כל החוקרים מסכימים לדעה שכבר בתקופת הקרח, זאת אומרת לפני כמהעשרות אלפי שנים, ידע האדם להשתמש באש,״לכלכל״ אותה בענפים, בעלים ובעשב יבש. אחרת לא יכול היה להחזיק מעמד בקור הגדול, בו הצטיינה התקופה ההיא. כבר אז הופקדו על האש אנשים מיוחדים – אבות אבותיהם של הכוהנים המאוחרים, שתפקידם היה להשגיח עליה שלא תעבור, חס וחלילה, מן העולם.
תודות לאש השמורה בידו הצליח בן תקופת הקרח לפלוש למערותיהן של חיות טרף שונות, כמו: האריה, הדוב, הנמר והברדלס. שום כוח אחר, מלבד ענפי עץ בוערים ומעלים עשן, שהושלכו לתוך מערותיהם, לא היה מגרשם מתוכן.
כך מצא האדם בתקופת הקרח מחסה מרוח, מקור ומקרח, כשבחוץ יבבו רוחות קרות או סופות שלג השתוללו על פני האדמה. האש גרשה את אויבו הנורא של האדם – את החושך, שבתוכו אורבות לו סכנות מרובות בכל רגע. ומעתה אין לו צורך לאדם, לחפש מפלט על איזה עץ גבוה או במחילת עפר, כדי להגן על עצמו מפני חיה רעה, האש הטובה בוערת בפתח המערה ושומרת עליו.
בימינו, אין טיול מוצלח בלי אש, בטיולים בטבע, בשביל אור, חימום, בישול ואווירה, אם כבר הזכרנו אווירה, בפתחו של אורחן מצפה הראל בוערת אש רק בשביל האווירה. בתרבויות אחרות כמו הבדווים האש היא חלק בלתי נפרד משגרת היום, והיא משמשת לבישול, להעברת מסרים במדבר שומם, לטקסים ומשפטי צדק ולתאורה באוהל. אירוח בדואי מסורתי, הקיים גם היום בצפון, בנגב, במדבר סיני או אפילו במאהל אורחן מצפה הראל, מתחיל בקבלת האורח עם עצי בעירה, קומקום עם מים ושטיח. ארגז מצרכים שבו יש תה, קפה וסוכר מצוי דרך קבע במאהל, הבדואי מברך את האורח גם בלי להכיר אותו ולדעת את סיבת ביקורו, ואחרי שברך מבעיר את האש המבורכת.