בימינו ישנן עבודות כוראוגרפיות רבות המתייחסות לריקוד ככלי ביטוי של מצוקות חברתיות וניסיון ליצור שינוי. יש מבקרי אומנות שיאמרו שזהו התפקיד של האמנות- לחשוף את הקושי שבחיים ולהציגו בצורה ישירה בפני הצופים, יש שיאמרו שתפקיד האמנות הוא גם לחולל שינוי על ידי העלאת מודעות. עם זאת, ישנם מבקרים שעלולים לראות בהצגת חולי בריקוד 'אמנות קורבנית', מושג שנטבע על ידי אלר'ן קרוס ב-1994 בהתייחס לעבודתו של ב.ט ג'ונס, כוריאגרף אמריקאי שהקדיש את אחת מעבודות הכראוגרפיה שלו לנושא ה איידס , לאחר שבן זוגו לחיים ולניהול הלהקה נפטר ממחלת האיידס. קרוס לא העבירה ביקורת ישירה על עבודתו של ג'ונס כי אם לגיוס של אומנות לנושא מסויים בעל אג'נדה ברורה. האין אומנות ריקוד מעין זו הינה אומנות מגוייסת, ולכן אינה חופשית עבור הצופה לפרשנות כראות עיניו?
אלר'ן קרוס (Arlene Croce) היא אשת מקצוע חשובה בתחום הריקוד. ב-1965 ייסדה את המגזין הנחשב Ballet Review magazine, לאחר ששימשה ככתבת ומבקרת ריקוד במשך חמש עשרה שנה. קרוס היתה ידועה ביכולת הוירטואוזית שלה לתפוס את התנועתיות של הריקוד ולתאר אותו באופן זה גם במילים- באופן זה תנועת הריקוד נותרה 'חיה' (vivid) גם בשפה הדבורה. בעיקרון קרוס החשיבה את הבלט כצורת הריקוד האומנותית ביותר, אך נודעה גם בהתעניינות שלה בריקוד בסרטים מוזיקליים.
לאחר שטבעה את המונח 'אמנות קורבנית' החלו לנתח יצירות רבות בצל מונח זה. ניכר גם שלאור כוחות מדליקזיציה שפועלים בתרבות, יותר ויותר אומנים החלו ליצור כריאוגרפיות סביב נושאים של מחלות כגון מחלות מין , עיוותים למינהם, מחלת הסרטן ועוד. עצם העיסוק ב מחלת מין כזאת או אחרת יכולה לסייע להגברת המודעות למחלה עצמה, ועל ידי כך להצמיח דרכי פיתרון. עם זאת, עצם הטיפול בנושא כה רגיש עלול להעמיס הן על יוצרי היצירה והן על הצופים ולסייע ליצור ריחוק בין מה שמתרחש על הבמה לבין המציאות.