באחד בימי השבוע שוטטתי באיזור הרחובות:סירקין,דרויאנוב,חובבי ציון,בוגרשוב, איזור בו עבדתי לפני כמה מאות שנים. אז היו הבתים נראים כמו ווילות חלומיות, מטופחים, המון צמחיה, מרפסות מיוחדות, בניה שהיום כל יזם הופך בנין כזה למלון בוטיק. והנה נדהמתי: מחצית מהבתים והדירות היו מוזנחים, סגורים,רשתות מעלות חלודה,עזובה בכל, עמודי בנינים סדוקים, אין אנשים ברחוב, אף אחד אינו עומד בחלון, סורגים לרוב. ופה שם יצאה זקנה עם מטפלת פיליפינית מאיזה כניסה שסימני יופי מטושטשים עדין ניכרים בה, המקום היפה הזה היה חסר חיים לחלוטין, וזה השליך אותי אל עבודתי כיום.
עבודה עם אנשים שהתבגרו לתוך גילאי 80 +, מלאי היסטוריה ,מלאי חוכמת חיים,בעלי ידיים מחוספסות , לעיתים רועדות, המספרים על פאר הבניה, על אותם בתים שאני רואה כיום מוזנחים,על המסיבות שהיו,על הפנים המתוחות ועינים נוצצות, על בחורים בעלי בלורית, על הפרחים שאהבו לשתול בורנדה, על ההיסטוריה שהתרחשה באותן דירות, סיפורי תקומה, רקיחת מזימות, פשיטות של הבריטים, אייבי נתן, קפה כסית, קפה פינתי, הצשונט של קפה בתיה ,הסרטים בקולונוע מוגרבי.
והם נאנחים, כי הם יודעים כי זה הסוף, הם נאנחים כי פעם היו להם חיים ועתה, הם סמוכים לשיעורי התעמלות, שיעורי תופים, ריפוי בעיסוק,ושאר ירקות, המנסים להשאירם כמו שהם מכנים זאת :"מוות קליני". מצד שני הם נאחזים בי ואני בהם כי איננו רוצים שהכל יגמר, לא להיות מוזנחים כמו הבנינים שבנו, הם יודעים כי כבר לא ישקיעו בהם להפכם למלון בוטיק. הם מודים על כל נשימה, ואני מודה להם על השיתוף.