סיפורם של אבסורד ופרדוקס

סיפורם של אבסורד ופרדוקס

הטיפול והקבלה

עוד מאמר ועוד ספר ועוד המלצה ועוד אג'נדה ועוד פילוסופיה, כדי להביאנו לתשובה לשאלה, איך אפשר להגיע לאושר, לשלווה או לחיים ממש ממש טובים? חלקנו בהחלט עסוקים במה אלוהים\היוניברס מבקש ומה נפשנו מבקשת ומה צריך לעשות ומה לא וחלקנו נמנע משאלות אלו.

גישות שונות

לפעמים אני נתקלת בגישה האומרת כי באנו לכאן כדי לתקן את עצמנו ושאנחנו צריכים להתנקות ובעצם בעקבות גלגולים קודמים אנו משלמים מחירים בעולם הזה (שלא לומר עונש חס ושלום)... בכלל, אם נקבל את עצמנו אז הכול יראה אחרת וכמובן שאם נאהב את עצמנו אז הדברים ישתנו ואם נוותר על האגו? ממש שיא ואם נחזור לטבע ונוותר על הכעס ועל הכאב ונבחר לא להיפגע ונתחבר רק לאהבה אז ברור שזה יותר טוב ואולי הכי טוב. אחרת זה לא טוב. אחרת נסבול. מוכר לנו. נכון?

רק רגע

מה דעתכם לעצור לרגע לחשוב. רק לרגע. בבקשה. בואו והציצו לתוך המחשבות הבאות. תוכלו להמשיך בדרככם אם זה יחשב למיותר עבורכם לאחר שקראתם.

האינכם חושבים כי מכל זה משתמע, כי אנו מקולקלים (אחרת מה מתקנים?) ומלוכלכים (וכי מדוע שנתנקה?) ואנחנו דוחים את עצמנו וחסרי אהבה ואגואיסטים ולא טבעיים מספיק וכעסנים וכואבים ובוחרים לחלות ולא מוותרים על המחלות...וכו'? לא חסר הרבה עד כי ממש נרצה להקיא את עצמנו עד הסוף.

אולי זה לקח קצת יותר מרגע

אני שואלת את עצמי, מה קורה כאן? איזה יצורים אנחנו? צל אחד גדול? האם באמת אנחנו כאלו איומים? חולים? חשוכים? בוחרים בסבל? איפה הדברים הטובים בנו? אף אחד לא רואה אותם? הרי לימדו אותנו להיות מתורבתים וטובים וישרים ונעימים. אז מה קרה בדרך? אולי "למדנו" איך צריך לחיות ולהיות מאושרים בעקבות מה שאמרו לנו? ואולי חסרה הייתה לנו דוגמא חיה ונושמת שהייתה השראה לאיך נעשים מאושרים? אולי? יתכן? היה פער ביו מה שנאמר לבין איך הדברים נעשו?

מה היה לנו?

זה מזכיר לי שאמרו לנו כילדים שכשאנחנו רוצים משהו רק לעצמנו זה לא טוב. זה אגואיסטי. זה מזכיר לי שכילדים נאמר לנו שאם עשינו מניפולציה כלשהי להשיג את מבוקשנו? אז זו רמאות. אם חס וחלילה שקרנו (אפילו שקר לבן) אז מגיע לנו עונש כזה או אחר. ואם לא התחלקנו עם אחינו? כמעט נדונו לבית משפט...כשדרגת החומרה השתנתה ממשפחה למשפחה. משפחה שעברה לסדר היום נחשבה ועדיין נחשבת בימינו, משפחה לא מחנכת ולא מחונכת. זה גם מזכיר לי שכל הזמן ניסו לומר לנו איך לחיות "נכון". אז הדרך "הנכונה" נתנה תוצאות טובות? אנחנו אוהבים את מה שיש? אוהבים את עצמנו כפי שאנחנו? האם חלקכם מכירים את המשפט "פעם היה טוב יותר".

האומנם?

האם למישהו יש ספק כי הלמידה דרך דוגמא חיה ונושמת, המהווה השראה ועדות חיה, היא הלמידה העמוקה ביותר? אם מי מהורינו או מי ממורינו, אמר לי כי יחסים בריאים דורשים פתיחות והם בעצמם היו סגורים, אז אני אדע איך יוצרים תקשורת פתוחה? יתכן? אז אמרו פתיחות... מה למדתי? סגירות. למה זה? כי הלמידה היא דרך דוגמא חיה. דרך התבוננות וחיקוי. לימדו אותנו שאנחנו נפלאים? לימדו אותנו שאנחנו ראויים לאהבה בכל מקרה? למדו אותנו שהאהבה מותנית. ניתנת לאלו שהולכים בתלם. נענים לתכתיבים. נענים לציפיות של חברת המבוגרים...אתם יודעים...

הרבה פעמים נדמה לי כי מה שקורה היום, החיפוש והליכה אחר גורו כזה או אחר, מאוד שייך לכך שלא הייתה לנו השראה מדוגמא חיה ונושמת לאיך חיים באושר, באהבה ובקבלה. נאמרו לנו הרבה דברים בניגוד למה שחוו אומרם.

מה שמעורר אותי למילים אלו, זו המחשבה כי בעצם, מימטר ההמלצות המשוגרות בכל מקום הוא באותו הרצף של ההמלצות ההוריות והתרבותיות והחברתיות. "הם", המבוגרים יודעים מה נכון ואיך נכון. האומנם? רצפטים יש לנו לרוב. הם ניתנו לנו בהתנדבות. חלק מההמלצות שהפנמנו, אלו שדרשו מאיתנו הרבה פעמים, לדכא את מי שאנחנו, עולים לנו בהכחשה עצמית. איך נאהב את עצמנו אם אנחנו לא יודעים מי אנחנו? אם חלקים בתוכנו נידונו להסתרה? איך? המחיר הוא בחוסר קבלה עצמית. ומי שאינו מקבל את עצמו באהבה, יכול לקבל באהבה את האחר?

החוק כאן הוא חוק המשיכה

כל כך הרבה פעמים אנחנו מקיימים, בניגוד לחוויה הפנימית שלנו את עצמנו, את הדרך של קודמינו. יש השואלים, אז לא נחנך? לא נאמר לילד איך להתנהג? זה לא העניין. העניין הוא אחר. האם הילד חווה כי הוא נאהב, גם כשהוא לפעמים משקר? או מושך לאחותו בשיער? או לא רוצה להיענות לציפיות של הוריו? האם הוא מתקבל ולומד כיצד מתמודדים עם הצד הזה הקיים בו ובהוריו ובהורי הוריו?

אז יש לי מענה גם לקול הזה. זה שאמרו לנו איך לחיות, מוכיח את עצמו? זה עוזר? האם הורה שלמד כל חייו כי הבעת רגשות היא חולשה, יכול ללמד את ילדיו כיצד להביע רגשות אהבה בחופשיות ובטבעיות? האם אמירה שלו כי "צריך להביע רגשות אהבה בחופשיות", תהיה מספיקה כדי שילדיו ילמדו וידעו כיצד עושים זאת? האם אותם ילדים, ולו בשל היותם אנושיים, צריכים השראה חיה ודוגמא חיה לאיך עושים את זה? או מספיק שנאמר להם שכך צריך ודי?

כדי לקבל משהו מהסביבה שלי עלי להיות בדבר עצמו

ובכן, האם אתם טובים כמו שרואים אתכם בחוץ או שאתם יותר טובים ממה שהסביבה רואה בכם?

אני משוכנעת כי אתם הרבה יותר טובים ממה שרואים בכם. אתם יודעים זאת היטב.

האם אתם מוכשרים  בעיני הסביבה כפי שאתם מרגישים בתוככם?

בוודאי הנכם הרבה יותר ממה שרואים בכם. אתם נפלאים יותר, יפים יותר ומקסימים הרבה יותר ממה שרואים בכם.

יותר מכך, אתם נפלאים הרבה יותר ממה שאתם רואים ומראים.

אתם יודעים למה לא רואים את כל החיובי הזה?

כי זה מכוסה בניסיונות למלא אחר הציפיות שכיסו וציפו אותנו. אנחנו מצופים תרתי משמע.

היינו כל כך עסוקים בלמלא אחרי הוראות וציפיות, כדי לזכות באהבה, עד כי אין אנו יודעים מי אנחנו במלואנו באמת. לכן זה לא נראה.

הרי אנחנו באמת מקסימים ויפים וטובים ומוכשרים וכל מה שאנו צריכים, יש בנו, ויותר.

אינכם מאמינים? הסתכלו בפנים. חושו/ התחברו/ ראו/ הקשיבו למה אתם אומרים להגנתכם כשמישהו מתלונן שאתם אינכם מספיק טובים. (בכל מישור. עבודה, יחסים וכד'.)

הזעקה נובעת מכם בכל צורה אפשרית. זעקה האומרת "אני מקסים ואני ראוי לאהבה ואני ראוי לקבלה וזה כואב כשלא רואים את זה...אני עושה הכול וזה לא עוזר."

מבחינתי? אתם צודקים! בהחלט צודקים! אתם שואפים ליותר טוב כי אתם ראויים ליותר.

מגיע לנו להיות נאהבים ללא תנאי. לא כך?

נכון שפעם אמרו לנו שאנו לא מספיק טובים/יפים/מוכשרים/אהובים/מצליחים וכו'? נכון.

אז מה? נמשיך לקיים את הקולות האלו? את השרשרת שיש בה נזק יותר מתועלת? עד מתי?

המת חי הוא

בכל פעם שדחו או הענישו אותנו בדחייה ובחוסר קבלה על שלא היינו מיושרים עם ערך ""נעלה"" כלשהו, ה"ערך" ירד למרתף. ואתם חושבים ששם הכול נעלם? מה שכביכול העלמנו, מת?

ממש ממש לא. נהפוך הוא! אט אט הכוח של החלק הנדחה, מחפש דרכים לחיות ולקבל קצת אויר. ככל שהוא יותר במרתף ההכחשה, כך הוא יותר נחנק וצריך יותר ויותר אויר. "הבעיה" היא שאף פעם הוא לא נחנק למוות. אף פעם. ככל שהמחנק גדול יותר, כוח הדחף שלו לקבל אויר ולחיות, גדל הרבה יותר. וכשאין לו אפשרות כזו? הוא לוקח לנו את האוויר מבפנים. מתוכנו. מרוקן אותנו מאנרגיה של חיים כי הוא גם רוצה לחיות. הוא חלק מהבריאה ואין בידינו להכחיד מה שהבריאה יצרה. המכסימום שיש בידנו, זה הכוח לעוות.

ואתם יודעים מה? כך נולדות מפלצות. כך נולד רשע. כך נולד עיוות. כך החושך עולה על פני השטח ומשתלט.

הקורבן שבחר להיות מיושר היטב לפי ציפיות סביבתו, הופך להיות התוקפן הקיצוני ביותר.

הוא קורבן כי הוא בחר להפנים חלק מכמה המלצות "חינוכיות, דתיות או תרבותיות" סביבו עד כי נמחק כמעט לחלוטין. נותר לו לחיות כלפי חוץ חיים מסוימים, וכלפי פנים חיים שאינם מתבטאים. כך הוא נשלט.

זה העניין עם חושך ורוע וכוחות אפלים. ככל שהודחקו כך גדל הסיכוי שישתלטו עלינו כשהם יוצאים לנשום אויר. כן. את האוויר שלך. וככל שהדחקה יותר של הקולקטיב, כך ההשתלטות היא על הקולקטיב. כך אנו פוגשים רוע ורשע קולקטיבים.

מהעולם "הנעלה" והתרבותי ביותר באירופה, נולדה המפלצת האיומה מכולן.

חישבו על הדתות/כתות/חברות סגורות, המחנכות למחוק כל דבר שאינו "ראוי" לפי ערך אותה דת/קבוצה וכו'. כמה קיצוניות אותה קבוצה מצמיחה. קיצוניות ואלימות והכיעור בהתגלמותו. כן. אלו שאסור להם לשקר ואסור להם לחשוף את שערם או פניהם ואסור להם לחשוב מחשבות כאלו ואחרות  ואסור ואסור...

אלו הבוחרים ללכת אחר "מלאך" בשר ודם ושוכחים כי הם בעצמם המלאכים.

יתכן כי זה הזמן להתבונן ולראות כי אנו אנושיים?

אנושי פירושו גם לחוות רגשות על גוניהם השונים. יתכן כי הדרך היחידה להכיר את מגוון הרגשות השונים היא לתת להם מקום בחיים? יתכן כי כדי לנתב מישהו או משהו צריך להכיר אותו? איך אני אמורה לעשות זאת אם חלקים ממני אינם ראויים לביטוי ואני נדרשת לבטא רק אהבה וסליחה וקבלה וכו'? כן. יש לנו אגו. כן. יש לנו צרכים אגואיסטים. כן. אנחנו חשובים לעצמנו. כן. אנחנו נפלאים ובצלם נבראנו. כן. ויש לנו פחדים ויש לנו כעסים ויש לנו קנאות ויש ויש ויש...

אם לא נכיר בכך, נראה לי כי זה ידאג לעשות לנו היכרות איתו.

למרות זאת, אנחנו כאלו מקסימים שבכלל נעננו ל"קודים החברתיים" ומשפחתיים וויתרנו על חלק משלנו. אלו המולדים והנרכשים. לפעמים ויתרנו על הייחוד שלנו. כן. אנחנו בעלי גמישות ויכולת למידה עצומים. למדנו להיות רק חצי ממה שאנחנו. אפילו פחות. כן. אנחנו קשובים לצרכים של עצמנו. תודה לאל, אמר מי שאמר בחוכמה כי על האדם להיות קרוב אצל עצמו. האין זה נפלא? ככל שהקשבנו לעצמנו פחות, כך אנו מקשיבים פחות לאחרים. ככל שנקשיב לעצמנו יותר, נקשיב יותר לאחרים.

ומי אחראי לזה? ובכן, אף אחד אינו אשם ואף אחד אינו מתכוון לרע. זה ברור. כולם מתכוונים לטוב. ישנה כוונה חיובית מאחורי כל התנהגות. כוונה של המתכוון כמובן. הורינו אינם אשמים וגם הוריהם ובוודאי לא אנחנו.

אף אחד אינו אשם.

יש בידנו לעצור את התסכול הזה. העולם צבעוני ומגוון ומלא ביופי עצום ומלא באנשים טובים ויפים. כל פעם שמישהו ממליץ לוותר על האגו או על הכעס אז הוא מתכוון לטוב. רק לטוב. ללא ספק. אם כי באותה הנשימה הוא מבקש, מבלי לתת דעתו, "להיפטר" מחלק מאיברנו. להכניסו למרתף של הדברים "הלא טובים". בכך החושך של כל אחד גדל בתוכו. בכך החושך הקולקטיבי גדל.

לעיתים המרתפים עמוסים לעייפה. חלק מהכאב, זה הרצון של החלקים במרתף לנשום אויר. לפעמים יש חלקים שממש בורחים בלי שליטה. גם אם יכניסו אתכם למרתף ויום אחד השומר לא ישים לב, תצאו לשאוף אויר. לא כך? כך אותם רגשות ואותן אנרגיות. רגשות הם אנרגיה חיה. כמו ישות חיה בתוכנו. חייבים להתקיים. כשאנו מפריעים להם אז הם בדרך להשתלטות. ככל שנדחק בהם, כך כוחם מתעצם.

חישבו למשל, מה תעשו אם יד משוחררת, שנולדה כך באופן טבעי, לא מקובלת.

נניח שההורים/חברה/תרבות וכו' ידרשו מכם להעלימה. יתכן שתנסו לקשור אותה. אולי לברך או לגב. שמא תפעל באופן טבעי. מה לדעתכם יקרה ליד לאחר מספר שנים? סביר להניח שהיא תתעוות. היא תתקבע בצורה מעוותת ותאבד את יכולת התפקוד המקורית שלה. כך נושא היד והיד יתהלכו עם עיוות. כל הגוף יתעוות כדי להחזיק את היד פן חלילה תשתחרר. המאמץ הזה והאנרגיה המושקעים שם, יעורר במשך הזמן כאב פיזי ורגשי.

זה נחשב בעינכם משהו חיובי? זה נחשב לטוב? אני משוכנעת שאתם רואים את האבסורד והפרדוקס.

כל מה שנולד תאב חיים הוא. יצר החיים. יצר הקיום. מישהו או משהו ילדו את זה. יש שם חוכמה אדירה. משהו שאנחנו ממש ממש עדיין לא תופסים. זה נשגב מבינתנו עדיין. אז ברוב חוכמתנו אנו מנסים להרוג את זה? לשנות את זה? ככל שננסה, כך יהיה יותר ויותר חושך ומוות. אין הכחדה סופית. יש עיוות של הטבע ובכך אנו תורמים להולדת העיוות העולמי.

אנחנו מקסימים כפי שאנחנו וכפי שנולדנו מלכתחילה. אנו ראויים לאהבה ולקבלה כך ואחרת.

אנו מלאי כישורים המשוועים לצמוח ויכולות המייצרות חלומות נפלאים. אנו מלאים ופוריים ולא עצרנו לראות זאת. אבל לא מאוחר. אפשר עדיין. תסתכלו כמה אהבה יש בכם. חושו כמה רצון טוב יש בכם. כמה הידיים שלכם יודעות מה לעשות כשצריך לטפל וכשצריך לאהוב. כמה הלב שלכם יודע לדפוק כשהוא רואה יופי וכשהוא מזהה חום ואהבה. נכון שיש אנשים שכבר העיוות שלהם כל כך גדל (שלא באשמתם כמובן) עד כי הם חווים השתלטות של כוחות מרתפיים. אבל יש עדיין את מי ואת מה לאהוב. רק לעצור לרגע. לחשוב. להתבונן לרגע. רק לרגע.

זכרו את המתיקות שהייתה בכם בינקותכם.

זה עדיין שם.

זכרו את המילים הראשונות ואת הימים של ההתחלה.

עם או בלי זיכרון, זה עדיין שם.

אנחנו הגענו נקיים ויפים וטובים. עם פוטנציאל להגיע לכל מקום. ואנחנו בהחלט יודעים למה אנחנו מתגעגעים. לא בכדי. אנחנו ראויים לאהבה. אתם ראויים לאהבה. כפי שאתם. עם "העיוותים" שכבר התרחשו בעבר. אתם ראויים לקבלה ולהערכה על שויתרתם על עצמכם לטובת מה שאמרו לכם שעדיף. די בעיניים עצומות. די האמנו. די סמכנו. חלקנו ידע שמוכרים לו לוקשים ובכל זאת נכנע לדורות הקודמים. כנראה כי כך דרכו של עולם.

מי עוד ילין על כי הדור הזה חסר ערכים? הדור הזה חסר כבוד? בעידן הזה העולם לפני הידרדרות? לפני התפוצצות כי נרדמנו בשמירה? עדיין יש תלונות שאנחנו לא מספיק טובים? ואנחנו ממשיכים לעשות זאת לילדנו.

אנחנו מופלאים. אנחנו אנושיים ואין יותר יפה וטוב מזה. להיות אנושי זה נפלא. יש בנו הכל והכל כבר כאן. זו טעות להיות "תרבותיים ונעלים". זה כמו מתכון להרוס את מה שיש. טבעיים? נפלא! אנושיים? עוד יותר טוב. מכירים ברגשותינו? יותר טוב מטוב.

היופי כבר כאן. האהבה כבר כאן. היינו שם. זה כאן. ראו מסביב. ראו את ילדכם כשהם ישנים. כשכלום אינו מפריע להם. כמו מלאכים. עד שהם מתעוררים להפרעות שלנו. להפרעות הבית והחינוך. להפרעות בית הספר ולהפרעות הפסיכולוגיות שהעידן הזה מזמן להם.

כשאני אוהבת את עצמי כפי שאני, אני משוחררת מהצורך לשנות את העולם.

וכמטפלים לעתיד?

כל תפיסתכם והמלצותיכם בעניין של כעסים ואגו ויושר וכו', אינם הולכים עם קבלה ואהבה.

אם אנחנו מנסים ל"יישר" מישהו לפי ערך כלשהו שנחשב חיובי יותר מכעס או כאב או פחד, אז אנו משתפים פעולה עם הקול שאיתו המטופל הגיע. הקול שאומר "אני לא מספיק טוב כפי שאני. אני חייב להיפתר/להשתנות/לוותר על...". קול שהוליד מלכתחילה עיוות מכאיב. אפשר להרפות את הכאב והעיוות שנוצר. כשזה יעשה ממקום של "אתה צודק, צריך להיפתר ממה שאתה רוצה" אז זה רק עניין של זמן עד שיהיה כאב אחר במקום אחר. ומה נאמר אז? "ככה זה בחיים. החיים רצופים בכאב ובקושי ובסבל...". כשזה נעשה ממקום של "אני אוהבת את עצמי ואותך בדיוק כפי שאתה", יש לכך סיכוי עצום לעורר שוב את האהבה.

אתם זוכרים את המשפט: הבעיה היא הפתרון?

הבעיה היא הבקשה לוותר על חלקים בעצמנו והפתרון הוא עיוות וכאב. לכן, כשמישהו מגיע עם כאב, זכרו כי זה הפיתרון שהמטופל יצר מברירה או מחוסר ברירה.

הראו למטופלים את העוצמה שלהם. ראו בעצמכם את עוצמתכם שלכם. את גמישותכם. את יופייכם. היו השראה. הראו לעצמכם את הכוחות והעוצמות שלכם.

כואב להמשיך את הרצף הזה של קבלה מותנית וחוסר אהבה למה שיש. זה ממש לא מוכיח את עצמו. יש פחות כאב וסבל בעולם, בעקבות טיפולים והמצאות ושיטות וטכנולוגיות וכו'? ממש לא. מצד אחד ממציאים משהו שפותר משהו ואז נולד משהו אחר שצריך להיפתר ממנו. אינסוף. כמו תרופות המצריכות תרופות נוספות לטפל בתופעות הלוואי של הראשונות. מעגל סגור שכזה.

אם משהו בכלל צריך להשתנות, זו ההתייחסות והגישה לכאב/למחלה/למצוקה וכו'.

אני נפלאה. אתה נפלא. אתה ראוי לאהבה וקבלה והערכה בדיוק כפי שהינך. כל ההערכה שיש וכל האהבה שיש.

האהבה לכולם היא ולא רק ל"מושלמים".

נוחו. הכול בסדר. כן. הכל זה חלק מהעניין. שום דבר אינו צריך להיות אחרת. הכל בסדר. אתם נפלאים. כוונותיכם חיוביות ביותר. אתם ראויים לאהבה. התהלכו עם זה. שמרו על זה. שמרו על עצמכם. מי שאתם וכפי שאתם זה כבר הטוב ביותר.

אני מזמינה אתכם לאהוב את מה שיש.

http://shulamitlevarie.blogspot.co.il/