חפש מאמרים:
שלום אורח
07.12.2019
 
   
מאמרים בקטגוריות של:

   
 

מעמד האישה בספורט בישראל

מאת: ירדנההעצמת נשים12/01/200913964 צפיות שתף בטוויטר |   שתף בפייסבוק

כבר בעבר היה מעמדה של האישה נתון לנחיתות מבחינה חברתית. עם השנים ניתן לראות מגמה של שינוי ושיפור במעמדן, אך קשיים רבים עדיין עומדים על הפרק. השיפור במעמדן של הנשים החל בהדרגה לעלות מתקופת המהפכה התעשייתית.

ניתן לומר כי מעמד האישה הולך ומתחזק עם השנים. התפתחותו בעידן המודרני השפיעה גם בישראל. בשנות ה 2000 אנו עדים להישגים רבים בתחום שוויון האישה, אך מעמדן של הנשים נמצא עדיין בעמדה רגישה ודרושה עוד עבודה לקידום המצב.

בניגוד לעבר, כיום יש לנשים שליטה רבה יותר על הילודה וניכר שינוי מסוים בנורמות החברתיות שהיו מושרשות בעבר, כמו: הלחץ החברתי שהופעל על נשים להינשא הוקל במעט במשך השנים. מלאכת הטיפול במשק הבית קלה כיום בהשוואה לעבר ודורשת פחות זמן, נשים החלו לצאת לעבודה כדי להיות מסוגלות לקיים משפחה. גם בצה"ל באה לידי ביטוי רוח השינוי. נפתח קורס טיס בפני נשים ויחידות שדה רבות מקבלות לוחמות לשורותיהן. כמו כן, כיום מכהנות יותר ויותר נשים בתפקידים בכירים בישראל, אך הפער בגובה השכר בין נשים לגברים עדיין קיים, ואחוז הנשים המובטלות עדיין גבוה מהגברים. (שלוי, 1998) בנוסף לנושאים רבים שעדיין אפשר לראות בהם אפליה ברורה בין גברים לנשים, אחד התחומים בו ניתן לראות בברור את האפליה הקיימת, גם בזמננו, הוא הספורט בישראל.

 תרבות הספורט הינה מרכיב נכבד בתרבותו של עם והיתרונות בעיסוק בספורט הם רבים: בריאות, כושר גופני, התרגשות, שמחה, אתגר אישי, פיתוח מוטיבציה, פיתוח מיומנויות חברתיות ועוד.

שלומית ניר טור במאמרה: "הספורט כמעוז השוביניזם", מדברת על אי השוויון שלו זוכות נשים בעיסוקן בספורט בארץ לעומת ספורט גברים. היא אומרת שחובה להשריש בקרב הבנות כבר מגיל צעיר את המודעות לכך ששדה הספורט שייך להן כפי שהוא שייך לבנים, והן יכולות לראות בו במה להצלחה (ניר טור, 11:2001, מתוך אימון נשים בספורט הישגי, מאמרים מקצועיים מכנס).

במהלך ההיסטוריה נפתחו יותר ויותר ענפי ספורט לתחרויות נשים. כיום, כמעט ואין ענף ספורט אולימפי שנשים אינן משתתפות בו. אולם, עוד ארוכה הדרך לשוויון בין-מגדרי בספורט.

 ספורט נשים מסוקר מעט מאוד בארץ, מלבד ליגת הנשים בכדורסל, ענפים אחרים של ספורט נשים כמעט שאינם מסוקרים כלל. סיקור ספורט נשים אינו מעוגן בתקנות או בנהלים המחייבים את מדורי הספורט למכסת סיקור.

החברה בישראל רואה את ספורט הנשים ומתייחסת אליו כאל שעות פנאי ותחביב של האישה לעומת הגבר הספורטאי שלעיתים מקצועו בחיים הוא הספורט בו הוא עוסק וממנו אף מתפרנס בכבוד.

על-פי רוב מסוקר תחום הספורט בתקשורת על-ידי גברים. ככלל, ניתן לומר כי כאשר נשים משולבות בתקשורת העוסקת בספורט, הן משולבות בתפקידים מסוימים, לרוב לא כשדרניות, ובעיקר בענפי ספורט "אזוטריים" או ספציפיים, ומעט מאוד בכדורגל.

 עבודה זו עוסקת בבחינת מוערבותן של נשים בתקשורת הספורט בארץ, בהבדלים ביחס לספורט הגברים לעומת ספורט הנשים בתקשורת ובכלל, ובנושאים שאותם ניתן לשנות בחברה הישראלית על מנת להגיע לשוויון בתחום זה בין נשים לגברים.

תהליך בחירת הנושא אותו חקרתי לקח לי המון זמן והוציא ממני התלבטיויות רבות, מה מעניין אותי, איפה יש יותר חומר, החלטתי ללכת לנושאים שהכי קרובים אליי ושהכי ארצה לשנות כאישה, תקשורת וספורט.

תקשורת וספורט הינם שני התחומים העיקריים בחיי, את רוב חיי הקדשתי לספורט, כילדה שיחקתי כבת יחידה בקבוצת הכדורסל של הבנים, עד שנפתחה ליגת הבנות. התאמנתי והתחריתי ותמיד הייתה הרגשה של חוסר שוויון והתייחסות חיובית יותר כלפי הגברים הספורטאים. כיום תקשורת מהווה חלק עיקרי בחיי,  והקשר היחידי שלי לספורט (חוץ מחדר כושר) נעשה דרכה.

 המאמר יבחן את אופן הצגתן, תפיסתן ושילובם של הנשים בתקשורת הספורט בישראל, ברצוני למצוא את הדרכים בהם ניתן להביא לשינוי המצב הקיים לידי מצב בו קיים שוויון בתקשורת הספורט בארץ בין נשים לגברים.

•·         האם ניתן לאמת את הטענה שקיימת בחברה הישראלית התייחסות שונה להישגי גברים לעומת התייחסות להישגי     נשים בספורט?

•·         האם יש הבדל בהתייחסות התקשורת בארץ לספורט הגברים לעומת ספורט הנשים?

•·         האם ניתן לאמת את הטענה שקיימת בחברה הישראלית התייחסות שונה לגברים לעומת התייחסות לנשים בתפקידי תקשורת הספורט?

•·         מה ניתן לעשות כדי לשנות את התייחסות החברה להישגי גברים ולהישגי נשים?

השערה ההתחלתית היא שבתקשורת הספורט הישראלית קיימת התייחסות מפלה בין נשים לגברים ובין  התפקידים שניתנים לגברים לעומת אלה הניתנים לנשים, שהתקשורת תורמת לאי השיוויון ושבחברה הישראלית קיימת התייחסות שונה להישגי גברים לעומת ההתייחסות להישגי הנשים בספורט.

 

1. מעמד האישה בישראל

הפרק הראשון מביא סקירה על התפתחות מעמד האישה בעידן המודרני ובפרט בישראל, ממצב של אי שוויון מוחלט בין הגברים לבין הנשים במאות הקודמות, בכל תחומי החיים, למצב של מאבק להשגת השוויון וההכרה בזכויות האישה. יסוקר היחס לנשים בחברה השוביניסטית והמהפך שנעשה בעקבות ארגונים פמיניסטיים למען שוויון האישה, ההתייחסות לנשים העוסקות בספורט והמאבקים לשינוי המצב בעולם ובארץ. יסוקר בהרחבה מעמד האישה בספורט בישראל מקום המדינה ועד המצב כיום, וכן, הארגונים שקמו כדי לפתח ולקדם את הנשים בספורט בישראל והצעות לשיפור המצב.

  

•1.1   התפתחות מעמד האישה בעידן המודרני

באמצע המאה ה- 19 ועד שנות ה- 20 של המאה ה- 20 היה גל שהתאפיין בדרישה של הנשים לזכות בזכויות הבסיסיות המוקנות לגברים בעולם המערבי המודרני. הנשים הפמיניסטיות טענו שהאישה היא יצור תבונתי, הזכאי לחרות, לשוויון, להגדרה עצמית ולמימוש עצמי. התנועה הפמיניסטית נאבקה על זכויות האישה בכל תחומי המשק. בעקבות מלחמת העולם הראשונה מופיעה נסיגה במעמד האישה והנשים נדרשות לעזוב את עבודתן לטובת הגברים שחזרו מהמלחמה. האישה חוזרת לטיפול בבית, במשפחה וביילודה ושוב חוזר תפקידה המסורתי כבת זוג ואם. בתקופה שלאחר המלחמה ועד שנות ה- 60, נדחו הנשים ונהדפו לשוליים בגלל שנים של מלחמות ומאבקים בין מעצמות.

 שנות ה- 60 וה- 70 הביאו להתעוררות מחודשת של הפמיניזם. גל זה נוצר נוכח האכזבה מהישגי הנשים לקבלת זכויות ושוויון בחברה. בשנים אלו, דרשו הנשים לקיים מהפכה במבנה החברה וסילוק סטריאוטיפים שדיכאו וחסמו אותן. התנועה הפמיניסטית עסקה בנושאים שונים שצמחו מהמציאות הייחודית של האישה: בית וקריירה, מיניות בעבודה, הטרדה מינית, אלימות נגד נשים, אידיאל היופי, שליטה בפריון ועוד. בתקופה זו היו קיימים שני זרמים: האחד קרא לשחרור הנשים מהתפקידים החברתיים שיועדו להן ואשר מדכאים אותן, בעיקר תפקיד האם ובת הזוג. לעומתו, השני, טען שהדרך לשיפור מצבן של הנשים בעולם, הינו דווקא העצמת הערך המיוחס למה שנחשב "נשי", כמו אמהות, דאגה, טיפול ונתינה. אלה נתפסו כמקורות העוצמה והייחוד של האישה. בגל זה, כמו הקודם, הייתה נסיגה במעמד הנשים. הנשים הוצגו כאומללות לאחר הישגי הפמיניזם. התקשורת, הקולנוע והספרות הציגו אותן כרווקות, קרייריסטיות היסטוריות, תוקפניות ובודדות.

 הגל השלישי, שזמנו שנות ה- 90 ואילך, התפתח על רקע חשיבה ביקורתית שקוראת תיגר על ההסכמות החברתיות שאפיינו את החשיבה ה "מודרנית" המקובלת. הפמיניזם של הגל השלישי שונה מאוד עבור נשים, קבוצות חברתיות וקבוצות זהות שונות והוא כולל פמיניזם עבור הנשים השחורות והלבנות, עשירות ועניות וכדומה. יש האומרים שמדובר בגל "פוסט פמיניסטי". זה אומר שכדי להיות פוסט פמיניסטית צריך סגנון אישי ובחירה אישית. כל אחת על פי דרכה ובחירתה (מתוך אתר יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים).

 בעולם הפוסט מודרני שבו אנו חיים כיום, הנשים הן דעתניות, עצמאיות וחזקות. היחסים בין הנשים לגברים השתנו ומעמד האישה נמצא בעלייה.

 

1.2 התפתחות מעמד האישה בישראל

המאבק בשוויון החל כבר בהיסטוריה של הנשים בישראל. החברה היישובית בישראל הייתה דמוקרטית ואימצה לעצמה רעיונות דמוקרטיים של שוויון והנשים, כמו הגברים, היו שותפות לעבודה, לחלוציות ולבניית התרבות העברית, אך השוויון לא היה בפועל, אלא יותר כסיסמא. הנשים נאבקו על זכותן להשתתף בתפקידים בכל המסגרות ולא להדחק לשוליים. ב- 1919 התנהל מאבק של נשים לזכות לבחור ולהיבחר, וב- 1926 אושרה הזכות בחוקת ישראל של היישוב המאורגן. החלו לקום ארגוני נשים כמו ארגון אמהות עובדות (נעמ"ת) וויצ"ו, שרשמו לזכותם פעילויות חשובות לקידום מעמד הנשים ביישוב. מגילת העצמאות הכריזה על שוויון ללא הבדל מין ועליו חתמו שתי נשים: גולדה מאיר, נציגת תנועת העבודה, ורחל כגן, נציגת מפלגת הנשים. בהמשך חוקקו מספר חוקים נוספים שמטרתם הייתה להבטיח שוויון. ביניהם חוקק חוק גיוס חובה לצה"ל (1949), שכלל גם את גיוס הנשים. ארגוני הנשים החלו להקים מסגרות ללימודי נשים ולהעלאת המודעות למעמדן. ב- 1973 הוקמה ועדה בת 92 חברים שהקים ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, שתפקידה היה לבחון את מצב הנשים בישראל. הועדה הציגה דו"ח שחשף את אי השוויון הגדול של נשים ואת הקשיים והאפליות בהן נתקלות נשים בישראל. למרות שרבות מהמלצות הועדה טרם יושמו, ניתן להצביע על אמצע שנות ה- 70 כראשית התפנית במעמד האישה. המודעות לאי השוויון של נשים החלה להעלות בהדרגה ואיתה החל השינוי ותיקון המצב. ארגוני הנשים הפמיניסטיים החלו את השינוי על ידי העלאה של שאלות על נושאי העוני, הפרסום הפוגע, הניצול המיני, אי השוויון הכלכלי והפוליטי וכדומה. החלו להתקיים תוכניות לימוד ומחקר ללימודי נשים ומגדר במרבית המוסדות להשכלה גבוהה, ספרי לימוד שונו והוגברה הביקורת על פרסומות פוגעות. בנוסף, החל מאבק להכללת הנשים כשוות בשוק העבודה, בצבא ובפוליטיקה. בכנסת הוקמה הועדה למעמד האישה והחלו שינויים בחקיקה, כגון: חקיקת חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד (1987), שמטרתו להביא לשוויון בגיל פרישת החובה של עובדים. חוק שוויון הזדמנויות בעבודה (1988), שמטרתו מניעת אפליה בכל הקשור לקבלת עבודה, קידום בעבודה, הכשרה מקצועית, פיטורין, הטבות וכדומה (הרצוג, 2000).

  מעמד האישה בתחומים השונים במדינת ישראל:

נשים בעבודה

בישראל קיימים מספר חוקים האוסרים על אפליה בעבודה:

- חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (1988), האוסר על אפליה בעבודה מטעמי מין, נטייה מינית, מעמד אישי, הורות, גיל, גזע, דת, לאום, ארץ מוצא, השקפה או מפלגה.

- חוק שכר שווה לעובדת ולעובד (1995), המחייבת מעבידים לשלם לנשים שכר שווה לזה המשולם לגברים עבור עבודה שווה, שווה בעיקרה או שוות ערך.

- חוק שרות התעסוקה (1965), האוסר על אפליה בשליחה ובקבלה לעבודה.

- חוק עבודת נשים (1954), הקובע הסדרים מיוחדים להריון, לידה והורות ומגן על נשים מפני אפליה בגינם.

 למרות חוקים אלו, הדעה הרווחת בקרב העוסקים באפליה בעבודה, הינה, כי קיומה של חקיקה זו אינו מספיק כדי למנוע קיומה של אפליה. בארצות שונות כגון ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה, הבינו עד מהרה כי אין דיי בחקיקה והוקמו נציבויות שוויון הזדמנויות, על מנת לדאוג לקיומו ואכיפתו של איסור האפליה.

מתוך מחקר שערכה חברת גיזה זינגר-אבן, בעבור שדולת הנשים בישראל, העוסק בהוצאת טיפול בילדים, הובאו הממצאים הבאים: בישראל, עשרים ואחד אחוזים מהנשים ללא ילדים, אינן עובדות. לעומת זאת, שלושים וארבעה אחוזים מהאמהות לילדים עד גיל ארבע, אינן עובדות. בהתאם לכך אפשר לראות ששישים ושבעה אחוזים מהנשים ללא ילדים, עובדות במשרה מלאה ושיעור האמהות לילדים עד גיל ארבע, נמוך בהרבה, כארבעים אחוזים. אם כן, ניתן לראות מהמחקר שעלות טיפול בילדים היא חסם מהותי להגדלת שיעור ההשתתפות של נשים בכוח העבודה במשק.

נעמי שפר, ערכה מחקר ב- 1999 בנושא מדיניות הממשלה בסבסוד מעונות היום: ההשלכות על יציאת נשים לעבודה. הממצאים העיקריים היו שאמהות עובדות אינן מקבלות פטור ממס הכנסה בעבור הוצאות טיפול בילדים. בנוסף, שעות הפעילות של מעונות היום בארץ מתאימות לשבוע עבודה בן שישה ימים, אך כיום חלק ניכר מהמשק עבר לשבוע עבודה של חמישה ימים ויום העבודה ארוך יותר. שעות פעילות המעון לא שונו ואינן מאפשרות לאמהות רבות לעבוד במשרות מלאות ובתחומים הדורשים שעות עבודה ארוכות יותר. דבר זה מביא לפגיעה באפשרותן של נשים רבות לקידום מקצועי. לסיכום, מדיניות הממשלה לגבי מעונות היום אינה מתאימה לתנאי העבודה של נשים בהווה ובעתיד ואינה מקדמת נשים להשיג שוויון הזדמנויות. 

נשים מנהיגות

מאז קום המדינה לא גדל במידה ניכרת מקומן של נשים בעולם הציבורי בישראל ולמרות שכישוריהן והשכלתן אינן נופלים מאלה של הגברים. ייצוגן בתחומים השונים במשק עדיין מזערי. חוקרים רבים מצביעים על העדר מוטיבציה מספקת של נשים להיכנס לחיים הציבוריים. העולם הפוליטי מצטייר אצל נשים כעולם סגור,זר ולעיתים אף בלתי מוסרי. ניתן לראות את חוסר הרצון של הנשים להיות מעורבות, קשור לסוציאליזציה שעברו בחברה הישראלית. במשך שנים רבות טיפחה מערכת החינוך סטריאוטיפים נשיים וגבריים שלא עלו בקנה אחד עם הניסיון להחדיר ערכים של שוויון בין נשים לגברים. למשל, בנות למדו מלאכה כאשר הבנים זכו לחינוך טכני. במשך השנים חלו שיפורים במערכת החינוך ונשים רבות ומשכילות יותר נכנסו לשוק העבודה, דבר שנתן ציפייה לשיפור מסוים בייצוג הנשים, אך ציפייה זו לא נתממשה והוכיחה שמשתנים סביבתיים אינם מספיקים להסביר את מצבה של האישה בפוליטיקה הישראלית. הניסיון הכושל של נשים בפוליטיקה העלה את המודעות למידת חוסר השוויון בין המינים, הקיים בתחום זה. במערכת המשפט, גם כן, ייצוג הנשים קטן מאוד. תפקידים של שופטים בבית המשפט העליון ותפקיד היועץ המשפטי לממשלה, מאוישים על ידי גברים באופן כמעט בלעדי. גם בכנסת ייצוג הנשים קטן יחסית ומהווה כשישה עשר אחוזים מכלל חברי הכנסת.

נשים בפוליטיקה

ייצוג הנשים בפוליטיקה ברוב במדינות הדמוקרטיות המערביות, נמוך מחלקן באוכלוסיה. הפוליטיקה נתפסת כתחום דברי ואילו התחום ביתי נתפס כתחום ה'טבעי' לנשים. המצב בישראל דומה למצב ברוב מדינות העולם. בפוליטיקה הישראלית קיבלו נשים תמיד ייצוג סמלי, ייצוג שדיי בו לבנות את המיתוס של מערכת פתוחה ושוויונית. השוואה של ייצוג הנשים בכנסת לבית המחוקקים של כמה מדינות בעולם, ממקמת את ישראל במקום ה- 54 מ- 119 מקומות, מ- 124 מדינות שיש עליהן נתונים לשנת 2002.שיעור ייצוג זה נמוך מרוב המדינות בעולם (הנתונים של ישראל מהכנסת ה-15).

בשנת 1994 עמדה ישראל במקום ה- 93  מ- 184 מדינות שפורסמו עליהן נתונים מבחינת מספר הנשים שהיו סגניות שרים. בשנת 1988 עמדה ישראל במקום ה- 88 מ- 175 מדינות.

גם ייצוג הנשים בממשלה הוא קטן. מאז קום המדינה, בכהונתן של 16 ממשלות, היו תשע נשים בלבד, שרות. גם בממשלה של גולדה מאיר לא הייתה אף שרה אחת. גם ברשויות המקומיות המצב דומה. בבחירות לראשי רשויות מקומיות שהיו ב- 2003, נבחרו שתי נשים בלבד, בהרצלייה ובנתניה. 

נשים בצה"ל

מדינת ישראל היא המדינה היחידה שבה גיוס נשים הוא גיוס חובה המוסדר בחוק. הצבא הוא גוף היכול לקדם את שוויון המינים, אך בפועל, מהווה השרות בצה"ל מכשול מכריע המונע שוויון בין נשים לגברים בישראל. מערך הנשים בצה"ל עבר תהפוכות רבות, כשהמגמה המנחה את השינויים הינה ליצור יותר ויותר שיתוף של נשים במגוון מתרחב של תפקידים. עם השנים נפתחו בפני החיילות יותר ויותר אפשרויות. שיאו של התהליך היה בקיץ 2001, שבו הוחלט על ביטול חיל הנשים כגוף עצמאי והקמת יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים. המשמעות הייתה שאין בצבא טיפול מגדרי מיוחד לנשים, אלא הן כפופות בכל דבר למפקדיהן. בשנת 2001 היוו הנשים כשלושים אחוזים מהשרתים בשרות חובה לצה"ל. בשנות ה-80 נשים החלו לשרת בתפקידי הדרכה ובתפקידים שדורשים מיומנויות טכנולוגיות. בשנות ה- 90 הורחבה האפשרות להתנדב למקצועות עזר ללחימה, כמו רפואה מוטסת והטסת מזל"טים.

 באוגוסט 1994, עתרה אליס מילר לבג"ץ, בסיוע סיעת הנשים והאגודה לזכויות האזרח, בעקבות סירוב צה"ל לזמן אותה למבחני קבלה לקורס טייס. היא זכתה במשפט. בעקבות עתירה זו, תוקן בשנת 2001 תיקון מספר 11 לחוק שרות הביטחון, הקובע כי על צה"ל לפעול לשילוב נשים בכל המקצועות בצבא. ואכן חלה עלייה באחוז החיילות הלוחמות, אולם מדובר באחוזים נמוכים מאוד. מאז שנת 2001 הופעלה בצבא שיטת מיון ושיבוץ חדשה לנשים, ולמרות שכשמונים ואחת אחוזים מהמקצועות הצבאיים פתוחים לפני נשים, כשלושים ושניים אחוזים מתוכם עדיין אינם מאוישים על ידי נשים. כיום נשים משולבות גם במערך המילואים ומשרתות בו עד גיל 38 או עד הריון והרות.

אלימות נגד נשים

25 בנובמבר נקבע בדצמבר 1999 כיום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים. יום זה נקבע על מנת לעורר מודעות לנושא, להגביר חקיקה, אכיפה של חוקים וענישה הולמת, וכן לעודד נשים לפנות לעזרה. האלימות נגד נשים היא רבה ויומיומית, נשים מוכות, נאנסות ונרצחות בכל העולם ובכל האוכלוסיות. כיום יש בארץ כ- 15 מקלטים לנשים מוכות וכולם מלאים עד אפס. כמה נתונים:

-  למעלה מ- 10,000 נשים מתלוננות מדי שנה על אלימות במשפחה.

- בשנת 2004 הגיעו לקווי החרום  של מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, יותר מ- 21,000 פניות.

- בשנת 2003 נפתחו 15,468 תיקים בגין תלונות של נשים על עברות מין מצד בני זוגן

(מתוך שדולת הנשים בישראל).

 על אף העובדה שהנשים עברו דרך ארוכה מאז שנות ה-70 עד לסיום המאה ה- 20, עדיין מוקדם לטעון שהשוויון בפתח. תנועת הנשים בישראל רואה במאבק לשוויון כחלק ממאבק פוליטי על אופיים של ההסדרים החברתיים ועל דמותה של החברה. התנועה הפמיניסטית מודעת לעצמה, ובכך ייחודה.קבוצות נשים הגיעו לתודעה שהשוויון מחייב פתיחות ורגישות לצורכיהן של נשים ממעמדות וקבוצות שונות. תנועת הנשים לשינוי חברתי היא אולי התנועה האזרחית המשמעותית ביותר בישראל בסופה של המאה ה-20 (הרצוג, 2000).

1. מעמד האישה בספורט בישראל

מצב ספורט הנשים בישראל רחוק ממקומם של ספורט הגברים בהשוואה למדינות אירופה וצפון אמריקה.

נתונים סטטיסטיים של מחקרים, מעידים על אי שוויון הקיים בין גברים לנשים בכל התחומים ובכל ענפי הספורט בישראל. מספרן של הנשים בקרב העוסקים בספורט התחרותי היווה בשנת 2000 כ- 24% בממוצע מכלל הספורטאים המשתתפים בתחרויות. ייצוג נשים בין מקבלי ההחלטות בהנהלות ואגודי הספורט היה פחות מ- 10%.מבין העוסקים באימון, פחות מ- 8% הן מאמנות. בעיתונות הספורט, פחות מ- 5% מהכתבות נכתבו על ספורט נשים, ובשידורי הטלוויזיה אפילו פחות. מצב זה דומה מאוד כיום ולא השתנה הרבה (ניר טור, 2001).

 הייצוג הקטן של נשים בספורט והישגיהם הגבוהים יותר של הגברים, מושפעים מכמה גורמים ביניהם תהליכי חיברות שונים, שליטה מלאה של גברים בתהליכי קבלת החלטות על מדיניות והקצאת משאבים וחוסר ייצוג של ספורט נשים באמצעי התקשורת. החוקרים טוענים כי בספורט, יותר מבכל מוסד חברתי אחר, מונצחת עליונות הגברים ונחיתותן של הנשים. מצב זה נובע ברובו מדחיקתן של הספורטאיות לשוליים. למרות זאת אנו רואים התקדמות משמעותית בעשורים האחרונים לעומת העבר, בישראל, בהשתתפותן של נשים בענפי ספורט מאורגנים ותחרותיים וגידול בקהל (מתוך שדולת הנשים בישראל).

 הנוכחות ההולכת וגוברת של נשים בספורט באה לידי ביטוי בעלייה הניכרת שחלה במספר הספורטאיות במשחקים האולימפיים. נשים השתתפו לראשונה במשחקים האולימפיים ב- 1900 ומאז גדלה והולכת השתתפותן בעוד ענפים, ללא קשר לשיוך המיני. ההשתתפות הפעילה של נשים באה לידי ביטוי גם בתחומים אחרים בספורט, כמו ספורט כתחביב לנופש ופנאי או ספורט כפעילות במסגרת בית הספר, המכללה או הקהילה. נשים מעורבות יותר כצופות בתחרויות ספורט או בתפקידי מפתח באימון, ניהול ועסקנות. למרות התקדמות זאת, עדיין קיימת תת ייצוג של נשים בספורט.

התפתחות הספורט בישראל והשפעתו על ספורט הנשים:

הספורט בישראל החל להתפתח לפני כ- 90 שנה, כאשר הוקמו למעלה מ- 5000 אגודות ספורט שהיו מסונפות ל- 5 מרכזי ספורט ארציים:

- תנועת "הפועל"- הגדולה ביותר, הוקמה ונשלטה על ידי ההסתדרות הכללית של העובדים, אשר היוותה עד לאחרונה גוף בעל עוצמה ובעל פריסה ארצית רחבה מאוד. "נעמ"ת", ארגון נשים אשר צמח בקרב ההסתדרות, הווה אף הוא גורם משפיע אך מצומצם בתחום הספורט.

- תנועת מכבי-בית"ר- פעלו במרכז אירופה בתחילת המאה והוקמו בתמיכה פוליטית של מפלגת הליכוד.

- אליצור- פועלת בקרב בני נוער דתיים.

- אס"א- איגוד הספורט האקדמי, חלקו בספורט קטן והוא פועל על בסיס א-פוליטי.

 מרכזי ספורט אלו שולטים במרבית גופי הספורט עד היום. נציגיהם מנווטים את התפתחותו, ובמשך שנים הנושא של קידום נשים בספורט, לא היה חלק חשוב בעשייה שלהם. הם לא הרגישו מחויבות להתייחסות שוויונית הן בייצוג נשים בהנהלות, הן בפיתוח תשתיות בקרב ילדות והן בהקצאה שוויונית של משאבים. ההשקעה בתשתיות, בבני נוער ובעיקר בקרב ילדות הייתה משנית ומועטה להחריד. התנהלות זאת לאורך עשרות שנים מנעה את התפתחות הספורט בישראל ובמיוחד את ספורט הנשים. לעומת מצב זה בארץ, בארצות אחרות כגון ארצות הברית, קנדה ודרום אפריקה, הספורט מתפתח בעיקר בבית הספר. כל ילד וילדה חייבים לעסוק בכמה ענפי ספורט, כחלק ממחויבות הבית ספרית. הבנות עוסקות בספורט מגיל צעיר ומפתחות מיומנויות פיזיות, קואורדינטיביות חשובות, כמו גם קרבה ואהבה לספורט, באופן דומה לבנים.

 חוסר שביעות רצון מהתפתחות הספורט וקריסתו, הביאה את הממשלה להתערבות ולהקמתן של ועדות רבות המשמעותיות לספורט הנשים: ועדת "מליניאק"- הוקמה על ידי שרת החינוך דאז, שולמית אלוני, ותפקידה היה לבחון ולבדוק את הספורט הישראלי על כל היבטיו.

ועדת "דקל"- הוקמה על ידי סגן שר החינוך, מיכה גולדמן, ותפקידה היה לבדוק את התפתחות החינוך הגופני והספורט בבתי הספר.

בעקבות ועדת "מליניאק", השתנה הרכב "המועצה להסדר ההימורים בספורט". בעקבות זה, מונתה ב- 1995 ועדת השופט בן דרור אשר קבעה קריטריונים חדשים לתקצוב הספורט שהיו משמעותיים ביותר לגבי נשים. עד אז, קבוצות נשים קיבלו תקציב של 50 אחוזים מקבוצות הגברים בכל ענפי הכדור. הועדה קבעה כי תקציבי הספורט יחולקו באופן שוויוני לקבוצות גברים וקבוצות נשים והעדפה מתקנת של 10 אחוזים נוספים לקבוצות הנשים. הועדה קבעה כי קידום ופיתוח נשים בספורט הכרחי לשם בניית תשתית לתרבות הספורט והפעילות הגופנית על ערכים נאורים. לכן, השתתפותן של הנשים צריכה למצוא את ביטוייה ככל הניתן בכל תחומי הספורט ובכל התפקידים.

 ניתן לראות מנתונים של שנת 2004, על תת הייצוג של נשים בהנהלה של איגודים וארגוני ספורט שונים. התקנה מחייבת למנות לפחות אישה אחת להנהלה, והיא כלולה בתקנוני האיגודים, אך בשנת 2003 ברוב האיגודים, ייצוג הנשים בהנהלות היה נמוך מ- 10 אחוזים. האחוז הגבוה ביותר מגיע ל-27 באיגוד השחייה והקליעה. באיגוד הכדורגל אין חברות הנהלה כלל בשנה זו, אלא שתי משקיפות בלבד ובאיגוד הכדוריד והקיאקים אין ייצוג של נשים כלל.

 בעקבות המצב הוקמו שני גופים חשובים לקידום הנשים בספורט:

•1.                              התאחדות הספורט לבתי הספר.

•2.                              היחידה לקידום נשים בספורט.

התאחדות הספורט לבתי הספר הוקמה ב-1994 במטרה לפתח ענפים שונים שלא היו מפותחים אצל הבנות, כגון: כדורגל, כדוריד ואתלטיקה. ענפים אלו פותחו וקודמו על ידי השתתפות ילדות ונערות. הנתונים מראים שהשתתפות הספורטאים והספורטאיות בענפי "התאחדות הספורט לבתי ספר" הוא כמעט שווה, דבר המראה שגישה המקדמת השתתפות של נשים בספורט יחד עם הקצאת משאבים, מביאה לרצון ומוטיבציה של נשים להשתתף בענפי הספורט השונים (שדולת הנשים בישראל).

היחידה לקידום נשים בספורט פועלת למען פיתוח מנהיגות בקרב נשים, פיתוח ועידוד תוכניות לטיפוח ספורט תחרותי בקרב ילדות ונערות, הרחבת ידע מקצועי של מאמני ספורטאיות, בניית צוות רפואי למתן שירותים שונים לספורטאיות בתחום הרפואה, התזונה, הפיזיותרפיה והפסיכולוגיה ועוד (ניר טור, 2001).

 לסיכום, ניתן לראות שמעמד האישה בספורט בישראל הוא נמוך מאוד והאפליה בין גברים לנשים היא גדולה. השתתפות נשים בספורט ההישגי היא נמוכה ביותר לעומת הגברים ובמקצועות מסוימים רואים זאת בצורה בולטת וברורה. ישנם ניסיונות לקידום ספורט הנשים והקמת ועדות וארגונים שונים המפתחים ומעודדים את ספורט הנשים, המהווים צעד חשוב ומשמעותי להבאת השוויון והמודעות בנושא ספורט הנשים. ספורט הנשים בישראל צריך להיתפס כנושא לא פחות חשוב מספורט הגברים בארץ. אין שום סיבה שתהייה אפליה בין המינים וצריך להסתכל על ארצות אחרות וללמוד מהן על המדיניות בקשר לספורט ההישגי ועל העידוד הרב להשתתפות נשים בספורט, התייחסות התקשורת ושוויון ההזדמנויות המלא. אין סיבה שגם בארץ מצב זה לא יהיה דומה. המדינה צריכה להקציב סכומים לפיתוח הנושא ולהמשיך ולהביא לשוויון ועידוד נשים להשתתף בספורט ההישגי, כמו גם בחובבני, כבר מגיל צעיר. 

2. ספורט הנשים בישראל- ענפים מייצגים

הפרק השני ידון בהשתתפות הנשים בישראל בספורט התחרותי. ענפים מייצגים נבחרו לשם הצגת המצב של הנשים בספורט בארץ, כדורסל, כדורגל ורוגבי. יסוקר נושא האפליה של נשים לעומת גברים, בספורט התחרותי וההישגי, מצד החברה, התקשורת,ההנהלות וארגוני הספורט השונים. ידונו הצעות לשיפור המצב ופיתוח ספורט הנשים.

 2.1ענף הכדורסל

ענף כדורסל הנשים בישראל מפותח לעומת ענפי הספורט הקבוצתיים האחרים. יש לו קהל אוהדים והוא נמצא יותר בתקשורת לעומת הענפים האחרים. הענף מחולק לליגות וכולל ליגת על, ליגה לאומית, ליגה ארצית, נערות א', נערות ב', ילדות וליגות של קטסל. מספר הנשים הפעילות בקבוצות, המשתייכות לאיגוד הכדורסל, מסתכם בכ- 1100 שחקניות, נכון לשנת 2002, ומספר הילדות והנערות מסתכם בכ- 1660 שחקניות.

 כדורסל הנשים זכה להישגים מרשימים בשנים האחרונות. ב- 1998-1999 עלתה קבוצת כדורסל הנשים, א.ס רמת השרון, לגמר גביע אירופה לאלופות שהיה הישג היסטורי וחסר תקדים לספורט הנשים בישראל וב- 2001 הגיעה הקבוצה לשלה חצי גמר גביע אירופה לאלופות.

 למרות ההישגים בארץ ובעולם והמקום המכובד שתפס הענף, עדיין ניתן לראות אפליה בחלוקת התקציבים בין קבוצות הגברים לקבוצות הנשים, שמונעת מקבוצות הנשים לפרוץ דרך ולהתקדם. בנוסף, מנוהל הענף באופן כמעט מוחלט על ידי גברים, כולל ניהול ותקצוב על ידי גברים. ניתן לראות מדו"ח פעילות של איגוד הכדורסל לשנת 2002, כי תקציב האיגוד לקבוצה בליגת הגברים היה סך של 500,000 שקלים לשנה, בעוד שקבוצת נשים קיבלה סך של 80,000 שקלים לשנה בלבד. גם התקציבים לנבחרות הגברים גדול הרבה יותר מתקציבי נבחרות הנשים.

האפליה בין המינים היא גדולה ומתחילה כבר בגילאים הצעירים, בנבחרות הנוער והקדטים. האיגוד מסמן את נבחרות הנערים להישגים למצוינות ואת הנערות לחובבניות ובינוניות. בנוסף, מאמני הנערות והקדטיות משתכרים פחות מעמיתיהם הגברים המאמנים את הנערים והקדטים (שדולת הנשים בישראל).

 נוכח המצב המפלה, הגישה בשנת 2002, קבוצת כדורסל הנשים של רמת השרון עתירה לבג"צ ובשנת 2004 הן זכו ובג"צ קבע על הגדלת תקציבי ספורט הנשים. הוא קבע כי כל רשות מקומית מחויבת לתמוך בספורט הנשים בשיעור של פי 1.5 מהגברים. קביעה זאת היא צעד חשוב וענק לספורט הנשים בישראל. אורנה אוסטפלד, מאמנת רמת השרון, שהייתה בראש מובילי המהפך, אמרה לאחר ההחלטה המשמחת של הבג"צ: " זהו מהפך בספורט הנשי בישראל ויכול לגרום לכך שבעוד מספר שנים יגדלו ההישגים וכמות המשתתפות בספורט הנשי בישראל " (מערכת וואלה, 2003).

 גם בתחום התקשורת ישנה אפליה בין ספורט הגברים לספורט הנשים. בדצמבר 2006, עתרה עריית רמת השרון יחד עם קבוצת הנשים שלה בכדורסל, נגד רשות השידור ושר הממונה, איתן כבל, בגין אפליה, כביכול, בשידורי כדורסל הנשים.העתירה דנה בשאלה מדוע משהחליטה רשות השידור לשדר את משחקיהן של שתי קבוצות כדורסל גברים במסגרת גביעי אירופה השונים, לא ישודרו, על פי עקרון השוויון, גם את משחקיהן של שתי קבוצות נשים. ראש עריית רמת השרון, איציק רוכברגר, פתח במאבק ציבורי נגד ההחלטה לא לשדר את המשחקים ואמר: " זו פגיעה חמורה בעקרון השוויון ולא אתן להפלות את הקבוצה- אטימות רשות השידור אינה ברורה לי והיא בלתי נסבלת ". קבוצות כדורסל הנשים בישראל, כמו קבוצות הגברים, מייצגות בכבוד ובכישרון את הספורט בישראל, והן זכאיות לייחס שוויוני מצד רשות השידור, בהקצאת זמני השידור והמשאבים הכרוכים בכך.

 אם כן, החשיפה התקשורתית לענף ספורט הנשים, באמצעות שידורים ישירים של משחקי הקבוצות תגביר את המודעות הציבורית לענף ותוביל להרחבתו של מעגל העוסקים בו, כמו גם מעגל אוהדיו בקרב הציבור הרחב, ולכן רשות השידור צריכה לחלק את משאבי הציבור, השייכים לציבור כולו, בין קבוצות הגברים לקבוצות הנשים באופן שוויוני והוגן (מרום, 2003).

 

2.2 ענף הכדורגל

בשנת 1999 קמה לראשונה ליגת הכדורגל לנשים בישראל. הליגה מתפקדת בקשיים רבים, בעיקר בגלל חוסר משאבים, כספים ויחס מזלזל. בשנת 2004 קיבל כדורגל הנשים רק 470,000 שקלים לעומת כדורגל הגברים שקיבל למעלה מ- 100 מליון שקלים.נבחרת כדורגל הנשים של ישראל זכתה להישגים נאים במוקדמות אליפות אירופה וגביע העולם לנשים, ומשתתפת כיום במוקדמות אליפות אירופה 2009. על פי הדרוג העולמי בחודש דצמבר 2005, נמצאת נבחרת ישראל במקום ה- 67 מבין נבחרות העולם (מתוך אתר וואלה פדיה).

 למרות ההישגים הנאים, כדורגל הנשים בישראל עדיין לא מפותח מספיק. בכל העולם יש ליגות לילדות ולנערות בסמוך לליגות הבוגרות. כמו כן, ישנם טורנירים בינלאומיים לנערות ואליפויות יבשתיות עם גביע העולם לנערות שנערך מדי שנתיים. בישראל אין ליגה מאורגנת (מטעם ההתאחדות) לנערות או לילדות, אבל לאחרונה נעשים מאמצים להקים ליגה כזאת, וכרגע פועלת מיני ליגה לנערות בגילאים   13-15 באופן פרטי. בנוסף, פועלות בישראל מספר קבוצות ובתי ספר לכדורגל שהחלו לטפח גם את כדורגל הבנות וישנה ליגה מאורגנת של בתי ספר שאוספת את הקבוצות הטובות בארץ במסגרת אליפות ארצית לבתי ספר שנערכת מדי שנה ללא חלוקה למחוזות. בשנים האחרונות שולטות בליגה זו שתי קבוצות- אורט קריית ביאליק שמחזיקה את הגביע כבר 4 שנים ותיכון סכנין שבתוכה משחקות שחקניות קבוצת בני סכנין. לילדות צעירות יותר יש את אליפות הפוקס קידס- אליפות עולמית לילדות בגילאים 10-12. נבחרת ישראל הצליחה להגיע עד הגמר המכובד והפסידה בו לנבחרת צרפת המטופחת (מתוך אתר כדורגל נשים בישראל).

 ענף כדורגל הנשים בארץ סובל רבות כלכלית ותקשורתית. התקשורת מתעלמת ממנו, הספונסרים מתרחקים והצופים גם כן, לעומת כדורגל הגברים בארץ שזוכה לפופולאריות גדולה ביותר, בעיקר מהכיסוי התקשורתי הרחב סביבו. (ברנשטיין, 2003).

כדי שכדורגל הנשים בארץ יתפתח ויגיע להישגים ולמודעות הציבור, על החינוך בארץ לשאוף להשגת שוויון ועידוד בנות כבר בגיל הצעיר, לבוא בגישה שגם בנות מתאימות ויכולות להצליח בכדורגל, בדיוק כמו הבנים. לא עוד " בנים לכדורגל ובנות לכדורעף". צריך לעודד את הבנות להשתתף בנבחרות הכדורגל בבתי הספר ובליגות הארציות.

2.3 ענף הרוגבי

משחק הרוגבי הוא משחק פיזי, מהיר, מלהיב לצפייה וחברתי מאוד. המאפיינים הייחודיים לרוגבי הם האיסור למסור או להפיל כדור קדימה- הכדור והקבוצה מתקדמים תוך מסירות הצידה ואחורה בלבד ו/או בעיטת כדור קדימה. המאפיינים המוכרים יותר, אם כי ייחודיים קצת פחות, הם ריבוי המגע במשחק והיותו של הרוגבי ספורט חברתי מאוד מחוץ לגבולות המשחק. המשחק משוק בים 80 דקות ל- 10 דקות (בחופים). 108 מדינות ברחבי העולם רשומות באופן רשמי באיגוד הרוגבי העולמי.

הרוגבי בארץ שוחק לראשונה בארץ בתקופת המנדט הבריטי, על ידי חיילים בריטים, אוסטרלים וניו- זילנדים, בקבוצות מקומיות שהתגבשו מבין מדריכי הכושר הקרבי ששהו בארץ. בשנת 1972 החלו לשחק בארץ במבנה של ליגה מסודרת. החל מ- 1980, איגוד הרוגבי הישראלי חבר באיגוד הרוגבי האנגלי, וב- 1981 הצטרף האיגוד הישראלי לאיגוד הרוגבי האירופי. ב- 1988 התקבל האיגוד כחבר באיגוד העולמי. החל משנת 2000 קיימת בארץ קבוצת נשים השייכת לאס"א תל אביב- קבוצה שייצגה את ישראל בכבוד במוקדמות אליפות אירופה בשביעיות בשנת 2005. כיום יש בארץ 3 קבוצות נשים פעילות ועוד אחת בהקמה (אתר מועדון רוגבי אס"א ת"א).

 קבוצת רוגבי הנשים של אס"א תל אביב הוקמה באוקטובר2000 על ידי עירית אהרונסון. עירית שיחקה בארצות הברית לראשונה והתאהבה במשחק. היא החליטה להקים קבוצת רוגבי נשים בתל אביב. לאימון הראשון גויסו 6 שחקניות, רובן לא ראו כדור רוגבי מעולם. מאז הצטרפו עוד ועוד שחקניות ולאחר 3 חודשים התקיים המשחק הראשון מול ירושלים, הקבוצה הראשונה והיחידה שהייתה קיימת אז בארץ. מאז המועדון עבר דרך ארוכה וכיום הקבוצה ולכת וגדלה ומונה כ- 30 שחקניות בטווח גילאים 15-36 מתחומי עיסוק שונים מכל רחבי הארץ. הקבוצה שיחקה במספר משחקים בינלאומיים באירלנד, הולנד וישראל ועם השנים היא התקדמה ולמדה בעזרת מאמנים מכל העולם. מטרתה העיקרית של הקבוצה כעת היא לגייס עוד שחקניות ולשחק משחקים רבים כדי לצבור עוד ועוד ניסיון ולפתח את רוגבי הנשים בישראל.

 רוגבי הנשים בישראל נמצא במצב של שרידה ומאבקים למען הקיום שלו והבאת מודעותו אל הציבור בישראל. למרות שהענף לא פופולארי במיוחד בישראל והמצב בין קבוצות הגברים לקבוצות הנשים דומה, קיימת אפליה לטובת הגברים. התקשורת גם היא נותנת ידה באפליה כאשר היא מצלמת משחקים של קבוצות הגברים בערוץ 5 ולא מוכנה לצלם את קבוצות הנשים. נבחרת הנשים עומדת בפני שני קשיים: הראשון הוא שעדיין חסרות בנות על מנת שתהייה ליגה מסודרת של שביעיות, והשני הוא שהרוגבי הוא ספורט לא מוכר בארץ והמימון של המשחקים נופל כמעט כולו על השחקניות, עם קצת עזרה מאגדת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב. ליאת, שחקנית בנבחרת הנשים אמרה: " לרוגבי יש זכות קיום בדיוק כמו לכדורסל ולכדורגל, אבל כמו בכל דבר הכסף הולך לעשירים ולחזקים, כמו מכבי תל אביב, כל השאר ניזונים מהשאריות ".

נראה שרק כאשר יוכיחו הנשים ברוגבי שהן מספיק חזקות וטובות וינצחו במשחקים בינלאומיים , רק אז אולי הן יקבלו את הכבוד המגיע להן ואת ההתייחסות התקשורתית בישראל

(נירנפלד, 2004).

3. נשים, תקשורת וספורט.

הפרק השלישי ידון בדרך השתלבותן של  הנשים בתקשורת ובתקשורת הספורט בישראל. תחילה אציג את הדרך בה מוצגת האישה בתקשורת הישראלית ולאחר מכן תסוקר תמונתה של תקשורת הספורט בארץ, יחסה לספורט הנשי והתפקידים שלוקחות בה הנשים.

3.1 הצגתה של האישה בתקשורת

המחקר בדרך הצגת המינים בתקשורת אינו חדש, כבר בתחילת שנות ה-60' החלו תנועות פמיניסטיות בארה"ב, ליזום ולפרסם מחקרים שחשפו סטריאוטיפים שמרניים של תפקידי המינים בתכני התקשורת השונים, מסרטים מצוירים ועד מודעות פרסומת. הממצאים העקביים על הבדלי מגדר בוטים ונוקשים בתוכני התקשורת, עוררו ביקורת קשה על חלקה של התקשורת בשימורו ובקיבועו של קיפוח הנשים בחברה המודרנית. לתקשורת יוחסו ממדים שונים של קיפוח נשים: התעלמות מהקול הנשי, חיזוק ההגמוניה הגברית, חִברות ילדים ונוער לאימוץ ולקיבוע סטריאוטיפים מגדריים, קיבוע מעמדן של הנשים כשולי, טיפוח תפישות חברתיות של תפקידי מין ושותפות באפליית נשים (וימן, 2000).

כיום המצב לא שונה, בעוד גברים מוצגים כרוב ה"נורמלי" בחברה, נשים מוצגות כמיעוט ה"אחר": החריג, הפגום, השולי. מסגור כזה של נשים בתקשורת הוגדר  כ"הכחדה סימבולית", הנוצרת בתהליכים של האשמה, טריוויאליזציה והיעדרות של נשים מהתקשורת.

נשים מרואיינות הרבה פחות מגברים, הן נוכחות הרבה פחות בתוכניות אקטואליה ומודרות מהשיח הפוליטי והבטחוני. בתקשורת יש רק 23% כתבות לעומת רוב מכריע של 77% כתבים והן מודחות לתחומי סיקור הנחשבים נשיים ושייכים למרחב הפרטי. נשים כמגישות ומראיינות נוכחות הרבה יותר אך לעומת הגברים גילן צעיר משמעותית והן נחשבות לפחות משכילות ומומחיות בתחומן.

בפרסומות, ככל שעולה מחיר המוצר גדל השימוש בגבר כקריין  ואחוז השימוש בגוף האישה כשאינו רלוונטי למוצר גדול לאין ערוך מהשימוש בגוף הגבר. גם בדרמות ובטלנובלות הנשים מוצגות בצורה דיכוטומית או כאמהות או כמפתות. (דו"ח נשים בישראל, 2006)

בניתוחי תוכן שנעשו נמצא כי תפיסת שוליותן של נשים בחברה באה לידי ביטוי בכל אמצעי התקשורת בהיקף הופעתן, בהצגת מאפייני אישיותן כשונים באופן מהותני מאלו של הגברים. הן פחות הגיוניות, פחות אמביציוניות, פחות פעילות, פחות עצמאיות, פחות גיבורות ודומיננטיות. לעומת זאת, הן מוצגות כיותר רומנטיות, רגשניות, תלותיות ופגיעות. (למיש, 2002)

עיקר מחקר הנשים בתקשורת הישראלית עסק בנושאי חדשות, אקטואליה ופוליטיקה, בטלוויזיה ובעיתונות הכתובה. המחקרים עסקו בסוגיות מורכבות: היקף הנוכחות הנשית בסוגות אלה, מיקומן בתוכניות השונות, דרך הצגתן, מאפיינים המיוחסים להן וכדומה.

בניתוח של תוכניות חדשות ישראליות ששודרו בשנת 1988, מצאה תדהר (Tidhar, 1988) שגברים הופיעו פי שישה יותר מנשים, גברים מעל 50 דיברו למצלמה פי ארבעה יותר מנשים בקבוצת גיל זו, בעוד צעירות מתחת לגיל 20 הופיעו פי שישה יותר מצעירים. הבדלים ניכרים בלטו אף בתפקידיהם של המרואיינים בתוכניות חדשות ובתוכניות אירוח: נשים הופיעו  לעתים קרובות יותר מגברים בתפקידי תלות, כדוגמת "אשתו של...", "אמו של...", בעוד גברים הופיעו לעתים קרובות יותר בתפקידיהם המקצועיים. נציגי ציבור היו רובם ככולם גברים, בעוד נשים ייצגו את המגזר ההתנדבותי.  

מחקרה של אריאל  (Ariel, 1988) על דרכי הצגת נשים (( introductory patterns בטלוויזיה, בעיתונות ובמגזינים ישראליים הציעו ממצאים משלימים: בעוד גברים מוצגים בטקסטים כתובים ומשודרים בזהותם המקצועית, נשים מוצגות באופן אישי, בזהותם המינית והמשפחתית. תיאורים כתובים של הגברים מציגים אותם כבני אדם עצמאיים (עובדים מחוץ לבית, בלתי תלויים באחרים, מהווים ציר שבאמצעותו מוצגים אחרים), בעוד הנשים מוצגות כלא בוגרות (מוצגות כתלויות באחרים, פונים אליהן בשמן הפרטי, תעסוקתן מחוץ לבית אינה מוזכרת).

למיש במאמרה (2002) טוענת כי התקשורת הישראלית, מרבה להנציח את שני קצות הדיכוטומיה השמורים בתרבות הגברית לנשיות: ה"מדונה" (או "חווה", או "קדושה") מזה וה"זונה" (או "לילית", או "קדשה") מזה. כ"מדונה" מקובעת האשה הישראלית בתפקיד האם: זו היולדת, המעניקה, המגדלת, המקריבה עצמה ולבסוף גם זו המקוננת על הבן המת. כ"זונה" היא נדחסת לתבנית האובייקט המיני, שמהות קיומו היא הגירוי/ איום, וסופו להיענש כקורבן לאלימות ולניצול. בדרך זו משדרים התכנים התקשורתיים לגיטימציה לדה-הומניזציה ולהתבוננות בנשים כאובייקטים חסרי בינה ותחושות, נטולות קיום אנושי. 

למיש ותדהר (1999) במאמרם ניסו לבדוק דוגמה מובהקת לשקיפותה של האפליה נגד נשים שדריות בתקופת מלחמת המפרץ, בראיונות עומק שעשו עם מנהלי ארגוני השידור ועורכים בכירים נמצא שהיעדרות הנשים מהתקשורת היוותה יותר אפליה שקופה מאשר מדיניות מודעת.

נשים ככלל נתפסו כפחות מקצועיות וכמי שקשה לסמוך עליו בשעת מצוקה, בשל קונפליקט עם תפקידן כאמהות, בשל רגשנות וכדומה. מכווני המדיניות גם הסתמכו על ההנחה (שמעולם לא נבדקה אמפירית) שקהל המאזינים והצופים, גברים ונשים כאחד, בהכרח מעדיף את הקול הגברי האוטוריטטיבי.

למיש טוענת כי למרות נוכחותם של רמזים לשינוי אפשרי בתקשורת הישראלית, תמונת העולם המוצגת בה מותירה את הנשים בשולי העשייה החברתית, כלכלית, תרבותית ופוליטית. מהממצאים עולה כי הייצוג המדיר של נשים בסיקור נוצר על ידי שלושה מרכיבים: ההעלמה, ההנכחה והדימויים, והשקיפות או העיוורון המגדרי. באמצעות שילוב של שלושת המרכיבים הללו,שיצרו אסטרטגיות של הדרה, מסגרה התקשורת הישראלית את המלחמה כ"עניין של גברים בלבד",כאשר מסגור זה מעניק לגיטימציה למעמדן השולי של הנשים בחברה.

3.2 תקשורת הספורט בישראל

הספורט מהווה תוכן מרכזי ופופולארי של התקשורת, בימינו רוב צרכני הספורט צופים במשחקים כפי שהם מסוקרים בטלוויזיה ואמצעי מדיה אחרים, ולאו דווקא מצויים פיזית במגרש.

נוצר קשר הדוק בין הספורט לתקשורת ההמונים והוא מתבטא במדורי הספורט בעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה.

העיתונות היומית והספורט - בבדיקת שלושת העיתונים היומיים המופיעים בישראל (מעריב, ידיעות אחרונות והארץ) במשך שבוע אחד אקראי, ניתן לראות שתרבות הספורט בישראל רוויה בכדורגל ובכדורסל, אולם חסר ניתוח מקצועי ברמה מדעית-פופולארית, כמו שניתן למצוא בעיתונות דומה בארצות שבהן משחק הכדורגל, הוא כה דומיננטי. כתוצאה מכך, כל יתר ענפי הספורט, זוכים לחשיפה מזערית ממש, כ- %10 בלבד, בגלל שאינם יכולים "למכור" את העיתון. תרבות הספורט בישראל, כפי שהיא משתקפת מהעיתונות החופשית שבנויה על בסיס כלכלי גרידא, היא בעיקרה תרבות של כדורגל וכדורסל, וכי מדורי הספורט מושפעים מצפיות הקוראים, משיקולים מסחריים גרידא ולא משיקולים חינוכיים או אלטרואיסטים, כמו, למשל, עידוד של ענפי ספורט קטנים. (ויינגרטן, 1997)

הטלוויזיה והספורט- לאחר פריצת הטלוויזיה המסחרית (ערוץ 2) וסיום מונופול של 25 שנות שידור של הטלוויזיה הציבורית, תוכניות הספורט עברו מהפך. הערוץ המסחרי והטלוויזיה בכבלים הפכו למובילות בתחום זה. בכל שנות המונופול היה מדור הספורט של הטלוויזיה הציבורית חלק ממחלקת החדשות, ובתור שכזה הוא ניסמך על חסדיה ולא זכה לעדיפות הראויה, לעצמאות ולהכרה. לתוך מציאות זו נכנסה הטלוויזיה המסחרית וכבשה בעיקר את הכדורגל המקומי משיקולים מסחריים. הטלוויזיה הציבורית נותרה רק עם משחקים מזדמנים ועם אירועים בין-לאומיים גדולים הקשורים לאיגוד השידור האירופאי, כמו, המשחקים האולימפיים.

הטלוויזיה המסחרית דאגה גם לשנות סעיף בחוק הפרסומת לטובתם כחלק מעיסקת הכדורגל. החוק המקורי קבע זמן פרסומת קבוע של 10% לכל שעת שידור, כלומר שש דקות לשעה. עיסקת הכדורגל קבעה אמנם 10% ממוצע לפרסומת, אך לא בחלוקה שווה. כלומר, אפשרות של עד 10 דקות פרסומת לשעת שידור בפריים-טיים ופחות בהרבה זמן צפייה חלש יותר. כתוצאה מכך, הוכפלו רווחי הטלוויזיה מפרסומת. התברר שהפסדיה של הטלוויזיה המסחרית בגין שידורי הכדורגל הסתכמו בכשלושה מיליון דולר לשנה, אך סכום זה מתבטל לעומת הרווח הכללי העצום שנבע מהשינוי בחוק הפרסום. בנוסף, החוק שמחייב את הטלוויזיה המסחרית להקרין הפקות ישראליות מקוריות בהיקף של שליש מהשידורים, פגע ברצון הערוץ המסחרי לשדר ענפי ספורט פחות פופולאריים והשקעת משאבים בשידורי הספורט באה על חשבון יצירה מקומית של ז'אנרים אחרים ושידורן נדחק מלוח המשדרים לטובת שידורי הספורט.

תשלומי העתק שמשלמים עבור הפקה וזמן שידור, לאור המצב הכלכלי של ענפי הספורט בישראל, אינם עוזרים לספורט הישראלי שכן הם מושקעים לתחרות בין הערוצים ולא בקידום ענפי הספורט.

לסיכום, כמו בכל העולם, כך גם בישראל, מרבית האזרחים אינם נחשפים לספורט באופן ישיר אלא באמצעות התקשורת, על כל צורותיה, ועל-פיה הם מעצבים את דעתם והערכתם. כיום, מרכז הכובד, הוא בשיקולים המסחריים-כלכליים שמשפיעים גם על תמונת הספורט. במצב עניינים שכזה, קשה למשל, לצפות מהתקשורת להדגיש את הערכים החינוכיים הטמונים בעולם הספורט התחרותי ובעיסוק בספורט, מאידך, קל לצפות הדגשת יתר של אלמנטים תוקפניים והשערורייתיים שבספורט, היות ולאלה פוטנציאל מכירה גבוה יותר. (ויינגרטן, 1997)

 

3.3 יחס התקשורת לספורט הנשי

ממחקרים רבים שנעשו על יחס התקשורת לספורט הנשים, הטענה המרכזית שמופיעה בהם היא שהתקשורת אינה משקפת את ההתקדמות הברורה שחלה בספורט הנשים בעשורים האחרונים. תפקיד מרכזי של התקשורת הוא לסייע ביצירת ערכים חברתיים ותרבותיים, אך היא מתייחסת בצורה מועטה לספורט הנשים ותורמת דווקא ליצירת הרושם שחשיבות הנשים בעולם הספורט היא נמוכה משל הגברים. מחקרים בעולם מצאו שהיא מתמקדת בעיקר בפעילות גברית וממעטת לדווח על אירועי ספורט שבהן משתתפות נשים. בעיקר מצאו שהתקשורת ממעטת לדווח על ענפי ספורט אישי או קבוצתי שנחשבים ל"גבריים". אך למרות זאת ניתן לראות שבשנים האחרונות יש שינוי בסיקור ספורט הנשים באירועי ספורט בינלאומיים כמו המשחקים האולימפיים. ענף הספורט שמקבל הכי הרבה כיסוי כיום בעולם הוא טניס הנשים ונראה כי הסיבה לכך נעוצה במראה הספורטאיות המשתתפות. בהרבה מקרים, ספורטאיות לא זוכות להערכה על כישוריהן וכוחן ומתייחסים אליהן כ"גברות צעירות" או כמו בישראל, "בנות". הופעתן החיצונית והאטרקטיביות שלהן מודגשים בעיקר. לעומתן, הגברים מתוארים במושגים של כוח והצלחה. מחקרים מראים שהתקשורת לפעמים מציגה את הספורטאיות כיצורים מיניים ולא כאתלטיות. גם בארץ המצב דומה.

שיעור הסיקור של ספורט הנשים בישראל אינו עולה, מקרה הטוב, על חמישה אחוזים מכיסוי הספורט בעיתונות היומית. מספיק לרפרף בעיתוני הספורט ולהבחין בכך. כאשר התקשורת בכל זאת מסקרת ספורט נשים היא מתמקדת לרוב הספורט של יחידים, ספורט אישי, ופחות בספורט הקבוצתי הנשי.  הטניס, השחייה, החלקה על הקרח וגם ג'ודו, הם ענפים אישיים שנשים זכו לסיקורים נרחבים בהם. כיום אנו רואים את הסיקור הנרחב סביב שחר פאר הטניסאית, בגלל הצלחותיה בעולם, כישרונה הגדול ואופייה האמביציוזי. ספורטאיות שהגיעו להצלחה בתחומן זכו לסיקור רחב בתקשורת.

 לעומת הספורט האישי, הספורט הקבוצתי הנשי בארץ כמעט ולא מסוקר בתקשורת. כדורגל הנשים נמצא בהתעלמות תקשורתית ולא מסוגל לעמוד מול הפופולאריות של כדורגל הגברים בארץ, דבר הגורם להתמוטטות כדורגל הנשים וחוסר בספונסרים וקהל. התקשורת צריכה לעזור בנושא זה ולשדר משחקי נשים, להביא למודעות את כדורגל הנשים ולהעלות אותן למעלה. גם כדורעף הנשים בארץ לא זוכה לסיקור תקשורתי והמודעות לו נמוכה מאוד, וזה שוב תפקידה של התקשורת להרים את ענף הנשים הזה ולקדמו על ידי סיקורים ושידורי משחקים.  רק ענף קבוצתי- נשי אחד הגיע למודעות, הכדורסל. חלק ממשחקי ליגת הנשים משודרים בערוץ הספורט, ערוץ 5, כבר מ- 1997. מנהלי קבוצת רמת השרון ואנשיה, ניהלו מאבקים רבים לטובת כדורסל הנשים וספורט הנשים בישראל, שהביאו לסיקור רחב עליה בתקשורת. למרות ניסיונות ערוץ 5 לקדם את ספורט הנשים, עדיין רואים את חוסר האיזון והשוויון בין ספורט הנשים וספורט הגברים, בכמות הכתבות המועטות על הנשים בעיתונים ויחס המועדף לגברים (ברנשטיין, 1997; ברנשטיין, 2003)..

3.4 תפקידי נשים בתקשורת הספורט

במפת תקשורת הספורט בישראל בולטות כיום שתי נשים, מירי נבו אשר החלה את דרכה כ"נערת קווים" בערוץ הספורט,  בתשע השנים האחרונות היא מגישה את "חדשות הספורט" בערוץ, לצידו של אלי אילדיס ומנחה את תוכנית הספורט "בגלל הרוח" כמו כן היא מגישה את תכנית הספורט של רדיו תל אביב 102FM . האישה השניה היא אופירה אסייג, אסייג גם היא התחילה את דרכה כ"נערת קווים" בשידורי הספורט של קול-ישראל וכיום היא משמשת כמנהלת מחלקת הספורט ברדיו 99, היא מנחה יחד עם חיים רביבו אייל ברקוביץ' ואלי אוחנה את תוכנית הספורט של הרדיו, התוכנית מוגשת בשיתוף אתר הספורט ONE אותו היא עורכת ומנהלת.

ישנן כמה נשים בולטות בתחום סיקור הספורט, המועסקות בערוץ-5:

מורן ברק שימשה בעבר ככתבת ספורט בגלי-צה"ל. בתחילת דרכה בערוץ-5 שימשה "נערת קווים" במשחקי כדורסל, ולאחר מכן החלה לשדר משחקי כדורסל בתחילה בעיקר כדורסל נשים, שרון פרי התחילה ככתבת קווים ועברה להגיש את מהדורת הספורט המוקדמת.

בעיתונות הכתובה נמצאות עוד פחות נשים, במדור הספורט של "ידיעות אחרונות" כותבת מיקי שוורץ וב"מעריב" שימשה בעבר ציפי שמילוביץ' בתפקיד סגנית עורך מוסף הספורט במוסף, כיום כותבת על כדורגל אליענה שפר ששימשה גם  כעורכת הספורט של זמן נתניה וחדרה. בעיתון "הארץ", כותבת אילנה ברגר, לשעבר אלופת ישראל בטניס, טורים מקצועיים על טניס נשים ועל טניס גברים.

לסיכום פרק זה, נראה כי הדרך להגיע לשיוויון בין המינים בתקשורת הספורט עוד ארוכה. דרך הצגתה של האישה בתקשורת בארץ היא לא שווה ולכן, בתקשורת הספורט, אשר מלחתחילה פונה לקהל הגברי, קיימים פערים יותר גדולים.  בבחינת התפקידים אשר ניתנים לנשים אפשר לראות כי השינוי מתחיל דווקא מערוצי המדיה היותר קטנים, כמו ערוץ הספורט, תחנות הרדיו האזורי והאינטרנט. אלה נותנים יותר מקום לנשים ועדיין גם בהם קיים חוסר שיוויון והקול הגברי הרבה יותר נוכח.   עוד נקודה שחשוב לציין הוא הפן הכלכלי ששולט על תקשורת הספורט בארץ ובעולם. משמעותו היא שהתכנים שישודרו נבחרים ברובם על ידי שיקולים כלכליים, משתמע מכך שכל עוד הביקוש העיקרי יהיה לסיקורי הכדורגל והכדורסל  הגבריים, ישאר המצב כמו שהוא.

  סיכום ומסקנות

בעבודה זו ניסיתי למצוא את הסיבות והגורמים להתייחסות השונה והמפלה כלפי נשים העוסקות בתקשורת הספורט ובספורט בפרט, לעומת היחס שמקבלים הגברים העוסקים באותם תחומים בישראל.

בפרקים השונים של העבודה מובאות סקירות הקשורות בנשים, התפתחותן, ההתייחסות אליהן בכל תחומי החיים ובעיקר בתחום הספורט. הממצאים מראים כי מעמד האישה עולה עם השנים וההתייחסות אליו הופכת לרצינית ונמצאת במודעות הציבורית. הנשים כיום מבינות את החשיבות הרבה בשינוי תדמית האישה החלשה, הנשלטת, והביתית כפי שהיה בעבר, לאישה חזקה שיודעת מה היא רוצה מעצמה, מחליטה החלטות בחייה והולכת לפי רצונותיה.

החוקים השונים שנחקקו במהלך השנים אכן מוכיחים כי המודעות והרצון לשינוי קיימים וחלה בהם התקדמות, אלא שאין די בחקיקת חוקים על מנת להביא לשוויון.

הספורט הוא אחד התחומים שבו קיים באופן מובהק הבדל משמעותי ומפלה ביחס לספורטאיות לעומת הספורטאים. הנשים הספורטאיות מנהלות מאבקים כדי לקבל את ההכרה הראויה להן, כבוד ותמיכה מצד הגורמים השונים בישראל, החל מהתקשורת הישראלית וכלה בהנהלות הספורט השונות.

הספורט הנשי הקבוצתי בארץ זוכה ליחס אי שוויוני ומפלה, הגורמים לעצירת התפתחותן של הספורטאיות ולמודעות נמוכה בקרב הציבור על החשיבות שבו. כמו כן, ניתן לראות הבדל משמעותי בין היחס שמקבלות הספורטאיות בספורט האישי בארץ, המקבלות התעניינות ופרסום תקשורתי נרחב כאשר הן מגיעות להישגים, לבין היחס אל הספורטאיות בענפים הקבוצתיים, שגם כאשר הן מגיעות להישגים לא מתקבל יחס חם ואוהד במיוחד שמעודד ובעיקר דוחף ומתעניין מצד התקשורת והנהלות איגודי הספורט. מצב זה מביא לירידת מוטיבציה בקרב ספורטאיות וחוסר עידוד להתפתחות ענפים קבוצתיים של נשים. המצב במדינת ישראל לגבי הספורט הקבוצתי הנשי מביא לידי כך שהחברה דנה אותו להיות ספורט חובבני ולא מקצועי, לעומת הספורט הקבוצתי הגברי שאין ספק שמיוחס לעיסוק מקצועני ורציני.

אחד האתרים המרכזיים שבאמצעותו ניתן לבחון את מעמדן של הנשים בחברה הישראלית הוא אמצעי התקשורת. זוהי זירה להצגת החברה את עצמה  שכן היא מהווה סוכן סוציאליזציה מרכזי המגדיר בשבילנו את זהותנו. בחינת תכני התקשורת הישראלית ותקשורת הספורט בארץ מצביעה על תפיסת שוליותן של נשים בחברה הישראלית.

נשים כמעט שאינן עוסקות בספורט משום שהתקשורת אינה מציגה מודלים להזדהות נשים בתחום הספורט. מצד שני, התקשורת כמעט אינה עוסקת בספורט נשים, כי כמעט אין ספורט נשים שראוי לעסוק בו. כמו כן, קיימת בעיית הרייטינג הנמוך של ספורט נשים, שאף היא תוצאה של הגורמים שהוזכרו לעיל, וגם תורמת להם.

גב' ניר-טור טוענת כי הדרך לפרוץ מעגל זה היא הגברת הפעילות הספורטיבית בקרב נשים. כשיותר נשים יעסקו בספורט, תהיינה יותר נשים מצטיינות בענפי הספורט השונים, יהיה יותר "מה לצלם" ותהיה יותר חשיפה תקשורתית, והמהלך כולו יביא בסופו של דבר לעלייה ביוקרת העיסוק בספורט בעיני נשים, וליותר נשים המעוניינות לעסוק בספורט .

למרות הנתונים שהוצגו במהלך העבודה, אשר העידו על פערים ניכרים בין המינים, עדיין ניתן להסיק מכך כי המצב הוא בר שינוי. העלאת המודעות, חקיקת חוקים נוספים ויישומם, חינוך, מדיניות ציבורית וכיוצא באלה יכולים לתרום תרומה רבה לצמצום הפערים בין המצב הרצוי למצב המצוי בתקשורת הספורט. לכל אחד מהגורמים לאפליה ישנה השפעה הדדית על שאר הגורמים, ורק יישום מקיף של מגוון פתרונות ודרכי פעולה יביא לשיפור במצב.

 המשתמע מעבודה זו הוא שיש לעשות עוד הרבה כדי לשנות את המצב בספורט בארץ, על אף המאמצים שנעשים, ולהביא לשינוי גדול יותר ביחס התקשורת לספורט הנשים וביחס לספורט הנשים בכלל. השינוי צריך לבוא מההתחלה, מהחינוך בבתי הספר, שעליהם לעודד ולפתח את הבנות בתחומי הספורט השונים ובהבאת מודעות ציבורית ופרסום תקשורתי שוויוני בין ספורט הגברים לספורט הנשים. המשאבים צריכים להתחלק באופן שוויוני גם כן בין הגברים לנשים והתקשורת, שתפקידה כה רב בהבאת השוויון המיוחל והשינוי הראוי, צריכה להיות שותפה לתהליך הבאת הספורט הנשי להתקדמות וקבלת זכויות שוות כשל הגברים.

 





 
     
     
     
   
 
אודות כותב המאמר:
 
     
   
 

מאמרים נוספים מאת ירדנה

מאמרים נוספים בנושא העצמת נשים

מאת: גילת אפריםהעצמת נשים09/07/174498 צפיות
האם את נוהגת לומר לעצמך מילים חיוביות ומפרגנות? או אולי את שיפוטית וביקורתית כלפי עצמך...? קראי את המאמר הבא, על-מנת ללמוד כיצד להפוך את הדיבור העצמי שלך לחיובי ומיטיב.

מאת: לי באומןהעצמת נשים30/04/132247 צפיות
קרב מגע היא שיטה להגנה עצמית שזכתה להמון כינויים, ויש לה סגנונות שונים, אבל בבסיס מדובר על שיטה שכל כוונתה היא להתמך בחוזקות הגוף והעצמי, תוך איתור נקודות התורפה אצל היריב והכנעתו. למידה זו, שהיא קוגניטיבית וגופנית מאפשרת לנשים להכניס לתוך הרפרטואר החוויתי שלהם זיכרונות של יכולת, השג, אפשרות ללחימה ומעל הכל- אמונה עצמית.

מאת: עמי אלבזהעצמת נשים23/01/137670 צפיות
ברוב המקצועות העצמאיים יש צורך לאחר קבלת התעודה המקצועית להשקיע את מלא המרץ והכסף בפרסום, לא כך בתחום בניית הציפורניים, לאחר קבלת תעודת ההכשרה בוגרת הקורס תמצא את עצמה מקבלת לקוחות המגיעות מפה לאוזן, מחברות, שכנות, ומשפחה.

מאת: מרדכי שרםהעצמת נשים09/10/127683 צפיות
חולמות על ערב מושלם עם חברה שלכן? רוצות לערוך ערב לכול החברות הקרובות שלכן? במאמר זה תקבלו טיפים רבים.

מאת: טומי רןהעצמת נשים19/09/128724 צפיות
רבים מכירים את תל אביב כמרכז התרבות, ההווי והעסקים של מדינת ישראל, אך רוב האנשים המתגוררים בעיר זו אוהבים להזכיר כי תל אביב היא "מעוז" שירותי הליווי בישראל. העיר מציעה מגוון דירות דיסקרטיות ושירותים של נערות ליווי בכל יום ובכל שעה בה הלקוחות מעוניינים.

מאת: טומי רןהעצמת נשים19/09/127934 צפיות
ישנן טענות רבות בישראל כי קיים סחר בנשים וכי רוב נערות הליווי אשר עובדות במדינה, עובדות בניגוד לרצונן או משום שהן נמצאות במצב בריאותי אשר אינן מאפשר להן להתפרנס בשום צורה אחרת. בשנה האחרונה נתקלנו בחוק הזנות החדש, שעיקרו הוא הענשת כל אדם אשר עוסק בסחר בנשים וכן כל אדם אשר נתפס עם נערות ליווי.

מאת: אייל מנקרהעצמת נשים15/09/128269 צפיות
רוב הנשים יכולות לומר כי יש להן חברה אחת טובה לפחות - אבל כמה מהן יכולות להעיד כי הן באמת חברות טובות של עצמן? כשחברתנו הטובה צריכה אוזן קשבת, אנחנו מיד נהיה שם בשבילה, נתמוך בה, נעודד ונציע את הכתף.. אך האם את מתנהגת גם כחברה טובה עבור עצמך? לעיתים זה כל מה שמונע ממך את הדרך לחיים שמחים יותר. נשים רבות תמיד ינחמו את חברתן כשהיא תרגיש שהיא שמנה, כשהיא נכשלת וכן הלאה, אך כשהן עצמן מסתכלות במראה או חוות רגע קשה, הן מיד מלקות את עצמן. אישה לעצמה היא לא חברה טובה במיוחד.

 
 
 

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש  ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported

christian louboutin replica