"צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה"

מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,

לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד

מאת

הרב יוסף קרסיק

שליח הרבי

ורב אזורי בת חפר - עמק חפר

הקב"ה ציווה את נח שיתקין בתיבה "צוהר", שפירושו "אור" (צהר כמו כמו צהריים), כלומר לבנות בתיבה "חלון" ולקבוע בה "אבן טובה" מאירה (רש"י לבראשית, ו,טז. ממדרשי חז"ל).

וצריך להבין את סיבת הדבר:

הרי לא יתכן שהם נעשו כדי להאיר את התיבה - שהרי איך יתכן שחלון אחד או אבן טובה אחת יאירו תיבה ענקית, שגודלה יותר מעשרת אלפים מטר רבועים (בכל קומה מ-3 הקומות 150 מטר אורך ו-25 מטר רוחב)? במיוחד שבתיבה היו שלוש קומות, ובכל קומה חדרים רבים, וכיצד הוארו כל החדרים שבכל הקומות מחלון או אבן בודדת?!

זאת ועוד: בימי המבול מערכת גרמי השמים לא פעלה, והשמש לא האירה (כמובא ברש"י לפרשתנו ח,כב. ב"ר לד,יא) אם-כן איזה תועלת יש בחלון, בעוד שהעולם עצמו היה חשוך!

ואכן כדי שיהיה אור בתיבה, נח מעצמו - בלא שנצטווה על כך מאת ה' - הכין נרות שמן, אבנים טובות ומרגליות (להעיר מפירוש החזקוני לצוהר), כמו דברים נוספים פשוטים שהכין מעצמו בלא שנצטווה עליהם בפירוט (כמו דלת, מכסה, מזון, וכו'), כי עצם הציווי לבנות תיבה כלל בתוכו לבנות ולסדר את כל מיני הדברים הנחוצים לבנייתה ולקיים בה חיים נורמליים במשך שנה שלימה,

אם-כן מדוע נצטווה לבנות צוהר לתיבה? מה ענין החלון והאבן טובה?

                הטבע הגשמי של העולם מסתיר את האמת האלוקית שהכל נברא מאת ה' יתברך, כמו לבוש המסתיר את האדם הלובש אותו, בשל כך צריך לבנות תיבה, כלומר יש לבנות סביבה עם אווירה יהודית קדושה המנותקת מהבלי וטומאת העולם הגשמי וה"חמס" המלא את הארץ, כדי שיוכלו לדבוק ולהתעלות בקדושה האלוקית; אך בד בבד גם בעת הזעם של המבול הנורא, יש לפתוח צוהר אל העולם ולהאיר אותו באור האלוקי.

ושתי צורות, אומר הרבי, לצוהר והאור שהיהודי מאיר את העולם - חלון ואבן טובה:

השלב הראשון הוא "חלון" - כלומר לעשות נקב וחור במחיצת הטבע הגשמי המסתירה את אור האמת האלוקית. לדוגמא בעל עסק צריך להתבונן ולראות איך שכל עיסוקיו הגשמיים מנוהלים על כל צעד ושעל ביד ההשגחה העליונה ואין דברי מקרי ומזדמן.

אחר-כך מתעלים לדרגה יותר עליונה היא ה"אבן טובה", שהופכים את העולם עצמו למקור של אור, כמו אבן טובה, שהאבן הגשמית עצמה הופכת לדבר מאיר, כך העולם הגשמי עצמו יאיר ויצעק יש אלוקים.

[בירושלמי (פסחים, א,ב) ובראשית רבה (לא,יא) מסופר שהיו שני מצבים באבנים הטובות שבתיבה - כהה ומבהקת, והם שתי דרגות בהפיכת העולם הגשמי לאור הקדושה].

על-דרך הרמז, אמר מורינו הבעש"ט: "תיבה" היא מילה, ו"תיבת נח" אלו מילים ודיבורים של תפילה ותורה, ו"צוהר תעשה לתיבה" היינו שדיבורים קדושים אלו צריכים להאיר כצוהר, כלומר להתפלל וללמוד בשמחה, חיות והתלהבות (דגל מחנה אפרים, פרשת נח, ד"ה ופתח).

הוסיפו על כך תלמידי הבעש"ט: "צהר" זה גם אותיות "צרה", ועל-ידי שהופכים את התיבה (=התפילה והתורה) לצוהר של אור חי ושמח, מוחקים ומבטלים את הענין השני בצוהר - "צרה", מיגון לשמחה, מקללה לברכה, וממתקים את מדת הדין והופכים אותה לרחמים (נועם אלימלך ומאור ושמש לפרשתינו).

מקורות: לקוטי שיחות חלק י, עמוד 19. ועוד.

120 שנות מבצעים

בלי שום הצלחה!

למה ומדוע?!

"וַיָּבֹא נֹחַ .. אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל"

הקב"ה ציווה את נח שהוא בעצמו יבנה את התיבה, פעולה ארוכה ומייגעת שנמשכה מאה ועשרים שנה, וכל כך למה: מדוע הוּטרח צדיק-הדור עצמו לעסוק במלאכות גשמיות ולא יכלה מלאכת הבניה להעשות על-ידי פועלים ועבדים?

כדי שיראוהו אנשי דור המבול עמל וטרח כל כך הרבה שנים וישאלו אותו: "מה זאת לך"? והוא יענה להם: עתיד ה' להביא מבול לעולם ולהרוג ולאבד את כל הרשעים החוטאים.

ובמשך כל 120 השנה שהתרה בבני דורו לא הצליח במאומה, ולא שב בתשובה שלימה ולא שיפר את המעשים הרעים אפילו אדם אחד! (רש"י לבראשית, ו,יד).

נשאלת השאילה - היתכן? כיצד צדיק ונשיא הדור לא הצליח להשפיע ולקרב במשך כל-כך הרבה שנים?!

כנראה שהתשובה נעוצה בדברי המדרש (ב"ר, לב,ו הובא ברש"י):  על הפסוק "ויבא נח מפני מי המבול", שנח עצמו לא האמין באמונה שלימה שיהיה מבול בעולם (בלשון רש"י "מקטני אמנה" ובלשון המדרש "מחוסר אמנה"!) ואפילו כשהחל לרדת הגשם על הארץ עדיין לא האמין שיהיה מבול, עד שהחלו המים להתגבר ולעלות והגיעו עד קרסוליו או אז "דחקוהו המים לתיבה" ונכנס לתוכה מחשש מהמבול!

כי כדי להצליח בהשפעה על הזולת צריך להאמין באמת האלוקית בכל לבנו ונפשנו! וכך נצליח להשפיע ולקרב את כלל ישראל עד הגאולה השלימה בקרוב ממש!

לקבלת המייל ישירות ולתגובות והערות שיתקבלו בשמחה: ryk613@gmail.com