אחרים:

אני טובה והם דפוקים. אני צודקת והם טועים.

או, בצורה אחרת, עוד יותר קדומה:

אני דפוקה. וזהו.

באמת, הוא טוב ואני טובה. כולם טובים. כולנו טובים.

פעם ביקשו ממני להגדיר את לימודי ימימה ב-2 מילים.

אז אמרתי:

הכרת הטוב.

...ובעצם, זה קיצור של המונח "דיוק" לפי ימימה, שאומר:

הכרת הטוב המתרחש ברגע.

כי בכל רגע בזמן, יש לנו אפשרות להיות בבניה, בעליה, בהתקדמות, בראיית הטוב האפשרי עבורנו.

שנזכה לכך.

אמן.

* המאמר נועד לספק אינפורמציה בלבד ואינו בגדר עצה רפואית, חוות דעת מקצועית, או תחליף להתייעצות עם מומחה.

[ר1]ייני – כלומר הן שייכות לאנרגיה נשית, שאחת מהתכונות שלה היא שימור ושמירה על הדמיון

[ר2]המינוחים נמצאים במרכאות משום שמי יכול להחליט עבורנו מה זה פחות מידיי ומה זה יותר מידיי בשבילנו? כל צורה נושאת שיעור, כיוון של תיקון לאותו האדם. ומה הייתי היום ללא הפלטפוס שלי??

[ר3]עוד על הרגלי אכילה במאמר לגבי הרזייה