אני רוצה לספר לכם בפשטות על הפנימיות של הציירת כמרחב.
להדגים באמצעות מגפיים אדומות יצירה של מיתוס פרטי במרחב יצירתי וחדירתו לאמנות חזותית.
להראות את הדרך בה החפץ מתמיר עצמו בתהליך היצירה ממציאות יומיומית לנשא של תוכן וסמבול באמנות.
והיום אדבר על חפץ בתוך המרחב היצירתי שלי: נעלים אדומות
מרחב יצירתי אינו מרחב בין אישי קיומי מלא באוויר ואינו מרחב כמו ים מלא במים, זהו מרחב בתודעה שהחומר המפריד בו בין החפצים גורם להם להתמלא ולשנות צורה ומשמעות. ולכן כל החפצים שם מסמלים את עצמם וגם בו זמנית מסמלים עוד דברים שנטענו בהם. ממש כמו שבטריות משחררות כוח הנעה חשמלי כך החפצים במרחב היצירתי משחררים תוכן ומשמעות הגורמים לנו להרגיש ולחוש.
אם לדבר במשל. החוויה של המרחב הפנימי שלי, היוצרת, היא כמו חוויה של אדם קונקרטי החי בביתו.
ההבדל הוא שהבית במרחב היצירתי שלי הוא משל. ועל פי אותו משל, אם אני ממשיכה ברצף אסוציאטיבי, התודעה שלי יודעת שהיא בבית בשר ודם, מוקפת בגוף בשר ודם שצורתו אדם. אישה במקרה זה
אישה בעלת זכרון של כרונולוגיה, כי יש לה תאריך לידה וברצף הזמן הצטברו בתוך המרחב המון זכרונות של אירועים ושל חפצים. הזכרונות הם בעלי צורה. ואפשר לדמות את המרחב בו הם פזורים למחסן. מחסן הדימויים במרחב היצירתי הוא החומר ביד היוצרת. וכל פריט מיוחס לאיזה שהו תוכן.
כך קורה שבנקודה בזמן, ילדה מקיבוץ שומעת סיפור אירופאי על רקדנית וחייל ומה שנותר בזכרונה הן הנעליים האדומות של הרקדנית . אתם מכירים את הסיפור הזה? הרקדנית שלא יכלה לחדול מלרקוד עד שכרתו את רגליה.
כך קורה שסיפור אירופאי שכזה מתחבר לסיפור ארצישראלי, קיבוצי, של פניה ברגשטיין ומוליד בסופו של דבר פרט בתוך ציור שמן בתל אביב בשנת 2013.
.כשאני עולה על הבמה במרחב הפנימי שלי עם חפצים, דימויים מהזכרון שלי, כל חפץ נושא בחובו תכנים
:והמוסיקה על הבמה שלי היא רצף אסוציאציות כזה
לפני הרבה שנים הייתה ילדה קטנה שרצתה להיות רקדנית.
. (................................................ ..).זה הזמן שעבר עובר ויעבור
ויום אחד נקרו בדרכה נעליים אדומות.
נעלה אחת, נעלה עוד אחת ורגליה החלו לרקוד.
אתם מכירים את המצב הזה שהרגליים רוקדות והראש קר ומנותק?
אז אני זוכרת עוד סיפור על נעליים.
סיפור של פנייה ברגשטיין אותו הקריאו לילדים בבית הילדים בקיבוץ.
בסיפור ההוא, לנעל אחת קראו מינה ולנעל השנייה קראו אולה.
וכשהילדה עפה בשמים באולה מינה נפנפה לה מלמטה
וכשהילדה שטה בים בתוך מינה אולה הצלה על ראשה.
מינה ואולה לא היו אדומות כי בקיבוץ בחורף חילקו רק מגפיים שחורות
.אז מזל שאני יודעת לצייר וחלום התגשם
https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10201405837491749&set=a.10201405836931735.1073741826.1348934719&type=1&theater