הסמים ואנחנו

מאז תחילת האנושות לבני אדם תמיד היה קשר עם סמים למיניהם. מסמי ההזיות של השמאנים שנועדו כדי לעבור לממלכות אחרות של היקום, דרך המריחואנה והקוקאין שיוצרים את הרגשת ה"היי" המפורסמת, ועד הטבק והאלכוהול הנפוצים בעולם המערבי.

למה למעשה אנחנו כל כך קשורים לעולם הסמים? למה למשך כל ההסטוריה יש תיעוד של שימוש בסמים? האם היום היחס שונה מאשר לפני 50 שנה? אנסה לדון בשאלות אלו תוך כדי חקירה של כמה מהסמים הנפוצים בשנים האחרונות. אז, מה זה למעשה סם? ניתן לחלק את הסמים לשני סוגים: סמים פסיכואקטיביים וסמים שאינם פסיכואקטיביים. סמים פסיכואקטיביים משפיעים על התודעה שלנו באיזושהי צורה, כמו מריחואנה ואלכוהול, וסמים שאינם פסיכואקטיביים לא משפיעים על התודעה ורק משפיעים על הגוף, ולקטגוריה זו נכנסות התרופות הרגילות שכולנו משתמשים בהם. אני אתייחס לסמים פסכואקטיביים בלבד. גם את הסמים הפסיכואקטיביים ניתן לחלק למספר סוגים: סמים ממריצים, סמים מדכאים, וסמי הזיות (גוד 2002, 181). מהחלוקה הפשוטה הזאת ניתן לראות שאנשים משתמשים בסמים למטרות של בריחה מהמציאות (סמי הזיות), להאט את המציאות ולהרגע (סמים מדכאים), ולהאיץ את המציאות ולהעלות את עוצמת הגירויים (סמים ממריצים). ניתן לומר שאדם שמשתמש בסמים פסיכואקטיביים לא מרוצה מהמציאות שבה הוא נמצא כרגע, ולכן הוא רוצה לשנות את חווית המציאות שלו על ידי האצה, האטה, או בריחה מהמציאות הזו. שלושת הפונקציות האלו ממלאות את הצרכים האפשריים של אדם שלא מרוצה מהמציאות שלו. הבה נבחן את שלושת הקטגוריות האלו דרך סמים לדוגמה. טבק (או ליתר דיוק החומר הפעיל בו- הניקוטין) הוא סם ממריץ. בניגוד לסמים אחרים הוא אינו גורם לתחושה של היי עוצמתית. עם זאת, ניקוטין הוא בהחלט סם מכיוון שהוא עדיין משפיע על התודעה. הניקוטין הוא רעיל וממכר, אך הוא גם הסם הנפוץ ביותר בעולם המערבי (גוד 2002, 229-230). הטבק מגיע מחצי הכדור המערבי, והובא לאנגליה על ידי קולומבוס. התחילה הוא עורר עוינות והוצא מחוץ לחוק, אך כעבור שנים לא רבות התקבל על ידי האנגלים, ועבר את אותו תהליך של גינוי, חקיקה כנגד, והשלמה בכל המקומות שאליהם הגיע. בתחילה שומש כסם רפואי, אך לאחר בדיקה של מרכיביו התגלה כסם רעיל ושימוש זה הפסיק, למרות שהשימוש הכללי בסם לא ירד. היחסים של הציבור המערבי בכלל והאמריקאי בפרט עברו מספר תהפוכות במאבק בין חברות הטבק לקבוצות שונות של רופאים ופרסומים שונים שגינו את הטבק, אך הטבק הוא עדיין הסם הנפוץ ביותר במערב (גוד 2002, 231-233). השימוש בסמים ממריצים כמו הטבק, שנועדו להאיץ את המציאות, ולהעלות את רמת הגירויים של האדם, מראה על כך שאנשים המשתמשים בו הם אנשים שאין להם מספיק גירויים מהמציאות. אנשים שמתשמשים בסמים ממריצים מתוסכלים מהאיטיות של העולם סביבים ורוצים להרגיש את עצמם חיים בצורה עוצמתית יותר. התהליך שעבר הטבק (גינוי, חקיקה כנגד, והשלמה) מסמל את הפחד שיש לאנשים בתחילה מסמים בכלל וסמים ממריצים בפרט. הפחד שמשהו ישנה את התודעה שלך נמצא בכל אדם ואדם. אנשים באופן כללי מפחדים מלאבד שליטה על החיים שלהם, וכאשר אתה לוקח סמים את עלול לאבד שליטה על המעשים שלך. וכאן טמונה הסיבה שטבק הוא כל כך פופולרי- שימוש בטבק לא גורם לחוסר שליטה- "ניקוטין הוא הסם היחיד (פרט לקפאין) שנוסעים אינם צריכים לחשוש כאשר הטייס שלהם משתמש בו" (גוד 2002, 230)- העבודה שניתן להשתמש בסם, להרגיש יותר טוב, אך לא לחשוש מאיבוד שליטה, היא הגורם לשימוש הנרחב בטבק. ועם זאת, עדיין ישנם אנשים רבים מאוד שמתמשים בסמים אחרים שאינם בטוחים לשימוש כמו הטבק בתמורה להשפעתו של הסם על התודעה שלהם ועל המציאות שאותה הם חווים. הבה נבחן את הקוקאין, שהוא סם ממריץ הגורם להשפעות של "חדווה, התרוממות רוח, אופוריה וחושניות […] בטחון עצמי ושליטה במצב […] אנרגיה מוגברת, דיכוי העייפות", אין זה מפתיע שאנשים ירצו לחוות השפעות שכאלה. אדם שמרגיש מדוכא וחסר שליטה על המציאות ירצה לחוש תחושות של חדווה, שליטה, ואנרגיה מוגברת. כמו שאמרתי, סמים ממריצים נועדו כדי להאיץ את המציאות ולהגביר את הגירויים השונים. הרואין וסמים נרקוטיים דומים לו כמו מורפיום הם סמים מדכאים. השפעותיהם הם בראש ובראשונה שיכוך כל כאב, שחרור מלחצים, סיפוק, ואופוריה. הרואין הוא כביכול הסם המסוכן ביותר מכל הסמים הידועים בנזקיו הרפואים, מכיוון שהוא גורם למספר רב של מיתות מדי שנה בעולם המערבי. עד שנות ה-80 ההרואין נחשב לצורה החמורה ביותר של לקיחת סמים, והוא גונה (ועדיין מגונה) בחריפות. בהתאם לכך, הרואין הוא הסם הכי פחות פופלרי בעולם המערבי. אבל באופן אובייקטיבי, ההרואין והסמים הנרקוטיים, למעשה, אינם כל כך מסוכים מכיוון שהם לא פוגעים ברקמות או באיברים מסוימים בגוף. רוב הנזק החמור שגורם למיתות מדי שנה נוצר כתוצאה מדרך לקיחת הסם או מאורח החיים הטיפוסי של אנשים הלוקחים הרואין (גוד 2002, 201-205). לעומת זאת, האלכוהול גם הוא סם מדכא, והשפעותיו דומות להשפעות של הסמים הנרקוטויים, טמטום חושים, שחרור לחצים, ושיכוך כאב. השפעותיו של האלכוהול הרסניות בעולם המערבי מכיוון שהוא גורם משמעותי לתאונות דרכים ולמקרי אלימות. למרות זאת אלכוהול הוא אחד הסמים הפופלריים ביותר בעולם המערבי (גוד 2002, 215-220). במאות ה-17 וה-18 האלכוהול היה שכיח אף יותר מהיום ולא שימוש בו לא תויג כסוטה או לא מוסרי. במאה ה-19 צריכת האלכוהול ירדה בצורה משמעותית, וב-1920 נכנס לתוקף חוק היובש שאסר מכירת אלכוהול. ב-1933 החוק הוכרז ככשלון ובוטל. עם זאת בשנות ה-80 וה-90 חלה מגמה של ירידה בצורכי האלכוהול עקב חוקים שמגבילים את הצריכה של האלכוהול (גוד 2002, 220-225). גם לאלכוהול וגם להרואין ישנה אותה תכלית- עיכוב המציאות, האטה של הכאב, וגרימה לקהות חושים. אדם הלוקח סם מדכא מרגיש יותר מדי גירויים שליליים ולכן רוצה להתחמק מהם ולהפסיק להיות מודע למציאות בכלל. אך למרות הדמיון בין השפעותיהם של ההרואין והסמים הנרקוטיים והאלכוהול, יחסה של החברה אליהם שונה. ההרואין, שהוא סם שלמעשה אינו מזיק במיוחד אם לוקחים אותה בצורה נכונה ושומרים על אורח חיים בריא, נחשב לסם נוראי, הוא אינו חוקי, ומעט מאוד משתמשים בו. לעומת זאת האלכוהול, שגורם לנזק רב דרך תאונות דרכים ואלימות, נחשב יחסית למקובל חברתית וכמות המשתמשים בו יחסית גדולה (אם במגמת ירידה בעשרים שנים האחרונות). עובדות אלו מראות שהעולם המערבי מתייחס לסמים בצורה שמתעלמת מהשפעותיהם האובייקטיביות. בנוסף לכך ההתנגדות להרואין רק מנציחה את השפעותיו השליליות מכיוון שהיא דוחקת אנשים להשתמש בו בצורה בלתי בטוחה. הרצון להקהות את הרע של המציאות נמצא אצל כולם, ובעולם המערבי אכן הרבה אנשים פונים לאלכוהול (וגם לסמים אחרים) כדי לגרום להם לשכוח מהרעות של העולם. אל.אס.די, אקסטזי ומספר סמים אחרים הם סמי הזיות. הם שונים מסמים ממריצים ומדכאים בכך שהם אינם גורמים להאצת או האטת המציאות, אלא לבריחה מוחלטת ממנה. הם לא גורמים ל"היי" של הסמים האחרים, אלא ל"טריפ" שבו המשתמש מתנתק מהמציאות לחלוטין וחווה חוויות שונות ומשונות. וכאן טמונה הסכנה הגדולה ביותר של סמי ההזיות והיא הניתוק מהמציאות. השימוש בסמי ההזיות, שוב פעם בניגוד לסמים האחרים, הוא לא קבוע אלא אקראי ומקרי, לדוגמה במסיבות סמים למיניהן. בהתאם לכך הציבור כיום לא רואה בסמי הזיות כמשהו נוראי במיוחד והם אינם זוכים להתייחסות רבה בתקשורת. מבחינת היקף השימוש, האל.אס.די וסמי ההזיות היו בעלי אחוזי שימוש נמוכים מאוד בשנות ה-60 (בניגוד למחשבה הרווחת), הגיע לשיא בשנות ה-70, דעך בשנות ה-80 ומשם נשאר קבוע עד ימינו אנו (גוד 2002, 195-197). העובדה שהשימוש בסמי הזיות הוא מקרי ואקראי מתאים לעובדה שסמי הזיות יוצרים ניתוק ובריחה מוחלטת מהמציאות. הרבה אנשים רוצים לחוש יותר גירויים (על ידי סמים ממריצים) או פחות גירויים (על ידי סמים מדכאים), ואנשים כאלה בדרך כלל רוצים לשנות את עוצמת הגירויים שלהם דרך קבע כתוצאה מאורח חייהם. לעומת זאת מעט אנשים רוצים להתנתק מהמציאות ולחוות מציאות שונה לחלוטין בדרך קבע. לכן תופעה זו היא פחות נפוצה וכתוצאה מכך פחות מסוקרת.מסקירה זאת של סוגי הסמים השונים ניתן ללמוד שסמים משמשים לשינוי המציאות ובקרה על הגירויים החיצוניים של הפרט. היחס של החברה לסמים השונים אינו בהכרח נאמן לנזקים המעשיים שלהם, כך טבק ואלכוהול שגורמים נזקים בריאותיים וסביבתיים עצומים הם לא חוקיים בעוד שסמים שבאופן אובייקטיבי גורמים פחות נזק (דוגמת המריחואנה שאותה לא הזכרתי בסקירה זו) אינם חוקיים. היחס שלנו לסמים לאורך השנים השתנה, בזמן שסמים מסוימים היו פופלריים אחרים היו בדעיכה ולהפך, אך כך או כך השימוש בסמים תמיד היה נפוץ. בין אם מדובר בבריחה מכאב, בבריחה מחוסר שליטה, או בבריחה מהמציאות בכלל, לכל אחד מסוגי הסמים יש קהל יעד גדול, מכיוון שאכן, רוב האנשים אינם מרוצים מהמציאות בה הם חיים. תופעה זה של חוסר שביעות רצון מהמציאות אינה משהו חדש, וכנראה אינה משהו שישתנה לעולם מכיוון שהיא תופעה שמאפיינת באופן כללי את המין האנושי בכללתו. ותמיד יהיה נתח מהאוכלוסייה שיספק את הצורך שלו לשנות את המציאות על ידי צריכת סמים. הרומן של האנושות והסמים הוא רומן מתמשך וארוך, וכל עוד יהיו אנשים לא מרוצים, יהיו סמים שיספקו אותם, אפילו אם רק לתקופה קצרה.   בביליוגרפיה גוד, אריק, על הסטייה (2002). תרגום: יורם שדה. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.