במאמר אחר הבענו את הדעה כי צוואה בכתב יד, ללא עדים, היא צוואה חלשה, שניתן ביתר קלות "לתקוף" אותה. אין עדים שיוכלו למסור עדות בדבר גמירות דעתו של המצווה, הנוסח יכול להיות בלתי ברור, כמו גם כתב היד.
צוואה בעל-פה, גם היא חריג ל"דרך המלך" של כתיבת צוואה, לאמור, צוואה מסודרת, מודפסת, מנוסחת בצורה ברורה ורהוטה, ונתמכת בשני עדים ( או שנערכה בפני רשות ). זוהי צוואה אף חלשה יותר מצוואה בכתב יד, וככל שצוואה חלשה יותר, כך נתווספו דרישות בחוק לצרכים פורמליות יותר להיווצרותה.
כשמדובר על צוואה בעל-פה, מדובר רק על מצב שבו אדם הוא "חולה שתשש כוח כל גופו, וכשל כוחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגלו בשוק והרי הוא נופל על המיטה" – ציטוט מתוך הרמב"ם ( צוואה כזו מוכרת בשם צוואת שכיב מרע ), או על מצב של אדם הרואה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות.
אלו התנאים שקבע המחוקק, בסעיף 23 לחוק הירושה, כדי שצוואה בעל-פה תהיה תקפה:
23. (א) שכיב מרע, וכן מי שרואה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה, בפני שני עדים, השומעים את לשונו.
(ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון-דברים שייחתם ביידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לענייני ירושה; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.
(ג) צוואה בעל-פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים.
יושם לב כי המחוקק מדבר על שתי דרישות, במצטבר, לגבי המצב הרפואי של המצווה הרואה את עצמו מול פני המוות, האחת היא סוביקטיבית, והשנייה אוביקטיבית. הדרישה הסוביקטיבית דורשת שתהיה למצווה הרגשה כזו, כי מותו קרוב. למשל, חולה לב, המרגיש כי הוא על סף התקף לב שיביא למותו. הדרישה האוביקטיבית היא, שאכן, מבחינה רפואית, היה המצב של המצווה, בשעה שציווה בעל פה, מצב של סכנת מוות מוחשית.
בדרך כלל צריך להימנע מלערוך או לעודד סוג כזה של צוואות. אם המצווה עדיין מסוגל לחתום, עדיף שייערך מסמך צוואה על ידי אחד העדים, והוא יחתום על המסמך. הכוונה היא שהמסמך יודפס, יענה לדרישות החוק לגבי צוואה, ועליו יחתום המצווה. זה עדיף על פני צוואה בעל פה, כיוון שזה משאיר פתח לחילוקי דעות אפשריים בין היורשים העתידיים, לאחר מות המצווה.
עו"ד נוטריון אורי גנור, כותב המאמר, עומד בראש המרכז הישראלי לצוואות בישראל.