במהלך חיינו אנו חווים שורה ארוכה של שינויי זהות וסטאטוס. לפעמים השינויים מלווים בהכרה פורמאלית (כמו קבלת תואר אקדמי), ולפעמים יש לשינויים אופי סמוי (כמו הסתרת גיל). במאמרם, מתמקדים המחברים, פרופ' מאירה וייס, פרופ' ניסן רובין וגברת כרמלה שמילוביץ, בשינוי שעברו "שמנים" אחרי ניתוח לקיצור הקיבה שבעקבותיו השילו לפחות 30 ק"ג. את המסד התאורטי של המאמר ביססו החוקרים על המושג "טקס הגדרה" (מיירהוף, 1987): "טקס לא-פורמלי וחד-פעמי, המבוצע אצל קבוצות מקופחות שמציגות את עצמן בציבור בצורה דרמטית. בעזרת טקס זה הן מצליחות להגן על זכויותיהן."
מאת: מאירה וייס
חשיבות עליונה לקבלת הכרה מהחברה
המחברים מרחיבים את גבולות המושג ודנים ב"טקסי הגדרה אישיים" המבוצעים על ידי יחידים, כדי שהזהות החדשה ("רזה") תזכה בהכרת החברה. בהקשר זה הם מציינים את שלושת השלבים המרכיבים כל "טקס מעבר": שלב הניתוק (בו נפרדים המשתתפים ממצבם לפני השינוי), השלב הלימינאלי (הגבולי) שבו נמצאים המשתתפים בין המצב הקודם למצב החדש), ולבסוף – שלב המיזוג (בו נכנסים עוברי הטקס למצבם החדש).
המאמר מבוסס על עבודת מ.א. של כרמלה שמילוביץ, שנערכה בהנחיית רובין ווייס. לצורך המחקר קיימה שמילוביץ ראיונות מובנים-למחצה עם 36 אנשים שעברו ניתוח לקיצור הקיבה בין ספטמבר 1983 למאי 1985. הראיונות התקיימו במשך כשנה וחצי והסתיימו בינואר 1987. מרבית הראיונות התקיימו בבתי הנבדקים.
המחקר נערך על אנשים שעברו ניתוח לקיצור קיבה, ולא על מי שהשילו קילוגרמים רבים ממשקל גופם ללא התערבות כירורגית. האחרונים חווים תהליך מתמשך וארוך טווח ולא שינוי דרסטי שנזקק לטקס מעבר.
המחברים מציינים שלטקסי המעבר היה תפקיד כפול עבור חברי הקבוצה המנותחת: לפני הניתוח הם היוו כלי לטיפול בחרדות, ואחרי הניתוח – הם היו אמצעי שדרכו הכריזו המנותחים על זהותם החדשה לעיני כל.
לפני הניתוח: בין ניתוק לפרידה
לפני הניתוח עברו הנחקרים תהליכים שעיקרם טמון בניתוק ממצבם הקודם בו סבלו מהשמנה חריגה, והכנה לקראת העתיד לבוא. חלק מהמטופלים הרבו לצלם את עצמם ולאגור תצלומי "לפני" וזאת, לשם השוואה עם הצילומים שאותם הם התכוונו לעשות אחרי הניתוח. במקביל, היו שניצלו את התקופה לפני הניתוח לעריכת חשבון נפש מעמיק ואישי לקראת השינוי העתידי. הציפייה לניתוח יצרה בקרבם תחושה של חרדה המהולה בתקווה – רצון עז לסגור פרק אחד ולפתוח דף חדש ונקי לחלוטין – הנובע בין היתר מהסטיגמות השליליות שייחסה להם החברה לאורך השנים , בשל משקל גופם.
החרדה מהניתוח התבטאה בהכנת מכתבי פרידה וצוואות. כך למשל, גרציה בת -25, סיפרה כי הכינה מכתבים אותם מסרה לחברתה וביקשה "להעביר אותם לאנשים מסוימים אם יקרה לי משהו". "כאשר קראתי אותם לאחר הניתוח, ראיתי שהיה שם חשבון נפש שלי ושל הסביבה" הוסיפה גרציה. החרדה התבטאה גם במנהג לערוך "סעודה אחרונה" שלה ניתן לשוות גם מימד דתי, כשנזכרים בסעודה האחרונה של ישו עם שליחיו, בידיעה שמיד אחרי הארוחה יוסגר לרומאים ויידון למיתה.
לאחר הניתוח הופכים הבגדים הישנים והתמונות הישנות לסמל
מממצאי המחקר עולה כי הבגדים מלפני הניתוח היו מושא ההתייחסות הראשון של המנותחים מיד אחרי שיצאו מבית החולים ומהשלב הלימינאלי . חלקם שרפו את מלאי הבגדים הישנים כמהלך סמלי להמחשת הניתוק והמעבר בין הזהויות. אך היו שהעדיפו לשמור את הבגדים הישנים כדי להזכיר לעצמם ולחברה את התהליך שהצליחו לעבור.
הדואליות שתוארה להלן חזרה על עצמה גם ביחס לתמונות הישנות של המנותחים אשר צולמו במהלך חייהם לפני הניתוח. בעוד שחלק מהם שרפו את התמונות כדי להשלים את תהליך הניתוק וההתחלה מחדש, שמרו אחרים על התמונות למזכרת, למען עצמם והחברה.
השלב השלישי – בין אשרור עצמי לאשרור חברתי
בשלב זה המנותחים מגיעים לשלב המיזוג שבו הם מתאוששים מהניתוח ומציגים לראווה את תוצריו. כאן ניתן להצביע על דפוסי התנהגות שנעים על הסקאלה שבין האשרור האישי-העצמי לאשרור החברתי-הקבוצתי.
כחלק בלתי נפרד מתהליך האשרור עצמי לאחר הניתוח, נוהגים המנותחים לפקוד חנויות בגדים רבות. חלקם עושים זאת למטרה פרקטית – לרכוש בגדים שיתאימו למשקלם החדש, אך במקביל, יש שעושים זאת על מנת להעניק חותם סופי לשינוי שעברו. אם בעבר, נגזר על רבים מהם לקנות אך ורק בחנויות מיוחדות שמכרו "בגדים לשמנים", הרי שאחרי הניתוח הם מרגישים ש"עכשיו אני מתלבשת נורמלי" (ירדנה בת ה-31). המעבר שבין "הלא-נורמלי" ל"נורמלי" מתמצת איפוא את השינוי שעברו המנותחים.
לטענת המחברים, אין זה מקרי שהבגד זוכה למקום כה מרכזי בעיצובה המחודש של הזהות. בעוד שבעבר שימש הבגד להצנעתם וטשטושם של קווי הגוף, היום הוא משמש להבלטתם. מנותחים דיווחו על רכישת הרבה יותר בגדים מבעבר, בילוי יותר זמן בחנויות הבגדים, ומדידת הבגדים תוך כדי התבוננות בראי , שהופך למשתנה נוסף בתהליך האשרור העצמי. אם לפני הניתוח, מנותחים רבים לא רצו להסתכל על עצמם בראי, הרי שאחרי הניתוח הם ששו להסתכל בראי ולהיווכח פעם אחר פעם כי שינוי הזהות בו הם כה חפצו , קרם עור וגידים.
וכאן מגיעים לשלב האחרון בתהליך המיזוג, ולמעבר בין האשרור האישי לחברתי. ההכרה שמקבל המשתתף מהחברה הסובבת אותו, היא המטרה החשובה ביותר בטקס המעבר. משתתפי המחקר התלהבו לספר על התגובות הראשוניות שקיבלו אחרי הניתוח מאנשים שלא ראו אותם זמן רב והתייחסו אליהם כאל אדם חדש, שאותו הם לא זיהו על סמך זיכרון מהעבר.
חנה (הפחיתה כ-90 קילוגרמים ממשקל גופה) אומרת: "כשאנשים לא מרגישים (שעשיתי ניתוח) זו הרגשה טובה, סימן שהצלחתי, שלא עשיתי לחינם את הניתוח." מנותחים רבים שמחו לספר גם על התגובות מהצוות הרפואי שראה אותם ממש ברגעים האחרונים לפני הכניסה לניתוח ("בשיא גודלם") ומאוחר יותר, בשלב ההתאוששות והמעקב התקופתי. התלהבותו של הצוות בשבועות ובחודשים שאחרי הניתוח מעניק משנה תוקף לתהליך כולו.
מעבר לתגובות המתקבלות ממי שהכירו את המנותחים לפני הניתוח, חלק מהנה לא פחות נעוץ בתגובות של מי שלא הכירו את המנותחים בטרם בוצע הניתוח, אך צופים בתמונות ה"לפני" ונלהבים מהשינוי העצום שחל בעקבות הניתוח. ירדנה סיכמה זאת כך: "... אני מראה תמונות, אני רוצה שיידעו שלא תמיד הייתי כזו, שהייתי שמנה. אני מביאה זאת לידיעת כולם, כדי שידעו שהייתה כאן הצלחה וזה חיים אחרים לגמרי, אני בן אדם אחר!"
מן הממצאים עולה שהמבנה של טקסי מעבר פרטיים מקביל במידה רבה למבנה של טקסי מעבר ציבוריים שהוזכרו בראשית התקציר הזה. בסיום המאמר ממליצים המחברים לבחון בעתיד ולהשוות בין תהליך השינוי שמתרחש אחרי ניתוח לקיצור קיבה, לבין תהליכי שינוי זהות אחרים, כמו המרת דת או שינוי מין, שגם עבורם לא מוצעים טקסים ציבוריים.
פרופ' מאירה וייס,
אמריטוס באוניברסיטה העברית/ כיהנה כראש הקתדרה לסוציולוגיה של הרפואה,
כיושבת ראש לימודי המגדר באונ' תל אביב וכיושבת ראש האגודה האנתרופולוגית
הישראלית. פרופסור אורחת באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה (2005-2006)
ובאוניברסיטת בר-אילן (2007-2008).