במאמרו, מסביר סמית את הביטוי "חובה לכאורה" כמצב בו לאדם כלשהו במצב מסוים יש חובה לכאורה לבצע פעולה מסוימת, וזאת רק כאשר יש סיבה מוסרית לאותו האדם לבצע את פעולה, עד שתהיה לו סיבה מוסרית שלא לעשות את הפעולה וסיבה זו תהיה חזקה לפחות כמו הסיבה שלו לבצע את הפעולה, ואז, אם הוא לא יבצע את הפעולה, הוא יהיה לא צודק. ניתן לומר כי התפישה המקובלת כיום היא חובת הציות באופן רך וכי חובה זו היא החובה לכאורה, דהיינו, חובה יחסית, שלא גוברת על כל אינטרס. ע"פ מאמרו של סמית ניתן להבחין במציאות המוסרית מחשבתית שלנו בין רמות שונות של עשיית רע. ניתן לנסח שני עקרונות שיוכלו לשאת את משקלה של החובה לכאורה: ראשית, שהחובה לכאורה רצינית רק אם היא פעולה שמפרה את החובה ואינה ממלאת אף אחת אחרת איננה נכונה. שנית, שהחובה לכאורה היא רצינית אם הפרתה תגרום לפעולה גרועה באופן ניכר שמסיבות אחרות היא כבר איננה נכונה. עקרונות אלה, שמהווים בדיקה לקביעת משקלה של החובה, קרובים זה לזה ויישום של כל אחד מהם להתחייבות נתונה לכאורה מהווה מדד מספיק, אבל סמית מיישם אותם לחובה לכאורה משוערת כדי שטיעונו יהיה משכנע יותר. יצוין כי סמית במאמרו מבחין בין שני סוגים של "חובה לכאורה" על ידי אבחנה בין שני הסוגים השונים של הצהרות שהיא מתייחסת אליהם. "הצהרה ספציפית" טוענת שלאדם מסוים יש חובה לכאורה לבצע פעולה מסוימת. בניגוד לכך, קיימת "הצהרה כללית" (למשל חובת ההורים לכאורה לטפל בתינוקם) שטוענת שכל מי שמתאים לתיאור מסוים חייב לכאורה לבצע סוג מסוים של פעולה כאשר יש לו הזדמנות לעשות אותה. לכן סמית טוען שלאדם מסוים יש חובה ספציפית לכאורה לבצע פעולה ,וזאת במידה וההצהרה שאומרת שלאותו אדם יש חובה לכאורה לבצע את הפעולה היא נכונה, ושיש לו חובה כללית לכאורה לבצע את הפעולה במידה ואותו אדם מתאים לתיאור כל שהוא וההצהרה הכללית "לכל אלה בעלי התיאור הנ"ל יש חובה לכאורה לבצע פעולת זו" היא נכונה.
סמית טוען במאמרו שאין זה ברור כלל ש"החובה לכאורה לציית לחוק" אכן קיימת. הוא גורס כי צריך להוכיח זאת במקום להניח בשמחה את קיומה וכי אסור לנו להיות מושפעים מדעות קונבנציונאליות כי הרי "עצם קבלת פקודה המגובית ע"י כוח, מעוררת בנו רצון לסרב יותר מאשר לציית". סמית' יוצא כנגד אלה שמתייחסים לחובה לכאורה לציות לחוק כחובה כללית, שכן לדעתו יש להתייחס לכך כחובה ספציפית מהפן המוסרי, והתבוננות שכזו תקל את הניתוח לגבי טיב התנהגותם של האנשים כאשר הם עוברים על החוק. עוד טוען סמית שלמרות שלנתינים של ממשלה יש חובה לכאורה לציית לחוקים מסוימים (כלומר, כאשר לחוסר הציות יש תוצאות לא נעימות או אם הוא מעורב בפעולה שהיא רעה במהותה), אין להם חובה לכאורה לציית לכל החוקים. גם אם כל אחד יפר את החוק במקום שלא ייגרם נזק לאיש, לא ייגרם נזק לחברה. ע"פ סמית ניתן לסכם בברור שחוק יכול להיות חוק רע, אם נקבל אותו מראש רק בגלל שהוא חוק. זה בעייתי, אם נוותר על ההנחה שחוק הוא מוסרי מעצם היותו חוק, נפטר מטיעונים כמו "אבל זה החוק", שהם לא מספקים. לא תושג המרה האמיתית אם נטשטש בין השדה המוסרי לנורמטיבי.
ניתן לומר שיש הבדל בין הטיפול של "פוזיטיביסט" בשאלת החובה לכאורה לציית לחוק לבין טיפולו של איש "משפט הטבע" בשאלה זו. אנשי הטבע יטענו שלא מדובר בסוגיה מורכבת . חוק יהיה בתוקף רק אם הוא נובע מטעמי מוסר וצדק, הרי שבהעדרו אין כל סיבה ציות לחוק. מצדדי הפוזיטיבים רואים את העניין באופן מסובך יותר בגלל שהם מקבלים את רעיונות המוסר והצדק אך לא ככלי גורף. לכן ניתן להבדיל בין מצב בו אי המוסריות הנגררת מביצוע החוק פחותה מאשר העיקרון של הציות לחוק ובמקרה שכזה נבקש את הציות לחוק, לבין מצב בו אי המוסריות הנגררת מביצוע החוק היא משמעותיות וקריטיות יותר מאשר העיקרון של ביצוע החוק והרי שאז לא נציית לחוק. השאלה החשובה שצריכה להישאל בנושא היא האם יש חובה לציית לחוק בלתי מוסרי ?
ע"פ הפוזיטיביסטים, חובה עלינו לציית לחוק משום שחוק הוא חוק , אבל על פי מצדדי משפט הטבע, הציות הוא בהסתייגות, הווה אומר: יש צורך לשנות את החוק ובמקביל לציית לו בכדי למנוע הררכיה. ראשית עלינו להסביר את שתי הגישות האלו בפילוסופיה של המשפט. הפוזיטיבסטים לא חולקים על כך שיש צדק אוניברסלי אלא טוענים כי המשפט הוא דבר אחר. הויכוח הוא לגבי מהם התנאים לתקפות משפטית. הפוזיטיביסטים אומרים שמשפט אינו תלוי מוסר אלא עניין עובדתי וכל מה שהתקבל בפרוצדורה מוכרת הוא תקף מבחינה משפטית. משפט יכול להיות לא מוסרי והמוסר אינו תנאי לתקפות חוק. יש להפריד בין משפט ומוסר. יש לשאוף שהמשפט יבטא וישקף ערכים של צדק אך לעיתים הוא לא עושה זאת ולמרות זאת הוא עדיין תקף. ע"פ הגישה "הפוזיטיביסטית", החוק הוא עובדה חברתית משתנה מחברה לחברה וניתן לזהותו ללא הפעלת שיקול דעת מוסרי. עפ"י הפוזיטיביזם יתכן מצב בו ישנו חוק בלתי מוסרי אך אין זה אומר שלא צריך לציית לו. השאלה האם יש חובת ציות לחוק, לפי הגישה הפוזיטיביזיסטית היא בעצם האם אי ציות לחוק הוא אינו מוסרי. ע"פ "משפט הטבע" העקרונות היסודיים של החוק הם עקרונות של צדק שהם נצחיים ואוניברסליים הקיימים בכל חברה ורק בכפוף אליהם נורמה יכולה להיות בעלת תוקף משפטי. נורמה הסותרת את עקרונות משפט הטבע תהיה נטולת תוקף משפטי, גם אם התקבלה עפ"י הפרוצדורות המוכרות ליצירת חוקים בחברה. משפט הטבע הוא אבן היסוד של הצדק האוניברסלי ושל המוסר העולמי ולפיו כל חוק חייב להיווצר בצלמם. חוק שלא תואם את המוסר והצדק הכללים לא חלה חובה לקיימו, למעשה הוא לא חוק. כמובן שיש הבדלים בחוקים בין חברה לחברה , משפט הטבע לא מדקדק בפרטים כי אם מגדיר מסגרת כללית בסיסית שממנה נובעים החוקים. ניתן להראות את הגישה בהקשר לחברה הנאצית:
לפי המשפט הטבעי , החברה הנאצית הייתה חברה חסרת חוק כי חוקיה היו לא מוסריים בעוד שהמשפט הפוזיטיביסטי מכיר בחוקים הנאציים. במאה ה20 רואים התפתחות במשפט הטבע באופן בו הגישה המודרנית מסתכלת על המשפט הפוזיטיבי בצורה שונה ומתייחסת למשפט הטבעי בתור אידיאל שצריך להתאים המשפט הפוזיטיבי, כלומר הגישה המודרנית מתייחסת למשפט הטבע בתור כלי ביקורת למשפט הפוזיטיבי ולא בהכרח תוך התעקשות שהתוצאה היא בטלות המשפט הפוזיטיבי. מנקודת מבט פוזיטיביסטית, אין זהות בין החוק לבין המוסר או הצדק, חוק תקף הוא כל מה שמתקבל בפרופורציה המתאימה ולא בהכרח חוק כזה הוא מוסרי וצודק או לחילופין, בלתי מוסרי ולא צודק. מנקודת מבט של איש משפט הטבע קיימת איזושהי יומרה לזהות את החוק עם המוסר והצדק. רוב הפילוסופים היום חושבים שלא קיימת חובת ציות לחוק, שאין טעם לציית לחוק גרוע, אך אם החוק הוא מוסרי יש חובת ציות לו. נעלה את השאלה האם יש חובה לציית לחוק באשר הוא חוק ולא בגלל התוכן שלו? החובה לציית לחוק היא חובה לציית לחוק באשר הוא חוק, כל חוק, גם חוק "רע". החובה לציית לחוקים טובים ממילא קיימת. אם פלוני מכיר בחובה לציית לחוק היא תדרוש ממנו לציית לחוקים גם אם הם נראים לו בלתי מוסריים ולא צודקים. על פי הפוזיטיביזם חוק הוא עובדה חברתית ונכונות מוסרית אינו תנאי לתוקף משפטי. חוק לא חייב להיות מוסרי כדי להיות תקף. אקווינס טען בנוגע לחובת הציות לחוק כי צו אנושי כדוגמת חוק הסותר עקרון ראשוני או ספציפי של משפט הטבע אינו חוק אלא אי-חוק. אלא שלעתים, למרות היותו אי-חוק, מחויב הציות וזאת מטעמים מוסריים דווקא. למשל האנרכיה שתשתרר ללא ציות תהיה גרועה מוסרית מהציות לחוק הבלתי מוסרי, האמריקני פיניס מצדד גם הוא בגישה זו אך נותן לה אספקט מודרני אליה הוא הגיע באמצעות התבונה, הוא מתמקד ברעיון המשפט הטבעי כמזוהה עם התבונה ודוחה את החלקים המיסטיים דתיים, תפיסה זו מובילה אותו לרשימת טובין בסיסיים המייצגים רצונות של בני אדם בכל מקום הגישה מתוארת בצורה טובה בכתביו של אפלטון אשר נחשב נון פוזיטיביסט מובהק! הגישה שעולה מכתביו היא שחובת הציות קמה מהכרת הטובה לחוק. בכתבי אפלטון, בדיאלוג הקרוי "קריטון", נדונה שאלת החובה לציית לחוק. במרכז הסיפור עולה שאלה המדגימה היטב את בעיתיות הנושא זאת נעוץ בשאלה למי אני מחזיר טובה, כאשר אני מציית לחוק? סוקראטס עומד להיות מוצא להורג באשמה אווילית של השחתת הנוער, ותלמידו של סוקראטס בא אל הכלא ומשכנע את סוקראטס לברוח. סוקראטס מסרב בטענה שהציות לחוק הוא חובה מוסרית (החוק אוסר לברוח מהכלא). הוא מבטא בכך את השקפת החובה הנוקשה והמוחלטת לפיה נציית לחוק בכול מקרה, ערך הציות לחוק עליון מאחר והחוק מגן על ערכים עליונים. לכן תשאל השאלה מדוע זו חובה מוסרית? סוקראטס מנמק- הכרת הטוב. החוק סייע לסוקרטס רבות, בעזרתו נבנית מדינה וכד', ובזכותו הוא חי טוב יותר. הכרת הטוב אוסרת עליו, אם כן, להפר את החוק. ביטוח רכב הוא לא תפש את עצמו כאשם אלא כאדם צודק, שהביא תועלת לאנשי אתונה, וראה את גזר הדין כמעשה עוול, אך הוא ראה את חובת הציות לחוק כחובה מוחלטת. במהלך הדיאלוג מובאים לנו כמה טיעונים בעד החובה לציית לחוק. הוא מתחיל בטיעון בהסכמה ומסבירו בכך שכל אדם שחי באתונה מקבל עליו מעצם ישיבתו בה את חוקי המדינה בנוסף הוא מביא בנוסף את טיעון האסירות תודה ומסבירו בכך שהחוקים עוזרים לאדם להגיע לאן שהגיע. החוקים אפשרו להורים שלך להינשא, וזה מה שאפשר לך לבוא לעולם. לכן אתה חייב להם תודה, וחייב בתמורה לציית להם ברובד הפשוט זו תודה למדינה. וזה מקור הטובה. יחסים של קח ותן: קח טובה, ותשיב גמול. טיעון נוסף שהוא מעלה זה הטיעון התוצאני אשר נחשב כמרכזי ביותר כיום. הפרת החוק היא הרס מערכת החוקים, והרס מערכת החוקים זה הרס המדינה. הטיעון שהתוצאה של היעדר מערכת חוקים בשל אי ציות היא הרס חברתי. מהי המדינה ללא אגד חוקים? בנוסף אפשר לאזכר את גנז שפנה בגישה שונה לגמרי אל השאלה ומכריע את הדיון מכיוון שונה לגמרי בכך שהוא קובע שאם אדם מגיע למסקנה שהמערכת השלטונית , משפטית, חוקתית חברתית שבה הוא חי היא בכללותה מערכת טובה שיש לשמר אזי מוטלת עליו חובה לציית לחוקיה .
עקרון "ההגינות" הוא רחב וחשוב וניתן להיעזר בו בהבנה של חובות רבים שיש לנו כאזרחים וגם בהקשר של החובה לציית לחוק. הוא אחד העקרונות הישימים ביותר. עקרון ההגינות הוא הטיעון הכי מודרני, הטיעון הוא טיעון של הארט שניסח את העיקרון הזה אם כי הוא לא דן בו בנושא של חובה לציית לחוק. ניתן להבין כי כשיש פרקטיקה חברתית שמייצרת טובים מסוימים, טובים שפתוחים לצריכה ציבורית, כל מי שצורך את הטובים האלה באופן וולנטורי חייב לשאת בחלק שווה מנטלי היצור. זו חובה שהוא חב כלפי שאר היצרנים של הטובים האלה. העיקרון הזה מטרתו למנוע "טרמפיסטים", לכן ניתן כאשר מישהו מכיר בכך שמערכת כלשהי היא טובה בכללותה וצריכה להישמר, אין לו זכות לטעון שכולם יקיימו את הסדר חוץ ממנו (למשל, אם יש חובת שמירה על מקום מסוים, הוא לא יוכל לומר- ודאי שצריך לשמור, אבל כולם ישמרו חוץ ממני). אנשים שנהנים מטוב שכל אחד יכול לצרכו ולא משתתפים בנטל, זאת חובה לא כלפי הריבון). זוהי חובה כלפי שאר האזרחים, כלפי כל אלה המשתתפים בפרקטיקה הרלוונטית ובמקרה זה בפרקטיקה של ציות לחוק. ההנחה היא שכולנו נושאים בנטל של ציות לחוק כדי לייצר את הטוב שנקרא חברה מאורגנת, מסודרת, חברה שיש בה מערכת משפט אפקטיבית. מערכת משפט היא מכשיר לפתרון של בעיות קואורדינציה של החברה, כלי לפתרון של סכסוכים, מוסד שמבטיח שלום, ביטחון, יציבות, ודאות וכו'.
הבעייתיות אשר עולה מטיעון ההגינות היא שטיעון זה מניח שיש לי הנאה מהחוקים, שזו הנאה סבירה, אבל הוא מניח גם שכדאי לי גם לשלם את התמורה עבור ההנאה הזו.ואם זה לא כדאי לי – אז לא נאמר שזה הוגן לציית לחוק? נשאלת השאלה מה קורה כשהחוק נכפה עלינו? אף אחד לא שואל אותנו אם אנחנו רוצים מדינה מאורגנת ולכן נשאל למה אנחנו צריכים להשתתף בנטל הרי אנחנו צריכים להשתתף רק במה שאנחנו רוצים. התשובה היא שלמרות שמדובר בטוב שכופים עלינו לצרוך אנחנו בכל זאת חייבים להשתתף בו. ניתן לומר כי כאשר מישהו מכיר בכך שמערכת כלשהי היא טובה בכללותה וצריכה להישמר, אין לו זכות לומר - כולם יקיימו את הסדר חוץ ממני (למשל, אם יש חובת שמירה על מקום מסוים, הוא לא יוכל לומר- ודאי שצריך לשמור, אבל כולם ישמרו חוץ ממני). וריאציה זו קרויה "הצדק המחלק". טיעון נוסף שמועלה הוא טיעון מכח ה "הסכמה" , טיעון זה מניח שיש חובה לקיים הסכמים וכי הנתינים מסכימים לציית ומזה נגזר שיש חובת ציות לחוק. ע"פ טיעון זה כל אדם שנמצא בחברה מסוימת, יש בזה הסכמה למלא את חוקיה. מה שמחייב זה לא החוק עצמו, אלא איזו הסכמה מכללא. ההבדל בין עקרון ההגינות לעקרון ההסכמה הוא שעקרון ההסכמה מחייב אדם לשאת בנטל אם התחייב במפורש לשאת באותו נטל. עקרון ההגינות לא מתנה את החובה לשאת בנטל בהסכמה שלי לשאת בנטל. אין הסכמה מפורשת לשאת בנטל. עקרון ההגינות מחייב אותי לשאת בנטל ברגע שאני נהנה מהטוב באופן וולנטרי, ללא התחייבות להחזיר דבר כנגד ההנאה. בהסכמה אנו מתבססים על התחייבות וולונטרית! אנו מתחייבים לכבד הסכמה חופשית שנתנו בפועל. "אתה תתקן לי את האוטו ואני אתן לך כסף", בהגינות אנו מתבססים על הנאה וולונטרית. צריכה וולונטרית מחייבת אותנו לשלם עבור המוצר. "בגלל שתיקנת לי את המכונית (מרצוני החופשי ונהניתי מזה) אני צריך לתת לך כסף. ישנה גרסה של עקרון ההגינות לפיה הצריכה לא צריכה להיות וולנטרית. ברגע שמדובר בטוב שמבחינה מוסרית קיומו הכרחי, אתה חייב לשאת בנטל שווה, גם אם הצריכה אינה וולנטרית. כל האזרחים המצייתים לחוק הם מייצרים טוב שנקרא מערכת המשפט, הם גם מייצרים וגם צרכנים. טיעון נוסף שעולה הוא הטיעון "התועלתי" על פי הטיעון ניתן להבין כי גם כאשר החוק לא יעיל ולא מוסרי תהיה לו לפעמים חובה לציית לו משום שהנזק למערכת שיגרם כתוצאה מההפרה יעלה על הנזק שיגרם מציות לחוק. בטיעון התועלתנות, יש ניסיון לבסס חובה מוסרית לציות לחוק, על בסיס ארבע הנחות: הנחה ראשונה- יש חובה מוסרית לבצע דברים שהם אופטימליים מבחינת הטוב (מעשה אופטימלי מבחינת הטוב הוא מעשה שתוצאותיו עדיפות מהתוצאות של אי קיום המעשה).הנחה שניה- מערכת חוק הכרחית לקיום טוב. במערכת חוק יש ודאות, מיתוג, יציבות, סדר וכו'.הנחה שלישית- הפרת חוק ספציפית מובילה להעדר שלטון.הנחה רביעית- העדר שלטון גורר העדר חוק. מכל ארבע ההנחות נובע: יש חובה מוסרית לציית לחוק. טיעון זה שונה מטיעון ההגינות בכך שהוא מבוסס על תועלת אישית שתתקבל אם יקיים הפרט את החוק. פגיעה בחוק כאמור, לא בהכרח מביאה לתוצאה הזו, עלולה להביא לתוצאה של כאוס חברתי, כי אחד הגורמים לקיומו של החוק היא התחושה, שלא אני המציית היחיד לחוק. ברגע שאדם תופס את עצמו כ"פראייר", זה עלול להביא לתגובת שרשרת ולכאוס כחברתי. זה מסביר איך מגיעים מהפרה של חוק בודד להפרה מלאה של החוקים. זה הקשר בין הטיעון התועלתי לטיעון של ההגינות. חוסר הגינות יוביל לתוצאה של קריסת הסדר החברתי.
סמית מעביר ביקורת על טיעון ההגינות. לדעתו ההתחייבות למשחק הוגן מורכבת הרבה יותר מאשר נדמה להרט או רוולס ,לדעתו ההנחה של שיתוף מושלם איננה מציאותית. הוא כופר בטענה שכשמספר אנשים שותפים בפרויקט משותף, וכולם נהנים ממנו, ונדרשת תמורה כדי להשיג אותו, יהיה זה מן ההגינות שכולם יישאו חלק בהוצאה, סמית אומר כי במקרה של ציות לחוק, אדם לא בוחר האם ליהנות או לא ליהנות מטובות ההנאה שמופקות מהציות לחוק, מדובר בהנאה בעל כורחו מאותם טובים. הטיעון של ההגינות מניח שיש לי הנאה מהחוקים, שזו הנאה סבירה, אבל הוא מניח גם שכדאי לי גם לשלם את התמורה עבור ההנאה הזו. ואם זה לא כדאי לי אז לא נאמר שזה הוגן לציית לחוק. לא משתלם לי המחיר שאני משלם. האם עקרון ההגינות יחול עלי? הוא גורס כי אפילו אם מערכות משפטיות הם סוג של מיזם שיתופי שקיים בו הצורך להתחייבות של משחק הוגן, במקרים רבים ההתחייבות לא דורשת שהציות לחוקים מסוימים. אם קיימת התחייבות כללית לכאורה לציית לחוקים של כל מערכת משפטית שהיא, אין היא יכולה להישען על ההתחייבות למשחק הוגן.
גנז יוצא מנקודת הנחה כי טיעון ההגינות, הוא טיעון שקשה להפריך אותו והוא מבסס חובת ציות לחוק. נאמר שאנשים חייבים לשלם כי הם צורכים מקום שיש להם יכולת לא לצרוך, אם זה ראייתי אפשר שיש ראיות אחרות להעדפה האישית הזו. הבחירה לקחת את הטובין, אם היא ראייתית, יש וודאי ראיות אחרות להעדפה. לפי פרופ' גנז יש לראות ביכולת הצריכה ערך ראייתי ולא מהותי ליכולת החיוב. אם זה רק ראייתי, אפשר להשיג את הראיות בדרכים אחרות. בנוסף הוא מבקר את טיעון המשחק ההוגן וגורס כי לא ניתן לחייב אדם שצרך הטבה מהמיזם באופן פסיבי לציית לחוק שכן אם ניתן להוכיח שאינו מעוניין בהטבה ואינו צורך אותה אלא באופן פסיבי בלית ברירה, לא יהיה זה הוגן לחייבו. יתר על כן, מצב שכזה עלול להביא למניפולציות של אלה שיזמו שכן הם עלולים לתעל את ההטבות כך שיחייבו בכוונה גם את אלו שלא מעונינים בהם למען תועלתם האישית. קיום מערכת המשפט הוא מוצר ציבורי שכולם נהנים וצורכים אותו ולכן ע"פ עקרון ההגינות כולם צריכים לשאת בנטל היצור של המוצר, כלומר לוותר על נתח מחירותנו ולציית לחוק. החובה לציות היא רק אם צורכים את מערכת המשפט באופן וולנטרי. הבעיה מתעוררת מאחר ומערכת המשפט כבר קיימת, לא שאלו אותנו אם אנו מעונינים בה ולכן לכאורה אין צריכה וולנטרית. גנז פותר זאת ע"י העלאת שאלה היפותטית איזה מצב היה הפרט מעדיף קורס עיצוב גרפי– מצב בו נהנה מהטוב ותורם לנטל היצור שלו או אי הנאה מהטוב ללא השתתפות בנטל היצור שלו? בנוסף לכך, גורס גנז כי השילוב של הטיעון התוצאתני וטיעון ההגינות יוביל בוודאות, לקריסת הסדר החברתי. ומכאן חובת הציות . יש ניסיון לשכלל את הטיעונים של ההגינות והתוצאנות כדי שלא תהיה עליהם ביקורת כי טיעון ההגינות לא מדבר רק על העדפה אישית של אדם שלא אכפת לו , אלא אומרים לו שהוא חייב להיות מעוניין , אחרת זה יכול לגרום לתגובת שרשרת, ובגלל ההגינות ומה שהוא מרוויח מהסדר החברתי הוא צריך למלא את חלקו . התועלת לא נתונה לבחירה, כי זה תועלת מחויבת. זה מנתק את התלות בבחירה האישית של האדם . לכן ניתן לומר כי פגיעה בחוק לא בהכרח מביאה לתוצאה של כאוס אבל פגיעה בחוק עלולה להביא לתוצאה של כאוס חברתי, כי אחד הגורמים לקיומו של החוק היא התחושה, שלא אני המציית היחיד לחוק.
תואר ראשון בממשל ופוליטיקה