משפט מנהלי

התפיסה המדריכה את המשפט המנהלי היא תפיסת גופי הממשל והמנהל כנאמני ומשרתי הציבור - ולכן מוטלות עליהם חובות מוגברות באשר ליחסן לאזרחים, חובות שאינן מוטלות באופן רגיל על גופים פרטיים מסחריים.

המשפט המנהלי הוא חלק מהמשפט הציבורי, שענייננו מערכת יחסי גומלין - קבוצת כללים המסדירה את יחסי המנהל והפרט.  מטרותיו - מחד, מתן סמכויות וכוחות לרשות ע"מ שזו תוכל לבצע את הפעולות אותן היא נדרשת לבצע, ומאידך הגבלת הקף הכוח והסמכויות ע"מ שלא ייווצר מצב בו יש שימוש מוטעה בכוח תוך פגיעה בפרטים.  ע"כ נורמות המשפט המנהלי מצויות במדרג נורמטיבי גבוה מאלו של המשפט הפרטי ומחמירות יותר.

אחד ההבדלים המרכזיים שבין האדם הפרטי לבין גוף המנהלי, הוא הדרישה לקיומו של עקרון החוקיות. בניגוד לבני אדם, אשר העיקרון כלפיהם הוא כי "כל שלא אסור - מותר", הרי שביחס לגופי המנהל והממשל, הדרישה הפוכה - כלומר "כל שלא מותר במפורש בחוק - אסור". לכן, כל פעולה מנהלית דורשת סמכות מפורשת בחוק בתקנה או בצוו.

פעולות המנהל יש להם חובות מוגברות באשר להחלטות שלהם כלפי האזרח: במבחני סבירות, חובת השוויון, זכות טיעון, חובת ההנמקה, מכרז הוגן, ההסתמכות וכו. התפיסה היא שהאזרח הקטן זכאי ונדרש להגנה מול הרשויות החזקות.

כפי שנאמר בע"א 2299/99 אברהם שפייר ואח' נ. חברת דיור לעולה בע"מ, פ"ד נה(4) 213, 233 :

"אכן, היחיד הניצב לפני הרשות אין ברירה-של-ממש בידו אם ייעתר לדרישת הרשות, אם לאו, שבידי הרשות הכוח לכפות עליו את רצונה אף אם אין לדרישתה כל עיגון בדין. מקור הכוח הוא במונופול המוקנה לשלטון בביצוען של פעילויות מסויימות - אישור, רישוי,  רישום וכיו"ב - ובהיעדר חלופה זמינה העומדת לרשות היחיד".

בית המשפט לעניינים מינהלים

במשך שנים רבות המשפט המנהלי היה בסמכות בלעדית של בית המשפט העליון. בשניים האחרונות, על מנת לייעל את המערכת ואת זמן התגובה לאזרח, הוחלט להעביר חלק מהסמכויות של ביהמ"ש העליון לבית המשפט המחוזי בשיבתו כבית משפט לעניינים מינהלים ( מעין בג"צ קטן).

בית המשפט העליון דן בכל הנושאים המנהליים, למעט הנושאים שהועברו לביהמ"ש המינהלי.

הנושאים שהועברו לבית המשפט המינהלי:

• ארנונה
• חינוך
• מועצות דתיות
• רשויות מקומיות
• תכנון ובניה
• מכרזים ציבוריים של: המדינה, רשות מקומית,תאגיד ממשלתי, מועצה דתית, קופת חולים.
• רישוי עסקים
• מנהל האוכלוסין ועובדים זרים
• רישוי ובטיחות נהגים
• עניני מידע- לפי חוק חופש המידע
• עתירות נגד לשכת עו"ד, רואי החשבון, הרופאים וכו
• איכות הסביבה
• תובענה מינהלית-פיצוי כספי בגין מכרז ציבורי.
• עתירת אסיר נ' ועדת שיחרורים.

נושאים לעיל שנשארו שבסמכות ביהמ"ש העליון- החלטות הממשלה, שר הפנים, שר האוצר, שר החינוך, שר התחבורה, תוכניות בניה ארציות מחוזיות (תוכניות מתאר), עברות פליליות בחוק התכנון והבניה וכו.

במשפט המנהלי מספר עקרונות יסוד:

חובת ההגינות

הגופים השלטוניים חייבים בחובת הגינות כלפי האזרח. במיוחד לאור זאת שהשלטון מחזיק בידיו את מירב הכוח.

כך בבג"צ 164/97 קונטרם נ' משרד האוצר ואח'. מפי כב' השופט זמיר:

"יתר-על-כן: היחיד והשלטון אין הם שווי-זכויות, אין הם שווי-כוחות ואין הם שווי-מעמד. הם גם אינם ידידים זה לזה. השלטון מחזיק בידו רוב כוח, רוב עוצמה ורוב עושר, עד שהיחיד - יהיו כוחו, עוצמתו ועושרו רבים ככל שיהיו - לא ישווה לו ולא ידמה לו. אכן, לשלטון אין לו משלו ולא כלום; כל אשר מחזיק הוא בו, בנאמנות הוא מחזיק - לטובתו של היחיד ולרווחתו. ואולם, האמירה הנורמטיבית-המשפטית כי זה מעמדו של השלטון כלפי היחיד, אין בה כדי לחסר כהוא-זה מן התופעה שאנו עדים לה יום-יום, שעה-שעה, שהיחיד עומד בתור לפני דלפק-השלטון, והתור משתרך ומתפתל עוד ועוד. יש המכנים תופעה זו "ביורוקרטיה" ויש המכנים אותה אחרת. יהא כינוייה של התופעה אשר יהא, התופעה ידועה ומוכרת לכולנו, ולא לטוב. מטעם זה אף נחלצו בתי-המשפט בעבר לעזרו של היחיד בעומדו מול אותה מכונת-ענק - נחלצו בעבר, ממשיכים הם להיחלץ כיום וימשיכו להיחלץ בעתיד. מטעם זה אף קבעו בתי-המשפט את עקרון הנאמנות שהשלטון חב ליחיד. מאותו טעם קבעה ההלכה את חובת ההגינות שהשלטון חב ליחיד. עקרון וחובה אלה מקורם בסמכותה היתירה של הרשות, בכוחה-היתר, ביכולתה למנוע מן היחיד טובה שלולא נאסרה עליו יכול היה ליהנות ממנה".

" חובת ההגינות שהשלטון חב בה כלפי יחידי החברה נגזרת מהכוח היתר שהשלטון מחזיק בו, מעוצמתו של השלטון כי-רבה. חובת ההגינות נועדה לשמש - בצידם של אמצעים אחרים - בלם לכוח ורסן לעוצמה. הניתן לומר דברים אלה על היחיד כלפי השלטון? הנה הוא גוליוור בארץ הענקים: הענקים מסבים לסעודה וגוליוור עומד על שולחן-האוכל מלוא-קומתו הזעירה וכל עצמותיו רוחפות מיראה. כמִילחיָה היה בעיניהם, כזנב-גזר. נשיפת פה מצויה וגוליוור היה-כלא-היה. יכולני להבין "חובת הגינות" כי נטיל על הענקים כלפי גוליוור. אתקשה להבין חובת הגינות - חובה-שכנגד - כי נאמר להטיל על גוליוור. חובות - בהן חובת ההגינות - נועדו לרסן כוח, עוצמה, עושר. ומה כוחו של היחיד ביחס לשלטון? "

שינוי רטרואקטיבי

במדינת ישראל החוק לא מאפשר להכיל  שינוי רטרואקטיבי לגבי מי שהסתמך בדרכו ופעולותיו על  תקנות וחוקים  ופעל בדיוק בהתאם למה שהוסבר לו  ע"י רשויות המדינה.

(דנג"צ 9411/00, ארקו בע"מ נ' עיריית ראשל"צ ושר הפנים, לא פורסם בעמ' 2).

החלטה שרירותית או בחוסר סבירות .

אסור לרשות לנהוג מתוך שרירות לב או חוסר סבירות.

( בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 433).

אין לרשות שיקול דעת מוחלט והיא צריכה להחליט בהגינות,סבירות,תום לב תוך כדי התחשבות בכל הנתונים הרלוונטיים.

בג"צ 4537/96  מסעוד שושן נ' הרמטכ"ל.

עקרון  הסתמכות  על הבטחה מנהלית-

עקרון ההסמכות הוא אחד העקרונות החשובים ביותר ביחסים בין האזרח והרשות.

בג"צ אירית קלכמן נ' הרמטכ"ל כב' השופטת פרוקצ'ה קבעה:

"הבטחה שניתנה ע"י בעל שררה במסגרת סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי, והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקויים הלכה למעשה"

כך גם בבג"צ 4383/91 ,  חיים שפקמן נ' עיריית הרצליה.

זכות הטיעון.

לאזרח הבודד יש זכות טיעון קנויה, לפני החלטה של רשות שלטונית העלולה לפגוע בו. זכות זאת מקורה גם בחוק כבוד האדם וחירותו.

"הערך המוגן של כבוד האדם, בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אף הוא מחייב את המסקנה כי גם פגיעה בכבוד האדם לתכלית ראויה, לא ראוי לה שתיעשה קודם שמיצה, מי שכבודו עלול להיפגע, את זכות הטיעון, במובן של קבלת חומר הראיות בשלמותו והזדמנות להגיב עליו, זכות שהיא חגורת ביטחון, כנגד פגיעה "העולה על הנדרש".

בג"צ 4914/94 טרנר נ' מבקרת המדינה.

אכיפה בררנית

אין רשות שלטונית יכולה להכיל את החלטותיה בצורה סלקטיבית כלפי פלוני ולא כלפי אלמוני באותם נסיבות. אין הרשות רשאית להכיל בצורה סלקטיבית את פרשנותה. זאת אכיפה בררנית האסורה לחלוטין .

בבג"ץ 6396/96 - סימונה זקין ו-2 אח' נ' ראש עיריית באר-שבע , פ"ד נג(3), 289 , נקבע כי הסרתן של כרזות שכוונו כנגד ראש העיר בצורה סלקטיבית, היא אכיפה בררנית. כבוד השופט י' זמיר (כתוארו אז) מפרט את המבחנים לתכולתה של אכיפה סלקטיבית:

"אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. דוגמה מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך כלל, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני, ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד

פלוני".

טענת 'אכיפה בררנית' נכללת כאחת מהטענות בקשת הרחבה של "ההגנה מן הצדק". בית המשפט העליון עמד על כך ב'פרשת יפת' הנ"ל כדלקמן:

"קבלתה של תורת ההשתק אל תוך המשפט הפלילי, באמצעות העקרון הידוע של "הגנה מן הצדק" (אשר פורט בהרחבה לעיל) נשענת על סמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית...נ

המבחן הקובע כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו  התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם...ב

המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו.ו

חובת הנמקה.

במשפט המנהלי, חובת הנמקה היא עיקרון יסוד  לפיו החלטותיה של כל רשות ציבורית צריכות להיות מנומקות ומוסברות בכתב.

לחובת ההנמקה מספר טעמים עיקריים:

• הנמקה כתובה מחייב את הרשות בבחינה סדורה של קבלת ההחלטות.
• ביקורת עצמית, שעשויה למנוע החלטות לא סבירות שרירותיות או שגויות.
• תיעוד ההנמקה מאפשר ביקורת גם לאחר קבלת ההחלטה.

·סיוע  לאזרח להבין ואף לערער בשעת הצורך שלגביו נתקבלה ההחלטה להבין את.

בג"צ 3648/97 ישראל סטמקה נ' שר הפנים.