יום האישה בפתח וכמו בכל שנה, מתעוררות שאלות לגבי מעמד האישה. יש מי שדואג לספק לתקשורת סקרים המשווים את מצב הנשים ביום האישה הזה לעומת מצבן בעבר. גם אני מתבוננת על נשים כל השנה בכלל ולקראת יום האישה בפרט, אך מזווית קצת שונה. בהתבוננות סביבנו נוכל להבחין באחד ה"חוליים" של החברה המודרנית ואולי של האדם בכלל, גברים ונשים כאחד. הכוונה ל"מחלת" התשוקה או ההשתוקקות.
השתוקקות היא אחד הגורמים לסבל שלנו. רבים מאיתנו, רב הזמן משתוקקים למשהו. משתוקקים לעוד חפצים, למזון, להתפתחות והישגים, להכרה, למעמד, לכבוד, לעשייה, לריגושים, לידע והרשימה עוד ארוכה...
איך אנחנו מרגישים כאשר אנחנו מקבלים את מה שאנחנו משתוקקים אליו? באותו רגע אנחנו מסתכלים על הכוס המלאה, קיבלנו את מה שרצינו ואנחנו מרגישים נפלא, אך לא לזמן ממושך. מדוע? מכיוון שהשינוי ברגשות שלנו, נובע מעצם העובדה שחל שינוי כלשהו במציאות שלנו ומושפע גם מהדרך שבה אנו תופסים את מה שקורה לנו. כשמשהו משתנה בעולם שלנו, זה משפיע על ההרגשה, רגשות מתעוררים, אך מהר מאוד אנחנו מסתגלים למצב החדש והדבר ש"קיבלנו" הופך לברור מאליו. כשזה קורה, האפקט של השינוי נעלם ואנחנו חוזרים להרגיש בדיוק כמו שהרגשנו לפני שקיבלנו את הדבר שהשתוקקנו אליו ואז קורה דבר מעניין. מחשבות מתחילות לכרסם במוח ובעקבותיהן, רגשות שליליים מתחילים לפלח את דרכם אל הלב. אז מה עושים? מחפשים את הדבר הבא כמובן. התשוקה שוב מתעוררת, מדרבנת אותנו לפעולה וחוזר חלילה. אפשר כבר להבין שהתנהלות כזאת המנציחה את המעגל סבל- השתוקקות- סיפוק רגעי, אינה מותירה אותנו במאזן רגשי חיובי... הסיבה שאני מעלה את זה כאן, לקראת יום האישה, היא הדילמה הנצחית של נשים, אותן אני פוגשת. נשים אלו משתפות אותי בהתלבטויות שלהן לגבי התקדמות בקריירה והחששות שהדבר יבוא על חשבון המשפחה.
לפני מספר חודשים הגיעה אלי אישה בשנות הארבעים לחייה כדי לעבוד על אורח החיים שלה. היא בקשה לשנות את הרגלי האכילה שלה ושל בני משפחתה, להקדיש יותר לפעילות גופנית ולהקפיד על שעות השינה. הרצון שלה נבע כתוצאה מתוצאות בדיקות הדם, בהן הסוכר והשומנים לא היו בטווח הרצוי. התחלנו לעבוד ומהר מאוד מצבה השתפר. היא הקדישה זמן לפעילות גופנית כמעט מידי יום, הכניסה שינויים בהרגלי האכילה וישנה יותר שעות ביממה. ההשפעה של כל זה על ההרגשה הכללית שלה הייתה מדהימה. היא הרגישה יותר חיונית, עם כוחות, יותר קלילה ושמחה וחדורת מוטיבציה לעשות דברים שקודם לכן הרגישה שאינה מסוגלת. היא הורידה במשקל ולאחר שלשה חודשים חל שיפור משמעותי בבדיקות הדם. למרבה הפתעתה, התוצאות השפיעו לטובה גם על הזוגיות שלה. יום אחד היא הגיעה לפגישה וסיפרה שהציעו לה קידום בעבודה. התפקיד החדש קסם לה בעיקר בגלל שחשבה שהוא ישפר את מעמדה, אך היא התלבטה אם לקבל את ההצעה בגלל הידיעה שהתפקיד ידרוש ממנה לעבוד יותר שעות והיא חששה שזה יבוא על חשבון המשפחה. כלל לא עלה בדעתה ששינוי התפקיד יכול להשפיע על ההישגים שהשיגה מבחינה בריאותית. לאחר שהבינה מה המחירים שתצטרך לשלם עבור שינוי התפקיד ומה הרווחים כתוצאה ממנו (דרך אגב השינוי לא כלל העלאה בשכר... ) היא קבלה החלטה.
לא משנה באיזו דרך אנחנו מחליטות לבחור כשאנחנו נמצאות בצומת. בכל מקרה מה שחשוב הוא שנהייה ערות להשפעה של הדרך שאנחנו בוחרות ללכת בה על כל תחומי החיים. מדוע? מפני שכמעט בלתי אפשרי להגיע להרגשה כללית טובה כשאחד מהתחומים צולע. אם לאישה יש קריירה מזהירה וקשר גרוע עם בן הזוג שלה, זה יוביל לתסכול ולהפך. אם אישה מקדישה את כל כולה לילדיה ולא מקדישה זמן לעצמה, להתפתחות האישית שלה ולצרכיה האחרים, גם זה יוביל בסופו של דבר לתסכול.
כמו תמיד, המפתח נמצא באיזון ומציאת שביל הזהב. כל אישה והשביל שלה. אסיים במשפט שמתאים ליום האישה ושנחקק אצלי חזק- "אם את הולכת בדרך שאינה מובילה אותך ליעד אליו את שואפת להגיע, כל מה שעלייך לעשות זה לעזוב את הדרך ולמצוא לך דרך חדשה ללכת בה... " והעיקר שנסתכל על התמונה כולה, נזכור מה אנחנו רוצות להשיג בכל אחד מתחומי החיים, לא נתקבע על מטרה בתחום אחד בלבד ונצליח להשיג אותה, תוך שאנחנו משלמות מחירים כבדים בתחומים האחרים.