המעוניינים להבין את המינוח "אנרגיה" ברמה הביולוגית לפני שישקע בסיפורה המרתק יוכל להעזר בקישור זה.
סיפורה של האנרגיה המודרנית המתואר במאמר זה, מתחיל במיודענו זיגמונד פרויד, שבין השאר העניק לנו את המונח "תת-מודע".
אמנם היום המונח תת-מודע שגור בפי כולנו וכל זאטוט יכול לתת דיאגנוזה מפורטת של התת-מודע של עצמו, אך אי שם בשלהי המאה ה-19 הייתה זו מחשבה מהפכנית: הסתבר שיש עולם רגשי שלם המתקיים מתחת לפני השטח. הוא לא מדיד, הוא בלתי נראה, אבל הוא משפיע עלינו מאוד. למעשה אפשר לומר שעולם זה הוא הזהות שלנו במובן העמוק של המלה וממנו, האמין פרויד נובע מקור אנרגיה מסתורית אותה הוא כינה "ליבידו".
פרויד עסק ברגשות וככזה חלק גדול מתלמדיו הצליח לעורר בו רגש רב ולא תמיד חיובי.
וילהלם רייך (Reich), אוסטרי ממוצא יהודי, היה אחד מתלמידיו המבריקים. הוא עורר בפרויד רגשות מעורבים.
כפסיכיאטר צעיר בשנות העשרים ושנות השלושים של המאה הקודמת, שהה רייך זמן רב במחיצת פרויד עד שבשלב מסוים החל לחקור את הליבידו כצורת אנרגיה אשר האמין שהיא אנרגיית החיים. הוא כינה אותה "אורגון" (Orgone).
רייך טען שכל דבר חי מכיל אנרגיית אורגון ומוקף בה (זהו אותו השדה האנרגטי עליו דיברנו, או "הילה") וניתן למדוד בעזרתה את עוצמת רגשותיהם ומחשבותיהם של אנשים. הוא ביצע תצפיות רבות על בני אדם עת חשו פחד או בושה וזיהה בהם נטייה חוזרת להקפיא את זרימת האנרגיה באיזור הגוף בו מתעוררת התחושה (פעמים רבות אף לעצור את הנשימה ולכווץ שרירים). אותה אנרגיה נאספת לכדי קפסולות או צבירי אנרגיה באיזור זה.
לדוגמה, אדם הנזכר באהבה נכזבת נוטה לחוש חוויה המתפרשת במוחו כלא נעימה. כאב.
כאב זה יכול להתבטא בתחושה של פרפרים בבטן, מועקה בלב, גוש בגרון - כל אחד והתחושה החביבה עליו. על מנת להימנע מתחושה זו אדם זה "מקפיא" את איזור הכאב (במקרה זה הוא איזור החזה והלב), מקשיח את השרירים, ושולח את האנרגיה לאיזורים אחרים בגוף (שימוש בראש וחשיבה רציונלית הם מהפתרונות החביבים על גברים בתרבויות מערביות).
התוצאה בטווח הארוך היא שאיזור החזה יסבול ממחסור באנרגיה ותפקודו הפיזי ייפגע (זוהי עוד סיבה לכך שבחברה המערבית מחלות לב הם גורם התמותה מספר אחד). במילים אחרות, אם אני נמנע מחוויה מסוימת, אני גם מונע אנרגיה מהאיזור בו היא נחווית בגוף. הביטוי הפיסי של הירידה ברמת האנרגיה יהיה שינויים מטאבוליים באיזור הקפוא המשפיעים על זרימת דם, חילוף החומרים, מערכת העצבים וכו'.
רייך הדגים כיצד תנועה פיזית נכונה המורכבת בין השאר מנשימה עמוקה ותנועות לפירוק מתח שרירים, במקביל להבעה רגשית של כאב מודחק - יכולים להזרים אנרגיה חדשה לאיזור הגוף בו היא קפאה ולהחזירו לתפקוד פיסי סדיר. אפשר לדמות את העניין לרענון מאגר מים עומדים עת מתחדשת זרימתם בקצב מוגבר.
את האנרגיה הקפואה והזורמת הזו, רייך הצליח למדוד ולכמת. הוא אף בנה לשם כך מכשי רמיוחד לו קרא "צובר אורגון" (Orgone Accumulator).
אנרגיה, כך טען, היא למעשה עוד דרך לתאר את תפקודנו האנושי: מחשבותינו, רגשותינו שאיפותינו – הכול מתבטא באנרגיה.
אנרגיה משוחררת מאפשרת הבעה בריאה, יצירתית וחיובית של החוויה האישית שלנו כבני אדם. אנרגיה חסומה היא ביטוי של עומס רגשי או מנטלי.
רייך היה חוקר נלהב ופורה מאוד.
בשנות הארבעים והחמישים הוא חקר בארה"ב תחומים רבים, פיזיקליים, ביולוגיים ופסיכולוגיים, והצליח לעניין אנשים רבים מאוד בתורותיו (אפילו איינשטיין הגדול הקדיש זמן לזיהוי האנרגיה המיסתורית הזאת לאחר פגישה ארוכה ביניהם). יחד עם זאת רייך קומם עליו רבים וביניהם את ה – FDA, ארגון התרופות והמזון האמריקאי, שכיאה לאינקוויזיציה נאמנה שרף את כתביו ושלח אותו לכלא. שם הוא נפטר ב–1957.
אבל גם ה–FDA ספוג האנטיביוטיקה לא יכול היה לעצור את האנרגיה.
כ-2500 שנים אחרי שפיתגורס התעייף מלמדוד משולשים, ערב פרוץ מלחמת העולם השניה ובשלב זה ללא ידיעתם, הצטרף אל איינשטיין, פרויד, רייך ועוד מדענים דגולים שנטשו את אירופה יווני צעיר ושאפתן, שהתיישב בניו יורק, ולמד פסיכאטריה באוניברסיטת קולומביה.
ג'ון פיירקוס (Pierrakos) מצא עבודה כחלק מצוות בית חולים מקומי בו בילה מספר שנים לאחר סיום לימודיו. כזר לתרבות האמריקאית ובתקופה כה הרת שינויים גלובליים, מדעיים ואנושיים, ניחן פיירקוס בדיוק בפתיחות הדרושה כדאי לזהות את הפוטנציאל בעבודתו של רייך.
לא הפריעה לו העובדה שרייך, בעבר מדען מכובד, הפך מבודד מהקהילה המדעית.
הוא גם לא נראה כמתנגד למכונה המוזרה שנקראה "צובר אורגון".
הייתה לו השקפה שונה על האנרגיה של רייך.
הוא ראה אותה.
פיירקוס התיידד עם רייך וליווה אותו למעשה עד ששערי בית הכלא נעלו סופית את עבודתו יוצאת הדופן מאחורי סורג ובריח.
בעזרת יכולתו לראות את האנרגיה של רייך סביב אנשים, זיהה פיירקוס את קפסולות האנרגיה התקועות באיזורים שונים בגופם (או בשדה האנרגטי שלהם כפי שכינה אותו). פיירקוס עודד את מטופליו לגעת בקפסולות, להרגיש ולפתוח אותן, ואף סיפק להם את האנרגיה מידיו שלו תוך שהוא צופה על ההילה ותנועת האנרגיה שבה. הוא עזב את בית החולים והקים עם קולגה נוסף, גם הוא רייכיאני, קליניקה לטיפול בשיטה החדשה.
כך נולדה הביואנרגיה – הביטוי של אנרגיה רגשית ורוחנית בגוף הפיזי.
פיירקוס בילה זמן מה בעיסוק בביואנרגיה ובתצפית על הילות של אנשים בזמן הבעת רגשותיהם או במהלך דינמיקה בין אישית, עד שב–1964 נפלה לידיו הפיסה האחרונה (לפחות בחייו) של הפאזל.
אווה ברוך (Broch), בתו של יעקב ווסרמן (אז סופר אוסטרי מפורסם), הייתה רקדנית צעירה שהחליטה שהאקלים החורפי של שנת 1939 לא ייטיב עמה, מה גם שפלישתו של היטלר לאוסטריה כשנה קודם העיבה על מצב רוחה. היא הצטרפה בלי לדעת לשאר גיבורי הסיפור והפליגה לארה"ב.
עוד בוינה תרגלה אווה מצב בו היא נכנסת לשלווה מדיטטיבית גבוהה וממנו נתנה הסברים מפורטים לסיבות אומללותם של בני האדם מנקודת מבט רוחנית. עם התבססותה בביתה החדש בארצות הברית, החלו אנשים לגלות עניין גובר והולך בדיציפלינה הרוחנית שלה ואף הקימו קהילה סביבה שלימים תקרא "נתיב ההתמרה", Pathwork.
ביסוד תורתה של אווה עמדה ההנחה שלכל אדם צורך עמוק ביצירת חייו על פי שאיפות לבו העמוקות ביותר ובתאום עם התכונות והכשרונות המייחדים אותו משאר בני האדם. העדר היכולת להתקיים בשלמות עם שאיפה זו הסבירה, אם מתוך לחץ חברתי או טראומות ילדות, מוביל לכאב רב. היא עודדה את חברי קהילת ה Pathwork להסיר מעצמם את המגבלות החברתיות בהם חונכו ולבחון את בחירות חייהם בהשוואה לחזון הגבוה ביותר בוא שאפו להתקיים.
מטופל של פיירקוס נתן לו תמליל של אחת ההרצאות שלה.
החיבור ביניהם התרחש מיד.
בשנת 1971 הם נישאו והקימו ביחד בניו יורק מרכז בו התקיימה הדיסציפלינה המשותפת שלהם במסגרת קהילת ה Pathwork.
אווה המשיכה להדריך את תלמידיה בעודה משלבת בתורתה את תיאוריות האנרגיה של פיירקוס.
פיירקוס קיבל את ההשלמה הרוחנית הדרושה כדי להבין את המקור לחסימות תנועות האנרגיה שבהן צפה בהילה.
כיאה למדען בשיעור קומתו, המשיך פיירקוס לחקור ולהתפתח, וכך יצר שיטת טיפול המשכית לביואנרגיה.
הוא קרא לה "אנרגיית ליבה" (Core Energetics).
אנרגיית ליבה נולדה מתוך שילוב תורתו של רייך עם הביואנרגיה ועבודתו המשותפת עם אווה.
אם הביואנרגיה עסקה בביטוי הרגש כאנרגיה בגוף, עתה הוסט הדגש אל מציאת והכרת מהותו הרוחנית הייחודית של כל אדם. פירוק החסימות הביואנרגטיות נתפס רק ככלי לשחרור אנרגיית הליבה שמהווה את הרצונות העמוקים ביותר של כל אחד מאיתנו.
ג'ון ואווה פיירקוס בילו יחד תקופה מאושרת שנמשכה עד למותה של אווה בשנת 1979. בזמן זה, הספיקה אווה לתקשר למעלה מ-200 הרצאות ובהן הנחיות מדויקות לעבודה אישית וקבוצתית, שניתנו בהתאם להתפתחות הרוחנית של תלמידיה. שניהם גם התעניינו באופן מיוחד בבלונדינית בשנות השלושים לחייה שלא מכבר עברה להתגורר במקום עם ביתה הקטנה.
על אף שגדלה בחווה משפחתית מנותקת מהעולם החיצון, ואחר כך עסקה במחקר אווירודינמי קר ונטול חמצן בנאס"א, ברברה אן ברנן נראתה כפוטנציאל מבטיח להעמיק את חקר ההילה, גם אם בשלב זה היא עדיין לא הייתה מודעת לכך.
קהילת ה Pathwork עסקה בדינאמיקה קבוצתית אינטנסיבית.
הבעת רגשות באופן ישיר וכנה נתפסה על ידי פיירקוס כאידיאל, הוא יצר מרחב וזמן מתוחמים לשם כך במיוחד: אנשים מצאו עצמם בוכים, צועקים, מקללים, רוקדים, אוהבים ועוד מיני צורות התנהגות אנושיות שחלקנו הגדול כבר שכחנו כיצד להביע בחופשיות.
התוצאה הייתה מדהימה. חברי הקהילה שיפרו את רמת התקשורת שלהם עם עצמם ועם אחרים, ולמדו לכבד את שוני והייחוד של כל אחד מהם. כשמישהו נתקל במכשול וחווה רגשות קשים שעלולים היו להפריע לתהליך, הוא פשוט הביא את זה לקבוצה בזמן המתוחם לכך וקרא לזה דרור עד שהשלילה שבו (והחסימה שבהילה, בהתאמה) התפרקה.
מתחת לחסימה, לכאב ולכעס, לימדו אווה ופיירקוס, מסתתר תמיד חלק אמיתי יותר שלנו, המחפש דרך לצאת ולהשתלב באישיותנו.
ברברה עדיין לא ידעה מה בדיוק היא עושה שם.
נישואיה שהתפרקו על אף שעשתה כל מאמץ לשמר אותם, עזיבתה של עבודתה בנאס"א, דאגתה לביתה הקטנה, סיליה, והצבעים המוזרים שנראו מעל ראשה של ידידתה שעמדה כרגע מול הקבוצה וצעקה בכאב את כל הכעס שאגרה משך ילדותה, לא הראו קו התקדמות הגיוני בחייה.
היא תפסה את עצמה בוהה בצבעים בחולמניות.
היא הביטה שוב.
פיירקוס הרי אמר משהו על זה, היא יודעת שקיים דבר כזה שנקרא הילה, אבל היא לא ממש חשבה שכך זה נראה...
היא המשיכה להתבונן בעניין גובר והולך.
בכל פעם שהאישה שמולה הביעה כעס, היא ראתה אותם בבירור: ברקים אדומים שזינקו מראשה אל עבר החלל. היא גם הבחינה במה שהאשה לא רצתה עוד להביע: היו אלה עננים כהים בעלי תחושת כובד שנקשרו סביב איזורים שונים בגופה.
התעוררה בה תחושה לא נוחה כלפיהם.
אווה עקבה אחריה ומדי פעם הייתה מדריכה אותה, שואלת שאלות מנחות ומעודדת אותה ללכת בעקבות הסקרנות שלה.
עד מהרה הצטרפה ברברה למחקר של פיירקוס ויחד עמו עסקה בפיתוח ומיפוי תבניות אנרגיה שונות בהילות של אנשים. היא גם הבחינה בשינויים בגוון האור שהיה בוקע מידיה בזמן שהייתה נוגעת בחלקי גוף פגועים או חולים של מי מידידיה. זה עזר שיותר ויותר אנשים בקשו ממנה שתניח עליהם יד, היא עברה לעיר ניו יורק, ושכרה חדר טיפולים במרכז הביואנרגיה המקומי.
התברר לה שהאור שיוצא מידיה משפיע על ההילה של האנשים שבאו אליה ומרפא ממגוון של מחלות. רופאים ניצלו את ראייתה המיוחדת על מנת שתתאר להם מה מתרחש בגופם של חולים שלגבי אבחונם הייתה מחלוקת, היא נסעה לאו"ם להדגים את השפעת ידיה על קרני לייזר, ואף החלה ללמד.
עשרים וחמש שנים אחר כך, ארבתי לה בלובי של מלון בפלורידה.
פגשתי אשה כבת 68 בעלת נינוחות מדהימה, זקיפות קומה שאין בה חובת הוכחה, ועיניים חודרות.
על מה שלמדתי אצלה, צרפתי מאמר שלם.
הרגישו חופשיים לכתוב ולהוסיף תגובות.