בשבועות האחרונים נוצרה תחושה קצת מוזרה בבית. הגדול בדיוק עמד לסיים את הגן והיה לקראת החופש הגדול, האישה סיימה זה מכבר פרוייקט גדול שעליו עבדה ואילו אני, אני תמיד הייתי מוזר.
אהובתי לא הייתה צריכה לעמול קשה בשביל לשכנע אותי שאולי כדאי שנצא לחופש. המשפט המרכזי ששכנע אותי היה ש"מוטב עכשיו מאשר מאוחר", כשהיא מתכוונת לכך שבמהלך החודשים יולי-אוגוסט כל עם ישראל, אחותו, דודתו, והשכנה מלמטה, יוצאים לחופש.
קסם השכנוע שבמשפט הזה טמון בעובדה שאין משהו שאני יותר שונא מאשר מקומות המוניים. כמעט אף פעם לא תמצאו אותי קופץ לים במהלך שבתות, למרות שאני תל אביבי מושבע, ובטח שלא אעשה מאמצים עילאיים בשביל להגיע לאטרקציות, שמבחינתי לא מהוות מוקד משיכה, כמו גן השלושה.
תקראו לי סנוב, אבל אני מעדיף לבלות את החופש שלי בשקט עם האישה והילדים, או עם זוג חברים נוסף. לא יותר.
על תחושת היחד שבבדידות
צימרים "אודם השני" שבמושב הפסטורלי לפידות היו הבחירה האידיאלית לחופשה שלנו. מצד אחד, הם מספיק גדולים ומרווחים בשביל שנוכל לעלות להתארח בהם עם החבר הג'ינג'י היקר ומשפחתו, אבל מצד שני הם מספיק רחוקים ומבודדים בשביל להציע לנו את האינטימיות שבלעדיה אני מרגיש כמו דג מחוץ למים.
בנוסף, כל אחת מארבעת בקתות העץ של אודם השני נפרדות זו מזו ויש להן חצר פרטית, כך שברגעים שבהם אנו זקוקים לפינת הקיץ השקטה שלנו אנחנו יכולים פשוט ללכת איש-איש לדרכו, ואילו, ברגעים שבא לנו, אנחנו יכולים לשבת כל המשפחות יחד סביב הבריכה.
כשהגענו לקראת שעות אחר הצהריים המאוחרות הלן המקסימה קיבלה את פנינו והוסיפה לתחושה שצדקנו בבחירתנו ב"אודם השני".
היא הזמינה אותנו להיכנס ולשבת לשתות איתה כוס קפה איכותי, לצידו מבחר עוגות מאפה ידיה, אבל הקטנים היו כל כך עייפים מהדרך כך שנאלצנו לבקש בנימוס רב לדחות את הישיבה לשעה מאוחרת יותר. למזלנו הרב, גילינו עם הגעתנו שאנחנו זוג המשפחות היחיד שהגיע באמצע השבוע הזה ולכן כל המתחם לרשותנו. כמה יפה היא תחושת היחד שבבדידות.