מי שמאמין לא מפחד

ב"ה.

שולחן-השבת

מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,

לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות,

לאור תורת חב"ד

מאת

הרב יוסף קרסיק

שליח הרבי

ורב אזורי בת חפר - עמק חפר

פרשת תבא

פרנסה משמים

מי שמאמין לא מפחד

יהודי מאמין ויודע שכל מה שמתרחש בעולם הכל מאת ה' יתברך, הוא 'זן ומפרנס לכל' וכל הפעולות הנעשות בעולם הם באמת מעשה ה', זה רק נראה בחיצוניות כהחלטה ובחירה אנושית, אבל בעצם לולי הרצון האלוקי - לא היה נעשה כלום. הוא יתברך מנהל את העולם וכל אשר בו, ואין שום תזוזה הנעשית ללא רצונו והכוונתו.

בתורת החסידות מוסבר שאמונה זאת צריך לכוון באמירת "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", שצריך לדעת לא רק שיש אלוקים אחד ואין עוד אלוקים אחרים חס-וחלילה, אלא שאין שום דבר אחר, מהעליונים עד התחתונים, מלבד ה'! אלא שהוא הסתיר עצמו בדברים גשמיים הנראים כישויות עצמאיות, אבל באמת הם קיימים וניזונים ממנו והכל חלק ממנו.

זו האמונה התמימה והשלימה שלא ניתן לעשות ולהצליח בשום דבר נגד רצון ה' - היות שהכל ממנו. כמו כן שאין מה לדאוג מהוצאות גדולות על קניית מצוות ומפיזור ממון רב לצדקה, כי לא יפסידו מכך כלום, אדרבה ירוויחו כהנה וכהנה בגשמיות וברוחניות, כי ממלאים את רצונו של הבעל-הבית האמיתי של העולם - ה'.

  שלושה מפתחות

לצדיקים נתן ה' כוח לשלוט בחוקי הטבע ולחולל ניסים, אבל אמרו בתלמוד בבלי  ששלושה תחומין לא נמסרו לשום בשר-ודם: "שלשה מפתחות בידו של הקדוש-ברוך-הוא שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן - "מפתח של גשמים", "מפתח של חיה" (=לידת ילדים) ו"מפתח של תחיית המתים", וחכמי ארץ ישראל סוברים שגם "מפתח של פרנסה" נשאר בידי ה' ולא נמסר לשליח [הראשי-תיבות של אלו רמוז במילה מפת"ח: מים (=גשמים). פרנסה. תחיית-המתים. חיה. חשוב להבהיר, שגם מפתחות אלו נמסרים לעיתים לצדיקים, אלא שהמסירה היא זמנית ולא קבועה, וכן המסירה היא רק של אחד המפתחות ולא של כולם יחד].

המפרשים מסבירים שלאמיתו של דבר אין מחלוקת בין חכמי ארץ-ישראל לחכמי בבל, כי "גשמים היינו פרנסה", הפרנסה תלויה בעיקר בגשמים, בפרט בעידן הקדום שהפרנסה העיקרית היתה מחקלאות לסוגי'ה שהיא זקוקה למים וגשם, ואם-כן כשחכמי בבל אמרו שמפתח של גשמים בידי ה' - הם התכוונו גם למפתח של הפרנסה ולא רק לגשם;

ולמרות זאת חכמי ארץ ישראל הוסיפו ופירטו "פרנסה" והם לא הסתפקו באמירה הכוללת של "גשמים", כי שני אלו (גשם ופרנסה) מסמלים שני רבדים בפרנסה: "גשמים" מסמל את הברכה והשפע האלוקי הניתן משמים, ו"פרנסה" מסמלת את קבלת השפע על-ידי האדם, ה"כלי" של האדם לקבל פרנסתו.

יהודי מאמין שגודל פרנסתו נקבע משמים והוא לא יוכל להוסיף על זאת אפילו אגורה אחת, אך בד-בבד הוא יודע שעליו לעבוד ולפרנס עצמו בדרך הטבע, כדי לעשות כלי לקבל את ברכת ה'. משל למה הדבר דומה, אדם שזכה באוצר מטבעות זהב, שעליו להכין כלי, ארנק כדי לאסוף לעצמו את המטבעות.

אך השאילה היא מי דואג לארנק לאיסוף הזהב - זה שנתן והעניק את האוצר, או זה שמקבל אותו: האוצר זה הברכה האלוקית, וה'כלי' זה עבודת הפרנסה של האדם, חכמי בבל מדגישים שהברכה ניתנה משמים "מפתח הגשמים" תלוי בידי ה', אבל כדי לזכות בברכה לאסוף לעצמו את הזהב - עליו להכין "כלי" בעצמו; אבל חכמי ארץ-ישראל מוסיפים ומדגישים שגם הכלי לקבלת השפע (לא רק "גשמים" אלא גם "פרנסה") - תלוי בברכת ה', ה' נותן ליהודי את הארנק עמו הוא אוסף את הזהב.

  "למטר השמים תשתה מים"

ההבדל בין חכמי בבל לחכמי ארץ-ישראל מתבטא גם בהבדל בברכת המים בשני הארצות:

העולם כולו זקוק למים למחייתו, להשקיית השדות וכו', אבל ברוב ארצות העולם גם בבבל, זורמים נחלים ומעיינות המספקים מים מתוקים ומשקים את השדות, ואלו ארץ-ישראל ניזונת ותלויה בעיקר בגשמים היורדים משמים.

הזרמת המים מהנהרות והמעינות אל השדות זקוקה למעשה האדם שיצור כלי לשאוב ולהעביר את המים לשדה, משמעות הדבר שהשפע אכן ניתן משמים (=ה' ברא מים ונהרות), אך על האדם לעשות 'כלי' לקבל את השפע, ואילו בירידת גשמים האדם לא צריך לעשות כלום, המים באים ישירות לשדהו ומשקים ומצמיחים את התבואה ללא שום עשיה של החקלאי [ובלשון הפסוק ב"ארץ מצרים .. השקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה .. למטר השמים תשתה מים"].

לכן חכמי ארץ ישראל מדגישים שלא רק ה"גשמים" המסמל את עצם המים והשפע - ניתנים משמים, אלא גם ה"פרנסה" - הכלי ניתן מה'. ואילו חכמי בבל מזכירים רק את הגשמים התלויים בה', ואילו הפרנסה, עשיית הכלי והעברת המים מהמעין אל השדה - תלויה בעבודת האדם.

נמצאנו למדים מחכמי ישראל מהי האמונה הטהורה - שהפרנסה כולה, גם הכלי והעבודה - תלוי בה', כי אכן היהודי יוצא לעבוד ולעמול כדי להביא טרף לביתו, אך זה לא מפני שכך חוקי-הטבע מחייבים, אלא מפני שכך נצטווה מה', ולא שיש איזה חשיבות לכלי מצד עצמו, הכל כאשר לכל נקבע וניתן מה'.

  שני המאורות הגדולים

השבת, ח"י אלול - יום ההולדת של "שני המאורות הגדולים" מייסדי תורת החסידות, מורינו הבעל-שם-טוב וכבוד קדושת אדמו"ר הזקן, נקודה זו של האמונה המוחלטת בה' היא נקודה יסודית בחסידות:

ללא לימוד חסידות אדם שהצליח אומר לעצמו "אני ממש גאון ומוצלח", אבל מיד הוא מצטדק ואומר "כמובן הכל בעזרת ה'", אבל החסידות חינכה 'לחיות' את האמונה שהאדם המצליח יאמר לעצמו "איזה השגחה פרטית היתה לי, הקב"ה עזר לי והצלחתי", כלומר אכן גם ללא החסידות היתה אמונה, אך השאילה היא עד היכן היא חדרה? האם היא היתה רק 'בכוחות המקיפים' או שהיא חדרה לכוחות הפנימיים והמוחשיים, להרגיש שהטבע מתנהל בידי ה' והפרנסה שהשגתי על-ידי עבודה בדרך הטבע - היא נס ומעשה אלוקי בלבד!

וכך פירש הבעש"ט על הפסוק "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך", יכלכלך מלשון 'כלי', שהקב"ה נותן ליהודי לא רק את השפע, אלא גם את הכלי לאסוף ולקבל את השפע.

וזאת לא רק בדבדרים הרוחניים אלא גם בדברים הגשמיים, שאף בהם הקב"ה נותן ליהודי את הכלי, מפורסם הסיפור של הבעש"ט שפגש בבית המדרש את היהודי הפרוש מהווי העולם שהקדיש את כל חייו ללימוד התורה, והבעש"ט תבע מאותו פרוש שיאמר על הענינים הגשמיים "ברוך ה' הכל בסדר", כי ברור שאילו הבעש"ט היה שואל אותו "איך לימוד התורה שלך"? הוא היה עונה "ברוך ה' לימוד התורה בסדר", אך הבעש"ט רצה שגם בענינים הגשמיים הוא יחוש "ברוך-השם הכל בסדר" להראות שה' שורה גם בגשמיות, ולא רק ברוחניות.

זו נקודה עמוקה ויסודית בתורת החסידות, לחיות את ארץ-ישראל:

אמרו חז"ל "ארץ ישראל משקה אותה הקב"ה בעצמו וכל העולם כולו על ידי שליח", השליח מסמל את הטבע, את ה"שבעים אומות העולם" והשרים שלהם, וכנגד התפיסה המקובלת שצריך להזהר ולהתחשב בטבע הגשמי ובגויי העולם, החדיר הבעש"ט את האמונה הארץ-ישראלית שהקב"ה משקה ומנהל את העולם כולו, ואין מה לדאוד ולחשוש משום בעיה ומגבלה טבעית.

  שני המאורות הגדולים

נסיים בסיפור על אחד מחסידי אדמו"ר הזקן - ר' זלמן סנדר'ס, שהיה עשיר אך עקב הסתבכות כלכלית  הפסיד את רכושו ונעשה עני ובעל חוב גדול. הלך לאדמו"ר הזקן ובכה ואמר: "אם הקב"ה חפץ ליטול ממני את רכושי - לא אהרהר אחריו, חלילה, אך תחילה עליי לסלק חובותי ולמלא התחייבויותי. אני צריך להשיב את הכסף לכל מי שהפקידו בידי את ממונם כדי שאסחר בו; צריך אני לעמוד בהתחייבות שנתתי לגבאי הצדקה; צריך אני לכסות את הוצאות החתונה של היתומים והיתומות שהבטחתי להשיאם"...

כשסיים לשפוך את ליבו ענה לו אדמו"ר הזקן: "אינך חדל מלחשוב ולדבר על מה שאתה צריך, אולם על שאלה אחת לא נתת את דעתך כלל - מה צורך יש בך, מה הקב"ה רוצה ממך!"

דברים אלו פילחו את ליבו של ר' זלמן ובו-במקום נפל והתעלף. לאחר שהתאושש, השתנה והיה לאדם חדש. הוא סילק מעליו את דאגתו מאבדן רכושו ודחק הצידה כל מחשבה על ענייני העולם הזה. הוא הבין כי במילותיו החריפות ביקש הרבי לנערו מן הרע הנעלם שבמעמקי נפשו - מאותה תחושת 'ישות' והחשבה עצמית שמקומה לא יכירה בד' אמותיה של השכינה.

מקורות: לקוטי שיחות חלק לט, עמוד 37. ועוד.

תגובות והערות יתקבלו בשמחה: ryk613@gmail.com

לזכות רעייתי הרבנית שרה הינדא בת מרים שתחי', להולדת הבן בשעטומ"צ,

שנזכה לגדלו עם כל יו"ח לתורה לחופה ולמעש"ט בבריאות הנכונה, ונלך כולנו יחד לגאולה שלימה בקרוב ממש

.