מה קורה כאשר מגיע זוג לעורך הדין ומוסר לו נתונים שלפיהם הוא יערוך את הסכם הממון עבורם.
בישיבתו עם הזוג, וככל שהפרטים אותם הוא מבקש מגיעים אליו, מתברר לו כי הסכם הממון אותו הוא מתכוון לערוך איננו הוגן.
באופן דומה תישאל השאלה לגבי שופט של בית המשפט לענייני משפחה או לגבי דיין של בית הדין הרבני, כאשר יתברר להם, כי ההסכם אותו מבקשים בני הזוג לאשר בפניהם, איננו הוגן.
אותה שאלה יכולה לעלות גם כאשר יתבקש הנוטריון לאשר את אותו הסכם בלתי הוגן.
ראשית, מה הכוונה במונח "בלתי הוגן". מה ייחשב לבלתי הוגן עד כדי כך שעורך הדין המתבקש לערוך הסכם ממון כזה, או השופטים והנוטריון המתבקשים לאשרו, ימשכו את ידם ממנו וידחו את המבוקש מהם לעשות?
כדי להדגיש את הבעייתיות שבמונח "בלתי הוגן" ראוי להבין כי במשפט האזרחי, להבדיל מהמשפט הפלילי, כמעט כל דבר אותו ירצו שני אנשים ויותר להסדיר, הם יהיו רשאים ובני חורין לעשות כן, אלא אם כן אותו הסדר, אותו הסכם, יהיה נגוע בעבירה פלילית, או שמטרתו וכוונתו של ההסכם היא לבצע דבר עבירה וכיו"ב התנהגות הסותרת חוקים קיימים.
הגיעו אלי בני זוג וביקשו ממני לערוך עבורם הסכם ממון, ועל פי הנתונים שמסרו לי, התבררו העובדות הבאות:
לאישה יש דירה, אותה היא קיבלה במתנה מהוריה. הדירה נמצאת בתל אביב, והיא בת 5 חדרים. האישה הינה נכה, בשיעור של 100 אחוזים, ומתנייעת בכיסא גלגלים. היא הכירה את בן זוגה והיא עומדת להינשא לו. בן זוגה הוא אדם דתי. היא איננה דתיה, אולי, לכל היותר, היא מסורתית.
שניהם ביקשו ממני לרשום סעיף בהסכם הממון, ולפיו הדירה תהיה רשומה על שם בן הזוג, והוא יהיה רשאי לעשות בה כל פעולה כפי שימצא לנכון. שאלתי אותה למה היא עושה כן, ותשובתה הייתה שמאחר ובן זוגה הוא אדם דתי, איננו מקובל עליו, שבזוגיות המתהווה יהיה מצב שלפיו אשתו תהיה בעלת נכסים, ואילו הוא, יהיה חסר סמכות לגבי נכסים אלו.
ביקשתי להבין כיצד זה שהאישה מוותרת על דירה כה יקרה, ומעבירה אותה לשמו. היא ענתה לי שהיא סומכת עליו ומעדיפה שהוא ינהל את ענייני הבית כולם. עוד ביקשתי להבין למה שלא תירשם הדירה על שם שניהם, בחלקים שווים, וכל פעולה שהם ירצו לבצע בדירה, לרבות מכירתה, תצריך את החתימות של שניהם? האישה חזרה על הנימוקים הנ"ל.
הסברתי לאישה שלמעשה בן הזוג שלה יהיה רשאי, על פי הסידור המוצע, למכור את הדירה, ולרוקן אותה מנכסיה, אפילו ללא ידיעתה. ענתה לי שזה רצונה.
התלבטתי, אבל לא למשך זמן רב. הייתי ער למצבה, לאהבתה הגדולה לבן זוגה, לאפשרות שללא הסעיף הזה בן הזוג יתחרט ולא יינשא לה. מאידך, ראיתי במצב הזה משום ניצול, ציני, מרושע ואינטרסנטי של מצבה של האישה, והודעתי להם כי לא אכין הסכם כזה.
מאידך, אפשר שאם שופט היה משתכנע כי זה רצונה הברור, היא מבינה את ההשלכות של מעשיה, הוא, השופט, היה מאשר את ההסכם.
מה דעתכם?
עורך דין ונוטריון אורי גנור עומד בראש המרכז הישראלי להסכמי ממון.