חוק יחסי ממון התשל"ג- 1974 קובע כי במקרה של גירושין ופקיעת נישואין יאוזנו נכסי בני הזוג שווה בשווה ויחולקו בדרך של מחצה על מחצה.
מיום כניסת תוקפו של חוק זה פקע למעשה האפשרות מאשה לדרוש את כתובתה ותוספת כתובתה, כמו כן, נשללת הזכות מהאשה לתבוע פיצויי נישואין על הרס התא המשפחתי.
סיבת העניין נעוצה בכך שמערכת יחסי הממון שקובעת ההלכה הקלאסית, מניחה מצב שבו הבעל הוא המפרנס, וממילא הוא מקבל גם את הכנסתה של האישה ("מעשה ידיה", "פירות נכסיה"), והוא מקציב לה ממון לספק את צרכיה.
בתי הדין הרבניים מכירים בעובדה כי למעשה בעת גירושין קובעת ההלכה כי הבעל נוטל את כל הנכסים והממון אשר נצבר בחיי הנישואין ואילו האשה מקבלת אך ורק את כתובתה, אך כיום על פי חוק חובה על בית הדין לפסוק בעניין הרכוש בשעת גירושין כפי שמורה הסדר איזון המשאבים וזאת בדרך של מחצה על מחצה, על כן בכדי "לעקוף" חוק זה ישקללו בית הדין את דמי הכתובה והתוספת בצירוף פיצויי הנישואין בחצי שהאשה מקבלת שלא ביושר כביכול (למרות שעל פי ההלכה הפשוטה אין זה כך, וישנם בתי דין שאכן רואים זאת כך)
היוצא לנו עד כה כי לא ניתן כיום לאשה לקבל את כתובתה ופיצויי נישואיה.
אולם למעשה קיימים מקרים בהם יפסוק בית הדין הרבני כתובה ופיצויים לאשה בנוסף לחצי הרכוש אשר קיבלה מהסדר איזון המשאבים.
מקרה קלאסי ניתן לראות בערעור אשר הוגש לביה"ד הרבני הגדול בתיק מס' 1750-21-1 שם נידון מקרה של בעל שבגד באשתו, בית הדין חייב את הבעל לשלם לאשה את כתובתה ותוספת הכתובה בנוסף לחצי אשר קיבלה האשה מכח הסדר איזון המשאבים.
קיימים פסקי דין רבים בעניין המורים כן, כמו כן ישנם ראיות הלכתיות רבות המלמדות אותנו כי במקרה שבעל בגד באשתו תקבל האשה את כתובתה ותוספת כתובתה יחד עם פיצויי נישואין וזאת בנוסף לחצי אשר האשה מקבלת מהסדר איזון המשאבים ובעלה במקרה זה לא יוכל לטעון לכפל הטבות.. שהאשה מקבלת.