חפש מאמרים:
שלום אורח
15.09.2019
 
   
מאמרים בקטגוריות של:

   
 

תוך וקליפה: אל מעֵבר למודרניזם ופוסט-מודרניזם

"ההימנעות מלהגן בנחרצות על ערכי הליברליזם, החשש מה"נרטיב האימפריאליסטי" ובו-בזמן הכבוד ל"נרטיב של המדוכאים". [...] נטרולה של השפה הקשה של "טוב" ו"רע", [...] שיחקו לידיהם של אלה שמעולם לא הפנימו את הליברליזם. [...] כשהמטוסים התרסקו לתוך מגדלי התאומים, מציאותו הממשית של הרוע [...] התפוצץ לנגד עינינו, כפשוטו. שום נרטיב, שום מרכאות, שום תחכום, שום פרשנות לא יכלו לחפות על זוועתה המצמררת של התופת" (יהודה מירסקי, ארץ אחרת 15, 2003, עמ' 29).

משפטי פתיחה אלו יכולים ליצור הזדהות רגשית, אבל הם אינם נותנים מענה לגופם של טיעונים שמעלה ההגות הפוסט-מודרנית. מתוך הכאוס הפוסט-מודרני צומח במקביל הפונדמנטליזם שמחפש יציבות ואומר, אין לנו להישען אלא על כתבי הקודש. מזווית ראיה זו, לא מדובר במלחמת ציוויליזציות, אלא במצב כלל-עולמי שמתגלה בצד אחד של המטבע בפוסט-מודרניזם ובצד האחר של המטבע בפונדמנטליזם.

בפוסט-מודרניזם יש משהו מושך ומרתיע גם יחד. נמשכים אליו כי הוא יוצר עולם יותר "רך", מעבר לכל אידיאולוגיה נוקשה, עולם של רב תרבותיות וסובלנות שנותן מקום לקולות מודחקים. מן הצד האחר נרתעים מפניו, בגלל שהוא יכול להביא לחוסר פעילות כלפי הרוע, להרס ואובדן זהות, מצפן ומצפון.

אלא שמבקרי הפוסט-מודרניזם, כגון ד"ר גדי טאוב, "עסוקים בניסוחן של תגובות [...] ולא בניסוחו של חזון פילוסופי חדש" (מורן פלד, ארץ אחרת 14, 2003, עמ' 30 – 36), ועל כן הם אינם מצליחים לתת אלטרנטיבה ל"פוסט-מודרנה, ההולכת ומתחזקת בעולמנו" (שם).

במקום השיח האלים שבין הפוסט-מודרניזם ומתנגדיו, ברצוני להציג תמונה מאוזנת שתאפשר לנו לאכול את תוכו ולזרוק את קליפתו ותצעיד אותנו אל שלב חדש שיכלול בתוכו יסודות מודרניים ופוסט-מודרניים גם יחד. מתוך עולם של כלים שבורים יש לבנות פרצוף חדש ומאוזן, שיכלול את צדדי המציאות על גווניהם השונים, כולל הגוון הפוסט-מודרני בעצמו. גישה מורכבת זו תביא לשימוש זה לצד זה, כל אחד במקומו הראוי לו, הן של צורת חשיבה ומושגים מודרניים כגון "אמת" "אובייקטיביות" "מציאות" ו"ממשות" והן של מושגים ורעיונות פוסט-מודרניים כגון "נרטיב", ושלילת אמת אובייקטיבית.

הביקורת האקסיסטנציאליסטית והפוסט-מודרנית שכפרה בנסיון של הפילוסופיה לעשות הכללה ותיאוריה אחת – "מטא-נרטיב" שיסביר את המציאות - חלה גם על הפוסט-מודרניזם עצמו. הפוסט-מודרניזם מדבר על נרטיבים כשהוא דן ביחס לאחרים, אבל משום מה הוא שוכח להכיל את אותן ההגדרות כשהוא מדבר על עצמו. האם אני בעצמי אחשב פוסט-מודרניסט? מנקודת מבט אחת ניתן לומר שלא, שהרי במקרים רבים אני חלוק על הפוסט-מודרניזם ומאמץ עמדה מודרניסטית. ואולם, מנקודת מבט אחרת נראה שכן, שהרי הפנמתי את רעיון הנרטיב הפוסט-מודרני עד כדי כך שגם הפוסט-מודרניזם עצמו נתפס בעיני רק כנרטיב.

מכיוון ש"האמת נמצאת בפרטים" ינותח הפוסט-מודרניזם על ידי דוגמאות פרטניות שמתוכן ניתן יהיה ללמוד מתי זווית הראיה הפוסט-מודרנית היא נכונה, ומתי הפוסט-מודרניזם עובר את גבולו ונכנס לתוך מקום שבו יש להחיל את צורת החשיבה המודרנית. מתוך שלל הנושאים שבהם עוסק הפוסט-מודרניזם, אתייחס לארבעה נושאים מרכזיים שבהם הוא מבקר את העולם המודרני: היסטוריה, פרשנות, מוסר ורעיון הקידמה. הצגת העמדה הפוסט-מודרנית תעשה ברובה לא מתוך התייחסות לפילוסוף זה או אחר, אלא בעקבות מחקרים הבאים לתאר את המצב הפוסט-מודרני.

היסטוריה

נפתח ביחס הפוסט-מודרניזם אל ההיסטוריה, שיש לו קשר ישיר לאפשרות קיומה של זהות לאומית ככלל וזהות יהודית בפרט.

לדעת פרופ' אליעזר שבייד, השקפת העולם הפוסטמודרנית היא "הרסנית לגבי [...] הזהות היהודית" הבנויה על זיכרון היסטורי, וגורמת 'לפורר' אותה ("פוסט-מודרניזם והזהות היהודית", צמתים, תשס"א, עמ' 649). קביעתו של שבייד איננה רק תיאוריה, אלא תופעה ממשית, כפי שניתן לראות מתוך מאמרה של ד"ר ענת ישראלי "למה הפסקתי ללמד היסטוריה" (הועלה לרשת) שבו היא מספרת על כך שלמדה היסטוריה יהודית בשביל בניית זהות היהודית, ואולם:

"במעבר לעידן הפוסט-מודרני ועם החלשות האידיאולוגיות הלאומיות אבד גם העניין בהיסטוריה. חמור מכך, הפוסט מודרניזם ערער על עצם אמיתותה ותקפותה של ההיסטוריה. אם הקהילות הלאומיות הן מדומיינות, על אחת כמה וכמה שההיסטוריה שלהם היא מדומיינת, מומצאת, או לפחות מגמתית ומסולפת".

ברמה השכלית היא מקבלת את טיעוני הפוסט-מודרניזם אבל ברמה הרגשית נמצאת במצוקה, כפי שניתן לראות מסוף מאמרה המסתיים בקריאה לעזרה: "מקווה מאד לקבל תשובות משכנעות, ולגלות שטעיתי". נוסף על המצוקה של ההגדרה הלאומית, מתנגדי הפוסט-מודרניזם תוקפים אותו גם על שהוא נותן לגיטימציה למכחישי שואה: "אולי מחנות ההשמדה לא היו? הרי יש אנשים שה'אמת' שלהם, [...] היא שכל השואה היא בלוף" (ד"ר אבשלום אליצור, "על שמונה הבלים של הפוסט-מודרניזם", גליליאו 28, 1998).

כשאנו באים לנתח את טיעוניהם של הפוסט-מודרניים ומתנגדיהם, אנו מוצאים שכל גישה נאחזת בהיבט אחר הקשור למחקר ההיסטורי ונותנת דוגמה שמתאימה לה. המחקר ההיסטורי בנוי משלושה רכיבים ונותן מענה לשאלות אלו: א) מה הם הדברים שקראו בעבר? ב) אילו אירועים מאותו עבר לסקור במחקרי? ג) איזו משמעות להעניק לאותם אירועים?

הרכיב הראשון, איננו רכיב פוסט-מודרני. כשיש מחלוקת בין ההיסטוריונים בנוגע לממשותו של אירוע מסוים, רק אחד מהם צודק. לפעמים נוצרות מחלוקות בגלל שאין מספיק נתונים המאפשרים לברר את העמדה הנכונה. ואולם, במקום שיש מספיק נתונים אין מקום לכמה אמיתות.

ניקח לדוגמה את המחלוקת על קטע מספר "ברית דמשק" שנמצא בגניזה הקהירית. שכטר טען שמדובר בטקסט קדום שהיה שייך לכת יהודית מימי בית שני. לעומת זאת, חוקרים אחרים סברו שמדובר בחיבור קראי מימי הביניים. לאחר גילויין וחקירתן של מגילות מדבר יהודה שביניהן נמצא גם הספר "ברית דמשק", הוכרעה המחלוקת. במקרה זה, ריבוי הדעות שהיו בשלב הראשון של המחקר לא נבע מהעדרה של אמת היסטורית-אובייקטיבית אחת, אלא מהעדרם של נתונים מספיקים להגיע אליה; עם גילויים של הנתונים החדשים, התקדמנו ממצב של ריבוי דעות אל האמת האחת האובייקטיבית.

לעומת זאת, ישנם נושאים שככל הנראה לעולם לא נוכל להגיע בהם להכרעה. במקרה כזה, למרות שברמה האובייקטיבית ישנה רק אמת היסטורית אחת, ברמה הסובייקטיבית תמיד ישארו כמה אמיתות, ונשאר במצב פוסט-מודרני. ניקח לדוגמה את שאלת הכחדות הדינוזאורים. האם הדבר נגרם בשל שינויי מזג האויר, או בשל נפילת מטאור? יתכן והמחלקות בין המדענים לא תוכרע לעולם. לעומת זאת באירוע עצמו, שאליו לא ניתן לחזור, קרה משהוא מסוים, וישנה "אמת מוחלטת" אחת.

בהקשר זה צריך להוסיף שגם שאלת אופן חיבור התורה, על ידי משה מפי ה', או על ידי מחברים שונים בתקופה מאוחרת יותר, היא שאלה מדעית ככל שאר השאלות ההיסטורית שיש להן אמת אובייקטיבית אחת. זאת אומרת, רק דבר אחד קרה בפועל. בנוגע למישור הסובייקטיבי, כאן הדעות חלוקות. לפי דעתי (כפי שהתפרסמה במאמרי 'התגלות אלהית בטקסט אנושי') ישנם מספיק נתונים להכריע לטובת המחקר ולכן אין מקום 'להאמין' או 'לא להאמין' בנוגע לשאלה זו. בניגוד לעמדתי זאת, חוקרי מקרא אורתודוכסיים סבורים שאין מספיק נתונים להכריע בדבר ולכן יש מקום לאמונה בנוגע לשאלה זו.

בשונה משאלת חיבור התורה, בנוגע לשאלה האם הטקסט המקראי נכתב בהשראה נבואית ואם לנביאים היתה התגלות, כאן אנו כבר יוצאים מתוך עולמו של המדע ונכנסים לתוך עולמה של האמונה. למרות שבמישור האובייקטיבי קרה משהו מסויים, בעולם הסובייקטיבי שלנו לא ניתן להגיע להכרעה ומדובר על נרטיבים שונים בתוך עולם פוסט-מודרני. עולם זה "יכול להוות קרקע נוחה יותר לצמיחתן של דתות מאשר העולם המודרני" (גילי זיוון, דת ללא אשליה נוכח עולם פוסט-מודרני, תשס"ו, עמ' 279), ובו "דווקא נוח לו ליהודי המאמין לחיות" (הרב שג"ר, כלים שבורים, תשס"ד, עמ' 27).

כשיוצאים משאלת הנתון ההיסטורי ודנים בהיסטוריון, אנו כבר עוברים מרובד האמת האובייקטיבית של חקר הנתונים ההיסטוריים אל המצב הפוסט-מודרני של נקודות המבט החלקיות, התלויות בשתי שאלות מרכזיות: א) אילו נתונים בחר ההיסטוריון להביא מכלל האירועים השונים שאותם הוא חקר? ב) מה הפרשנות שהוא נתן להם? להלן אציג שתי דוגמאות שימחישו את המצב הפוסט-מודרני שבו אנו נמצאים בנוגע לשתי הסוגיות הללו.

בספר "מורה נבוכי הזמן" (שער ז - שער י) לרנ"ק, מתוארים מחזורי החיים של העם היהודי בסוף בית ראשון ובסוף בית שני. תקופות אלה משקפות מצב של התפוררות ושקיעה. ואולם, אם איננו מסתכלים על המצב הפוליטי ומצבו של העם, אלא על היצירה התרבותית, אין לך תקופת פריחה כתקופת נביאי הכתב בסוף בית ראשון ואין לך תקופת פריחה בתורה שבעל-פה כסוף בית שני. זאת אומרת, אם נבחר להתייחס לנתונים אחרים נוכל לתאר את ההיסטוריה באופן אחר. בנוגע לפרשנות ההיסטורית, ניתן להביא כדוגמה את דמותו של יוסף בן מתתיהו. האם מדובר בבוגד או בהיסטוריון חשוב וגיבור ישראל שנלחם בגליל? אין כאן אמת אחת מוחלטת, אלא נרטיבים שונים המביאים כל אחד להעריך את הדמות באופן שונה.

כשדנים על האמת ההיסטורית, אי אפשר שלא להתייחס לפולמוס סביב ה"היסטוריונים החדשים" והסכסוך הישראל פלסטיני. מן הצד האחד, זה טבעי ולגיטימי שאצל ההיסטוריון היהודי הלאומי יקבל הנרטיב הציוני משקל גדול יותר מאשר הנרטיב הפלסטיני. מן הצד האחר, הגעה לשלום תלויה קודם כל בתודעה (בשונה ממהלך חד-צדדי שצריך להתבסס על מאזן אימה). בשביל ליצור שיח עם האחר, צריך להפנים ברמה מסוימת את הנרטיב שלו. בעוד שהחברה הישראלית הפנימה ברובה את הנרטיב של האחר (לפעמים באופן מוגזם וחולני עד כדי הרס עצמי), בחברה הפלסטינית ברובה המכריע, הדבר טרם נעשה.

פרשנות

אותו מהלך שנוקט הפוסט-מודרניזם בנוגע לאמת ההיסטורית הוא עושה בנוגע לפרשנות הטקסט. כל מאמציו של הפרשן להכנס לתוך עולמו של הכותב ותקופתו הינם הונאה עצמית, כפי שכתב פרופ' א' גרינשטיין:

"באקלים השיח הפוסטמודרני, שוררת הדעה כי הגבול החוצץ בין פשט לדרש [...] אינו קיים. אנו מקרינים את האינטרסים וההשקפות שלנו על כל מה שאנו תופסים וקולטים. ההקשר ההיסטורי [...] משקף למעשה את האמונות והדעות שלנו על אף שהן מתחפשות לשחזור מבוסס של העבר" ("עין תחת עין, שן תחת שן?", רסלינג: במה רב-תחומית לתרבות, 5, 1998, עמ' 31).

כשם שבנוגע להיסטוריה ישנם מצבים מודרניים ומצבים פוסט-מודרניים כך גם בנוגע לפרשנות. ישנם מצבים שבהן, כפי שטוען דרידה, "אין דרך להכריע איזה [...] מבין כל הפרושים 'נכון יותר' לטקסט המקורי" (ד"ר גילי זיוון, שם, עמ' 44) וישנם מצבים אחרים שניתן להכריע בין הפירושים השונים.

כשמדברים על פרשנות יש להבדיל בין פרשנות ובין מדרש, השייך לעולם המשחק הפוסט-מודרני שעליו אין אנו מדברים כאן. בפרשנות ניתן לדבר על שני רבדים. א) רובד נקודתי, הבנת הטקסט במישור המילולי, מה כתוב בטקסט. ב) רובד כללי, פרשנות מקיפה של יחידת טקסט שלימה, ודיון במסרים הרעיוניים העולים ממנה.

נתחיל בדוגמה מן המישור הפרטני-מילולי המשקפת את המצב הפוסט-מודרני, באמצעות שני פירושים המבארים את הקשר שבין הפסוק הראשון והשני בתורה: "(א) בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ. (ב) והארץ היתה תוהו ובוהו וגו'". אפשרות אחת היא לראות את הפסוק הראשון ככותרת כללית ואת ה"תוהו ובוהו" כפירוט של התיאור הכללי, ואז "תוהו ובוהו" היה עוד לפני הבריאה. האפשרות שניה היא שהפסוק השני הוא המשך של הפסוק הראשון, ואז גם התוהו ובוהו נברא. הארץ שהוזכרה בפסוק הראשון נבראה בצורה לא מסודרת, ב"תוהו ובוהו". אין אפשרות להכרעה.

לעומת זאת, ישנם מצבים אחרים שבהם אין מקום לפוסט-מודרניזם. ה' מתואר בתהלים כ"רֹכֵב בָּעֲרָבוֹת" (סח, ה). נחלקו המפרשים עם המילה "עֲרָבוֹת" זו הערבה שבמדבר (מלבי"ם) או מילה נרדפת לשמים (ראב"ע). חוסר בהירות זו התפוגגה כשמצאו ארכיאולוגים בעיר אוגרית סיפורים על האל בעל, אל הגשם והסערה (מכאן הביטוי "שְׂדֵה הַבַּעַל", משנה בבא בתרא, ג, א). האל 'בעל' מכונה שם דרך קבע 'רכב ערפת' = עֲרָבוֹת = עננים (המיתולוגיה הכנענית, תשס"ט, עמ' 119), שאת קולו – רעמיו, הוא 'יתן בערפת' = בערבות (אנציקלופדיה מקראית, ערך הדד). ב' ופ' התחלפו (בדומה לחילוף בין כתיבה להיגוי המילה 'סבתא') ועל כן שורשה המילה "עֲרָבוֹת" הוא ער"פ. שורש זה נמצא במילים הקשורות לעננים כגון ערפל ו"יַעֲרֹף כַּמָּטָר" (דברים, לב, ב). הדימוי של ה' כ"רֹכֵב בָּעֲרָבוֹת" מופיע גם בתיאורים "הַשָֹּם עָבִים רְכוּבו" (תהלים קד, ג) ו"רֹכֵב עַל עָב קַל" (ישעיהו יט, א).

הפוסט-מודרניסט יכול להציע סברות-כרס כאוות נפשו כי ממילא "לא נגיע ל'דברים עצמם' [...] אלא [...] לאין סוף פרשנויות, שכולן קרובות באותה המידה ל'אמת' " (גילי זיוון, שם, עמ' 43). לעומת זאת, החוקר המודרני "הישן", איננו "חוכמולג" פוסט-מודרני, אלא איש עמל החוקר שפות עתיקות ומגיע להכרעה: "לפיכך, את הביטוי 'רֹכֵב בָּעֲרָבוֹת' שבמקרא יש לפרש כרוכב בעננים, [...] ולא במדבר" (המיתולוגיה הכנענית, שם). למרות שלא ניתן לשלול את האפשרות של 'רקיע' (חגיגה יב ע"ב), ואל 'האמת האובייקטיבית' טרם הגענו, אנו כבר הרבה יותר קרובים אליה מבעבר.

ועתה, מדוגמה נקודתית נעבור לסוג אחר של פרשנות הבאה לתת תמונה מקיפה בנוגע לטקסט או לסיפור מסוים. גם כאן, ישנם מצבים מודרניים ומצבים פוסט-מודרניים. דוגמה למצב פוסט-מודרני היא בקשתו של אברהם משרה להגיד שהיא אחותו כדי להנצל. האם אברהם הצליח לעמוד בנסיון (אבות דרבי נתן לג, ב) או ש
"חטא חטא גדול" כפי שסובר הרמב"ן (יב, י)?.

לעומת זאת, ישנן שאלות כלליות אחרות שכדי לענות עליהן עלינו לאמץ את עולם החשיבה המודרני ה"ישן". לדוגמה, נחלקו חוקרי המקרא בנוגע למעמדו ואופיו של תרגום השבעים על ספר ירמיהו, שקצר בשישית מנוסח המסורה וסדר פרקיו שונה. חלק מהחוקרים טענו שהמתרגם "תרגם את הספר באופן חופשי" (עולם התנ"ך, מבוא לספר ירמיהו, עמ' 19), ולכן אין להסתייע בתרגום בנוגע לשאלה כיצד נתחבר הספר. לעומת זאת "חוקרים אחרים טענו, כי המתרגם הכיר נוסח עברי, שהיה שונה מאוד מנוסח המסורה". גם כאן, "לאחר גילוי המגילות העבריות בקומראן דומה שאפשר להכריע". לצד מגילות של ירמיהו שלפי נוסח המסורה, "נמצא בקומראן מגילה עברית קטנה [...] QJerb, [...] כמעט זהה למקור העברי של תרגום השבעים בפרק י', הן בנוגע לנוסחה הקצר (פסוקים ו-ח, י, חסרים בשני המקורות) והן בנוגע לסדר פסוקיו השונה (א-ד, הa, ט, הb, יא)" (שם). טרם גילויין של המגילות היה מצב פוסט-מודרני במישור הסובייקטיבי. עם גילויין של המגילות הגנוזות, האמת הפרשנית האחת שהיתה קיימת תמיד בעולם האובייקטיבי, עברה גם אל העולם הפרשני הסובייקטיבי.

סוג אחר של פרשנות עוסק בראיית הטקסט מנקודת מבט פסיכולוגית, סוציולוגית, פמיניסטית וכו'. פרשנות זו שמה את המחבר בסוגריים בשביל להגיע לקריאות חדשות. בפרשנות מסוג זה הפרשן מקבל משקל הרבה יותר רחב ומדובר במצב הרבה יותר נזיל. ואולם, גם כאן אין להשוות בין כל הפירושים: ניתן להבחין בין פירוש טוב – פירוש החושף את הטקסט, ובין פרשנות גרועה, שמטילה את עצמה באופן מלאכותי על הטקסט. הפרשנות איננה עניין סובייקטיבי-נרקיסיסטי טהור אלא אינטראקציה בין הטקסט ובין הפרשן. כשהפרשן מחובר לטקסט הוא יוצר פירוש טוב. כשהוא נשאר בתוך עצמו ולא יוצר אינטראקציה אמיתית עם הטקסט שמחוצה לו הוא יוצר פרשנות גרועה.

הפרשנות המודרנית ה"ישנה" מנסה להגיע לכוונת הכותב, למרות חוסר היכולת להיכנס באופן מלא לתודעתו, במיוחד אם מדובר בטקסטים עתיקים. למרות שלא ניתן להגיע ל"דבר כשלעצמו", בעקבות לימוד הרקע ההיסטורי של התקופה, ניתן להתקרב אל כוונת הכותב. ניקח לדוגמה את הפילוסופיה של הרמב"ם. מי שהיה אמון על תפיסה דתית מבית המדרש של חב"ד או הרב קוק למשל, כשהוא ייפגש עם הגותו של הרמב"ם, אפשר שיפרש אותה לאור העולם הרוחני שבו הוא נמצא. במקום אינטראקציה בין הפרשן לטקסט תיווצר בועה נרקיסיסטית.

האם המודעות לרכיב הסובייקטיבי הקיים אצל כולם אמורה לתת להם מעמד שווה? לא ולא! ישנה היררכיה. לא הרי מי שמכיר את הפילוסופיה של רמב"ם במקורה הערבי ואת הפילוסופיה של התקופה, כפרשנותו של מי שהשליך את עולמו הרוחני על הרמב"ם ללא כלים ורקע מתאים. טשטוש הגבולות בשיח הפוסט-מודרניסטי גורם לכך שפירוש 'מעשה מרכבה' של יחזקאל על פי האסטרונומיה האריסטוטלית (ראה רמב"ם, מו"נ, ג, א-ז) יוערך כשווה ערך לפרוש מדעי של חוקר המכיר את תרבות התקופה.

הרב שג"ר בעקבות הפוסט-מודרניזם מעמיד את החוקר התלמודי "על מישור אחד עם הפרשנות הישיבתית" (בתורתו יהגה, תשס"ז, עמ' 161), למרות שהכלים העומדים לרשותו של החוקר יביאו אותו בסך הכללי (לא לגבי כל עניין וכל פרט) להבנה קרובה יותר לאמת מאשר תלמיד הישיבה המסורתי.

הפוסט-מודרניזם הורס את הפרויקט הפרשני-מודרני שנבנה בדם יזע ודמעות, ומחזיר את הגלגל אחורה אל ימי הביניים ואל אובדן החוש ההיסטורי. נכון, ישנה סובייקטיביות בפרשנות, אבל גם היא איננה חזות הכל, גם היא אינה אלא נרטיב, רכיב אחד מתוך מכלול המרכיבים שיש בפרשנות.

מוסר

מציאות החיים האנושית היא מורכבת וכך גם השאלות המוסריות שיש בהן הרבה פעמים התנגשות בין ערכים, הבדלי תרבות, תקופה ואישיות. בשונה מתחום ההיסטוריה והפרשנות שבהם ישנם מקרים ברורים של אמת ושקר, בתחום המוסר אין אמת ושקר מוחלטים. גם ברוע, כפי שמלמדת הקבלה, מצויים ניצוצות של טוב שמחיים אותו. כל המציאות עצמה בנויה ממינונים שונים של טוב ורע המשמשים בערבוביה.

בעיה נוספת של ההכרה המוסרית היא חוסר היכולת להוכיח אותה. אדם החושב בצורה רציונליסטית-אנליטית חמורה ומחפש לכל דבר 'הוכחה', אינו נפתח לקלוט את אמיתותם של הערכים המוסריים מתוך הכרה וודאית בלתי אמצעית. הוא מנסה לתלות את המוסר במשהו אחר, כגון אמנה חברתית, ואז "במקום שאין חוק, אין אי-צדק" (הובס, לויתן, תשכ"ב, עמ' 118).

שלל הבעיות הללו מסבירות למה עדי אופיר, הדובר המרכזי של הפוסט-מודרניזם בישראל, אומר שהוא "סולד מדיבור על ערכים" (ארץ אחרת 14, שם). השימוש בערכים יכול ליצור פער בין המציאות המורכבת ובין הערך המופשט והחד-מימדי, ואז הדיון מדרדר "למישור של סיסמאות" (שם).

ואולם, בדומה לערכים המודרניים, גם הערך הפוסט-מודרני של "רב-תרבותיות" יכול ליצור עיוות כשהוא טוען לבלעדיות ומתעלם מסיטואציות שבהן עליו להידחות מפני ערך אחר שגובר עליו.

מצבים שבהם האידיאל הפוסט-מודרניסטי מופיע בכל הדרו, מתייחסים לקונפליקטים שבין סוציאליזם לקאפיטליזם או שוויון הזדמנויות לעומת אפליה מתקנת. אימוץ ערך אחד יביא לפגיעה בערך האחר ולא ניתן להגיע ל"אמת מוחלטת". כל אחד מכריע לפי נטיית ליבו ו"שורש נשמתו". הרלטיביזם המוסרי אינו בערכי המוסר עצמם, אלא רק בהכרעה שנעשית בעקבות ההתנגשות בין הערכים השונים.

מצב זה ניתן להבהיר לאור דברי הרמח"ל בביאור המושג "אלו ואלו דברי אלהים חיים" (חגיגה ג ע"ב). בעולם המחשבתי של הבינה יכולות להיות סתירות פנימיות. הבינה מניקה לימין ולשמאל, לחסד ולדין. כשהשפע רוצה להתממש בעולם ולרדת מספירת בינה לספירת מלכות, לעולם הזה, אנו נכנסים למגבלות של זמן ומקום ושם רק אור יכול להאיר ולכן אור אחד גובר על חבירו:

"ואפרש לך עתה ענין הב' דדים, [...] וסודם 'שעשה לה דדים בסוד בינה' (ברכות י ע"א). דע שהתורה היא כלולה מימין ושמאל, ורצונו לומר ששניהם אמת בה. משאין כן העולם שהנהגתו צריכה להיות רק בדרך אחד. והיינו 'דבָּר אחד לדור' (סנהדרין ח ע"א), וזהו מצד השכינה שהיא הדור, זכה הלכה כרבים, או הלכה כפלוני. אבל מצד אימא [=בינה] שמשם התורה, אלו פוסלים ואלו מכשירים, ואלו ואלו דברי אלקים חיים. כי האורות הם יכולים להאיר לב' צדדין - לימין ושמאל, [...] ואפילו האורות הפכיים, [...] אבל בהגיעם אל המלכות, [...] צריך שאור אחד יגבר על חבירו, והוא ינהג" (אדיר במרום ח"ב, תשמ"ח, עמ' קטז).

ברמה האידיאית, כל האמיתות-האורות, הערכים, הם מוחלטים, אבל ברמה הפרקטית, כשצריך לממשם במציאות, אור אחד, ערך אחד, גובר. הוא גובר לא בגלל שהוא צודק יותר ואמיתי יותר, אלא בגלל שבעולם הזה חייבים להכריע.

בשונה מקונפליקטים מוסריים שבהם אנו חיים במצב פוסט-מודרני, ישנן עוולות מוסריות שבהן אין מקום לפוסט-מודרניזם. במצבים קיצוניים כמו רצח על כבוד המשפחה, מניעת הרצח גוברת על הערך הפוסט-מודרני של רב-תרבותיות. ישנה חובה להתערב בעולמה של אותה קבוצה ולשנות בכח את תרבותה. ההתערבות איננה התערבות פטרנליסטית מתנשאת של האדם הלבן הבא לחנך את הברבריים, אלא מלחמה כנגד עוולה מוסרית ספציפית. טוב עשו האנגלים שאסרו להמית אלמנות בהודו, למרות שבנושאים אחרים כמו עקרון אי-פגיעה ויחס לבעלי חיים, יש לתרבות המערבית, ל"אדם הלבן", הרבה מה ללמוד מן ההודים.

הפוסט-מודרניזם רואה בכל הערכים משהו יחסי, "קונסטרקט חברתי-תרבותי" בעוד ש"סירוב לכפות מערכת ערכים [...] על 'האחרים'" (אילן גור-זאב, צמתים, עמ' 131) מוצג כערך כמוחלט. כאן, הפוסט-מודרניזם נופל אל אותה טוטאליטריות שממנה ניסה לברוח. הוא מסתכל מנקודת מבט סוציולוגית ורואה באדם יצור תלוי תרבות שאיננו יכול לצאת מבועתו התרבותית. לפי פוקו והנס גדמר, "בני-אדם [...] פועלים כיצורים תרבותיים והיסטוריים. אי אפשר [...] לחתור ליסוד העל-זמני והעל תרבותי" (גילי זיוון, שם, עמ' 79). גם כאן, בדומה לנושאים הקודמים, המימד הסובייקטיבי משתלט על התמונה כולה. האדם חי בתוך "רוח הזמן" Zeitgeist)) המשפיעה על חשיבתו, ולכן אין דבר כזה חשיבה אנושית אובייקטיבית טהורה ללא תלות של זמן ומקום.

ואולם, עובדה זאת איננה סותרת את יכולתם של בני אדם לפרוץ (לפחות באופן חלקי) את המעגל הסוציולוגי שבו הם נמצאים, לבקר ואף לשנות את המציאות שבה הם חיים ולפעול ליצירת משהוא חדש. כל התיקונים החברתיים בעולם נבעו מתוך יכולת זו. כשם שאנו מבקרים את התרבות של עצמנו ומשפרים אותה כך אנו עושים זאת במקרים קיצוניים גם בתרבותו של האחר.

על קידמה ותרבות

התפיסה הפוסט-מודרנית הטוענת שאנו שבויים בתוך תרבותנו מתייחסת הן לחוסר היכולת לומר שיפוטים מוסריים והן לחוסר היכולת להעריך תרבויות. בעקבות הביקורת הפוסט-מודרנית על ה"הגמוניה האירופו-צנטרית" (גדי טאוב, המרד השפוף, 1997, עמ' 221), מבקר סמי שטרית את תוכנית הלימודים בישראל המקפחת את יהדות ערב (שם, עמ' 224). ואולם, כשאני שואל את עצמי מה הקריטריונים שלי להערכה, שאלת המוצא העדתי כלל אינה רלבנטית.

כשלומדים על הפילוסופיה היהודית בראשית ימי הביניים ובתקופת 'תור הזהב' בספרד, לומדים על רס"ג, רשב"ג, רבינו בחיי, הרמב"ם ריה"ל וראב"ע, ואף אחד לא מרגיש בעיה בכך שחלקם של האשכנזים "מקופח". לעומת זאת, בעת החדשה האסלאם שקע ויחד עמו גם יהודי המזרח, והפריצה התרבותית הן בעולם והן ביהדות היתה באירופה ולכן עוסקים בעיקר בה, לא מתוך רצון לדכא איש. אין מה להשוות את התסיסה התרבותית שיצרו חסידים מתנגדים ומשכילים לתנומה היחסית שהיתה בארצות האסלאם. ביקורת ובחינה מחדש היא חיובית כל עוד היא בוחנת אם יש יוצרים ואירועים היסטוריים חשובים ומשמעותיים שקולם לא הושמע. ואולם, הנסיון לתת ערך שווה לכולם רק בשם "הרב תרבותיות" ולהפוך את לימודי אירופה בלימודי ההיסטוריה הכללית לכדי שביעית מהסך הכולל, כפי שנעשה במקומות מסוימים בארה"ב (שם, עמ' 222), הוא מהלך שגוי.

התפיסה המודרנית טוענת ש"ההיסטוריה העולמית צועדת קדימה עקב בצד אגודל" (היגל, "מבוא לתולדות הפילוסופיה", תשכ"ג, עמ' 241), ואילו הפוסט-מודרניזם מגיע ל"התפכחות מן האמונה בקדמה ובתיקון עולם" (גילי זיוון, שם, עמ' 28). בעקבות מלחמת העולם השניה וזוועות השואה "נוכח האדם כי לא זו הקדמה שאליה ייחל" (שם, עמ' 29).

הפוסט-מודרניזם נופל באותם המקומות שבהם נפל המודרניזם עצמו. כשם שהמודרניזם טוען טענות כלליות על קדמה והתעלות העולם, ומביא ראיות נקודתיות לשיטתו, כך גם הפוסט מודרניזם טוען טענות כלליות ויוצר מטא-נרטיבים הפוכים משלו, בעקבות נקודות מבט שתומכות את שיטתו – זוועות מלחמת העולם השניה. ואולם, בשונה מהאכזריות של מלחמות העולם העתיק, שהיו נורמה מקובלת על ידי כל הקבוצות שנלחמו זו בזו, הנאציזם נתפס כיציאה מן הנורמה המוסרית הנורמטיבית שהמשיכה להתקיים מחוץ לגבולותיה של המפלצת הנאצית. נורמות אלו שבו להתקיים גם בגרמניה לאחר המלחמה, עם העמדתם לדין של ראשי הנאצים במשפטי נירנברג על פשעים כנגד האנושות. למרות שזוועות הנאציזם היו גדולות בהרבה משל קודמיו, מנקודת מבט רחבה מדובר על זוועות שנעשו על ידי עמים מסוימים בשנים מסוימות, ולכן לא ניתן להסיק מהם אמירות כלליות בנוגע לשאלת התעלות העולם.

צריך לבחון כל סוגיה לגופה ולהחליט אם העולם התעלה או הדרדר ביחס אליה. הן המודרניזם והן הפוסט-מודרניזם חוטאים בחטא ההכללה של מטא-נרטיב. אם נבחן את העולם דרך הרעיון של יום מנוחה למשל, נראה שהעולם עבר התפתחות והתעלה. הרעיון התפשט בכל העולם ולא נראה שאיזו מדינה בעולם הולכת לחייב את אזרחיה לעבוד שבעה ימים בשבוע. הביקורת הפוסט-מודרנית שבאה בעקבות זוועות מלחמת העולם השניה כלל לא רלבנטית בנוגע לסוגיה זו. לעומת זאת, בתחומים אחרים ניתן לראות נסיגה. לדוגמה, התעצמות תרבות המדיה פגעה במעמד הספר ויצרה רדידות תרבותית (תזכורת: בן-גוריון לא אישר להכניס טלוויזיה לארץ...).

אם מסתכלים באופן כמותי על נסיגות והתקדמויות, מכיוון שבעידן המודרני הופיעה ביטול העבדות וקידום מעמד האישה, פלורליזם, שלטון דמוקרטי ומדיניות רווחה (חנוך חינם, ביטוח רפואי) בארצות רבות, אם נשקול את ההתקדמויות לעומת הנסיגות (כגון טרור אסלאמי), ידה של ההתקדמות תהיה על העליונה. גם בפרספקטיבה הקצרה יותר, של עשרות השנים האחרונות באירופה, ניתן לראות כיצד במקום תרבות המלחמות שהיו נוהגות מאות בשנים, הקומוניזם נפל ללא הקזת דם והעוינויות הישנות התחלפו ביצירת האיחוד האירופי. עובדות אלו יכולות להביא לאמירה הכללית, שהאנושות בחמש מאות השנים האחרונות יותר מתקדמת מאשר נסוגה וישנה סבירות גבוהה שתהליך זה ימשיך גם בעתיד.

זו אמירה מורכבת יותר מרעיון הקדמה המודרני הפשוט, אולם היא אמירה שהרבה יותר קרובה למודרניזם מאשר לפוסט-מודרניזם. הפוסט-מודרניזם תופס את עצמו כחדש ומפוכח וזה מה שנותן לו את תחושת העליונות על המודרניזם, אולם, הוא איננו שם לב שככל שעובר הזמן הוא בעצמו הופך להיות מיושן ותקועה בטראומה של מלחמת העולם השניה.

עידן חדש

כללו של דבר, פרוק "הפוסט-מודרניזם" תוך כדי הבאת דוגמאות פרטניות, מאפשר לנו לקחת ממנו את יתרונותיו ואמיתותיו, ולהפוך באמצעותו לאנשים יותר רכים, גמישים ומשוחררים מנוקשות אידיאולוגית. מן הצד האחר, הוא מאפשר לנו לשמר את עולם הערכים המודרני היקר לנו מחיצי ההרס הפוסט-מודרני.

עלינו להתחיל עידן חדש המשלב בצורה דיאלקטית רעיונות מודרניים ופוסט-מודרניים. על הפוסט-מודרניזם להבין את מקומו וגבולו הנכון, כנרטיב אחד לצד נרטיבים אחרים. עלינו להתעשר הן מרעיונות מודרניים, כגון רעיון הקידמה של היגל והרב קוק, וכן מרעיונות פוסט-מודרניים, כגון רב-תרבותיות, ולתחום כל אחד מהם בגבולותיו הנכונים. יש לאמץ רעיון כללי (מודרני ופוסט-מודרני) רק באותו המקום שבו המקרה הפרטי מתאים לכלל. בדרך זו נשתחרר מסיסמאות מודרניסטיות ופוסט-מודרניסטיות גם יחד. מהלך זה יכול להביא לבניה של עידן חדש. עידן זה רק התחיל ועדיין אין לו שם. מה יהיה שמו? זה אולי ידעו בדורות הבאים.

elchshilo@gmail.com

פורסם במוסף חג סוכות של עיתון מקור ראשון, י"ד תשרי תשע"ב, 12/10/2011

 





 
     
     
     
   
 
אודות כותב המאמר:
 
     
   
 

מאמרים נוספים מאת אלחנן שילה

מאת: אלחנן שילהתאולוגיה07/12/142111 צפיות
אדם שהפנים תפיסה מודרנית של חירות איננו יכול לקבל את התפיסה הדתית של האדם כמשועבד לאל. הפתרון המוצע הוא אימוץ תפיסת אלהות היונקת מהפרשנות הקבלית של הרב קוק לקבלה ואף הולכת צעד מעבר לה. תפיסה זאת גם שוברת את החייץ שבין דת ומוסר ובין חיים דתיים וחיי חול.

מאת: אלחנן שילהתאולוגיה29/01/149465 צפיות
מאמר זה בא לתת אלטרטיבה לתפיסה המסורתית של הרעיון "העם הנבחר" ו"עם סגולה", עבור מי שאיננו מקבל תפיסה זאת מבחינה מוסרית או מבחינה תיאולוגית. תוצג תפיסת עם סגולה שמסתמכת על הפריצה הדתית מוסרית של המונתאיזם בעבר והן על חזיון קיבוץ הגלויות בהווה, היכולות לתת פרשנות חדשה למושג, היכול לתת משמעות גם עבור מי שיצא מגבולות האורתודוכסיה.

מאת: אלחנן שילהתאולוגיה14/09/132295 צפיות
מאמר זה בא לתת אלטרנטיבה לקיום מצוות רך יותר יותר מזה שמציעה האורתודוכסיה. מיועד עבור מי שכבר לא מאמין בדוגמות האורתודוכסיות ונמצא במצב מפורק ומעוניין לבנות בניין חדש ולהתחבר למסורת היהודית.

מאת: אלחנן שילהמדעי החברה - כללי31/05/121432 צפיות
מכיוון שלפי ההלכה גיור ילדים ותינוקות לא מצריך קבלת מצוות, ניתן לפתור את משבר הגיור על ידי הקמת בתי דין בבתי חולים שיגיירו תינוקות שמוגדרים כ'חסר דת'. עד אז, צריך לפריט את בתי הדין ולהקים בית דין שיגיר ילדים ותינוקות. לאחר שיהיו מאות מתגיירים זה יגרום גם להפעיל לחץ להכיר בגיור גם מטעם המדינה.

מאת: אלחנן שילהיהדות08/08/111347 צפיות
בחלק הראשון מובאות תפיסות הדוגלות בבניין מקדש ללא קורבנות מן החי. בחלק השני מועלה הרעיון של בניית מקדש במקום אחר מאשר הר הבית.

מאת: אלחנן שילהתאולוגיה11/11/109023 צפיות
המאמר בא לתת אופציות ביניים בין אורח חיים דתי-הלכתי ובין קיום חילוני. אופציות שונות מאלו המוכרות כיום (מסורתיות, קונסרבטיבים ורפורמים). הוא מציג כמה דגמים של אותם אופציות ביניים ומעגן את הבסיס הפילוסופי-הגותי שעומד מאחורי אותן אופציות. בנוסף, הוא עומד על התהליכים חברתיים שעוברים על החברה הישראלית כלל והציונות הדתית בפרט.

מאת: אלחנן שילהזהות07/11/103342 צפיות
המאמר מתאר את המצב העגום הקיים בנוגע לסוגיית העולים שאינם יהודים לפי ההלכה ומבקש לתת פתרון שונה מפתרון הגיור שכשל במבחן התוצאה. החלק הראשון של המאמר עוסק בשינוי התודעתי שיש לעשות בכל הנוגע לתפיסת 'מיהו יהודי'. שינוי זה יכשיר את הקרקע לאימוץ הפתרון המעשי ממפורט בחלקו השני של המאמר. הפתרון בנוי על הכלל ההלכתי של "חזקת יהדות" בנישואין. כשם שאצל ממזרים מופעל מנגנון מכוון של הטמעה כך גם בנוגע למצוקה זו יש ללכת לפתרון דומה. את בתי הדין המנהלים חקירות הוכחת-יהדות יחליף גוף אלטרנטיבי שיערוך חופות בלי לשאול שאלות, בהתאמה לדרכה המקורית של ההלכה בסוגיות כאלה. כך נמנע את הקרע שמאיים לשסע את החברה, ונעצים את הזהות הלאומית, היהודית-ישראלית.

מאמרים נוספים בנושא מדעי החברה - כללי

מאת: מאיר סוויסה מדעי החברה - כללי07/01/161287 צפיות
הובלות בנהריה כולנו זקוקים לחברת הובלות בנהריהמקצועית ואמינה על מנת לעבור דירה, לשנע מטענים שונים ולהוביל חפצים ממקום למקום. חברת הובלות בנהריה מספקת מעטפת שירותים רחבה הכוללת בין היתר הובלת דירות, הובלה עם מנוף לפינוי חפצים גדולים מקומה גבוהה ודירות גג, הובלת מטענים בעיר וברחבי הארץ וכן שירותי אריזה, פריקה ואחסון. חשוב לבחור חברה אמינה ובעלת מוניטין טוב בענף, מומלץ לחתום על חוזה מסודר הכולל פירוט העבודה, עלות, ביטוחים ואחריות.

מאת: אבינועםמדעי החברה - כללי17/06/148102 צפיות
גשמים בחום הקיץ היום ירחפו המים כרדודים יראו עיניים את המים נוטפים במרחבי ציון הקדושה . השירה אהובה לבני עמך ישראל היום על נהרותייך ציון היקרה שירת המים על תפיח על שדותייך ציון אור במלאות שרייך היפים שיר הארץ המאירים אפיים על שדותייך כמים ישיבו הצללים והמנגינות של בני הארץ ישורו רוח נדיבה ויפה לחבוק וחבור את כולם באהבה של דור המור היום כל השירים אשלנו הם אהובים אותנו יחד בדרכים מהלכים עם השבילים אל שדותיך ירבו השירים לארץ של מבואה ויקרה מהשירים של בני ציון תבוא ברכתה שב

מאת: משב מחקר יישומי בע"ממדעי החברה - כללי03/05/131593 צפיות
במאמרים הקודמים התייחסנו לגיבוש מטרות והגדרת תחומים ולחיבור נכון של שאלות (פריטים) במאמר זה נתייחס למבנה הכלי (השאלון).

מאת: אבינועםמדעי החברה - כללי31/01/131288 צפיות
אני רוצה להקדיש את מחרוזת שחיברתי "עד הדרך" לכבודו של איש יקר נאמן ללב עם ישראל חוזה המדינה תאודור בנימין זאב הרצל "עד הדרך" לעד הדרך בך ציון -לאיש חזון היה חלום עת אשובה על נרי, אשירה עלייך ציון שבי השירה בין שבילי הדרך איתך מולדת -עלי עטרת לאיש הדרך

מאת: מאירה וייסמדעי החברה - כללי25/12/128069 צפיות
מצגים של "אומנות" ו- "מדע" באבחון רפואי יכולים להיחשב כמערכות משלימות ודיסקורסיביות המשמשות רופאים על מנת לתת לגיטימימציה למניפולוציה שהם עושים באמצעות הכח המקצועי שלהם. מאמר זה בוחן את התיעוד הרפואי כהקשר ליחסי הגומלין של שני מצגים אלו.

מאת: יאיר זמדעי החברה - כללי11/10/128293 צפיות
ההבדל בין מקדונלד'ס למסעדת גורמה אינו מסתכם רק באוכל עצמו - תאורה ומוזיקה שונות, ואולי גם מערכת הגברה מאיכות שונה - כל אלו יוצרים אווירה מסוג אחר. אם האווירה במקום מעודדת את הסועדים לאכול מהר יותר, היא עלולה לגרום להם לאכול יותר מדי - ו"מצד שני", אווירה נינוחה תגרום להם לשהות זמן רב ויתכן שהם יזמינו קינוח לא מתוכנן.

מאת: אבינועםמדעי החברה - כללי03/10/128137 צפיות
ב"ה התחלה חדשה היא השאיפה הטובה אל התקווה זהו מאמר ציוני אך רוחני הוא ומטרתו שלום לא יחסר דבר בך ציון היקרה בואו עם יקר להתאחד יחד וביחד להתמזגות הרוחות להיות בר לבב ולא ניתן יותר לשוממה להכותנו. הבה הבה בני עם לשירה, צהלה הרוח, בטחה בבניה. היא מאירה עלינו ציון היקרה. לא למלחמה ולא לשנאה פנינו, כי אם לחירות זכות בני ציון, נפש היהודי השייכת למולדתה ולא לשוממה . ידוע שעם ישראל הוא עם טוב ובר לבב הנחלץ לעזרת כל בעיה בעולם ,עם שרוצה שלום ,עם שדואג לבניו ,,,בכבוד :חיברתי לך שיר מולדת

 
 
 

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש  ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported

christian louboutin replica