הלכות ברכות על המאכלים – פרשת עקב
מאת רוני פיזנטי | כ״ב באב ה׳תשע״ו
פרשת השבוע עקב מלמדת אותנו על החיוב לברך ברכת המזון לאחר ששבענו מהסעודה. ולכאורה היה נראה יותר שצריך לברך לפני האכילה, שקודם כל נפתח בהודיה לקדוש ברוך הוא ורק לאחר מכן נתחיל לאכול. אלא שדווקא לאחר האכילה ניתן באמת להוציא את הכוחות הפנימיים שלנו אל הפועל ולזכך את נשמתנו בצורה הטובה ביותר.
כשאנו מזמינים לאכול בחוץ למשל, הרבה יותר קל לשלם לפני האכילה. הרי אנו עושים את השיקולים שלנו ורק אז מחליטים מה אנו רוצים להזמין, וכך משלמים ברצון מתוך הסכמה והודיה. אבל אם אנו משלמים לאחר האכילה, כמו שנהוג במסעדות למשל, אז לאחר שאנו שבעים קשה הרבה יותר לשלם בשמחה ובהודיה. פתאום חושבים שזה יקר מדי, שהמחיר לא שווה את האוכל, שזה לא היה טעים כל כך, שהמחיר לא הגיוני וכו׳. אנו משלמים בלית ברירה מתוך תחושה של אילוץ. הרי אנחנו כבר שבעים ומרגישים שלא היינו זקוקים לאותו אוכל כלל, שהרי שכחנו את תחושת הרעב שהרגשנו.
דווקא בגלל זה הרבה יותר חשוב ומועיל להודות להשם יתברך מכל הלב לאחר ששבענו. לאחר שסיימנו את הסעודה, אנו כבר מלאים ועייפים, כבר פחות מרגישים צורך לומר תודה, פחות מעריכים את המזון שאכלנו עם תחושת השובע שגוברת, אין כבר כוח, מרגישים שכוחנו ועוצם ידינו עשה לנו את החיל הזה, ואז ממילא קשה מאוד לברך בכוונת הלב מתוך שמחה והודיה. דווקא אז זהו הזמן החשוב ביותר להודות מעומק הלב ולחזק את הקשר שלנו אל השם יתברך.
מלבד ברכת המזון שהיא החשובה שבברכות, ישנן ברכות שונות למצבים שונים כמו לפני או אחרי האכילה, ברכות על הנאה או ראייה של דברים שונים וכו׳. רבותינו מלמדים אותנו שאסור ליהנות מהעולם בלא ברכה וכאילו גוזלים את השם יתברך. הרי הכל שייך לקדוש ברוך הוא, כך שאסור לנו ליהנות מכלום וזה כמו גזל. אבל לאחר שאנו מברכים, השם יתברך מתיר לנו ובכך אנו יכולים ליהנות.
אותן ברכות יכולות להעלות את האדם למקומות גבוהים ביותר. האר״י הקדוש מלמד אותנו שהזהירות בכוונת הברכות היא הדרך היעילה ביותר לקדש את האדם ולהביא אותו לדרגות גבוהות ועליונות ואפילו לרוח הקודש. הברכות עושות תיקונים גדולים בעולם, מחזקות את כוחות הקודש על הטומאה, מבררות ניצוצות קדושה, משפיעות קדושה ועוצמות רוחניות על האדם ובעיקר מחברות אותנו אל השם יתברך, מחדירות לנו אמונה ומזכירות לנו בכל פעולה שאנו עושים שהוא מנהל את העולם. ככל שנצליח לכוון יותר בברכות, להבין את המלים שאנו אומרים ולהתחבר לדברים מעומק הלב, כך נזכה לדרגות קדושות ונשגבות יותר.
לברכת המזון המלאה והמדוייקת כנסו >> ברכת המזון
הלכות סעודה וברכת המזון
כל סוג של לחם שעשוי מקמח של חמשת מיני דגן (שהם קמח חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל או שיפון) נחשב כפת, ועליו מברכים "המוציא לחם מן הארץ" ולאחר האכילה מברכים ברכת המזון אם אכלו לפחות כזית (27 גרם). וזהו סדר הסעודה כאשר אוכלים כזית לחם:
נטילת ידיים לסעודה: בשיעור של כזית או יותר (מעל27 גרם, בערך פרוסה אחת של לחם פרוס) צריך לעשות נטילת ידיים לסעודה. אם אוכלים שיעור של כביצה או יותר (מעל 54 גרם, כשתי פרוסות של לחם פרוס) אז מברכים"על נטילת ידיים", אבל אם אוכלים פחות אז נוטלים את הידיים בלי ברכה.
סדר נטילת ידיים לסעודה הוא לקחת כלי עם מים ביד שמאל ולשפוך שלש פעמים ברצף על יד ימין (לשפוך בכל פעם לפחות רביעית שזה כ81 סמ״ק), ולאחר מכן יד ימין תשפוך שלש פעמים ברצף על יד שמאל. לאחר מכן מגביהים את הידיים ואם מתכוונים לאכול לפחות 54 גרם לחם אז מברכים "על נטילת ידיים" ומיד לאחר מכן מנגבים את הידיים. אין להתעסק בדברים אחרים לאחר מכן ואין לדבר אלא מיד להתיישב ליד השולחן ולברך על הלחם.
ברכת המוציא: יש לאחוז את הלחם ביד ולברך "המוציא לחם מן הארץ" ואז מיד לטעום ממנו. אסור לדבר מרגע שמברכים עד שאוכלים את הלחם כדי שלא יהיה הפסק בין הברכה לאכילה. אחרי שטועמים מעט אפשר לחלק לשאר הסועדים, וכדאי לא לזרוק את הלחם (כי זה דרך ביזיון) ולא לתת ביד (כי זה דרך אבלים) אלא להניח על השולחןלפני הסועדים.
מאכלים בתוך הסעודה: כאשר מברכים על הלחם ואוכלים יותר מכזית (כלומר מעל 27 גרם) זה נחשב לסעודה, ואז לא מברכים על שאר המאכלים שבאים מחמת הסעודה. לכן אין לברך על תבשילים, סלטים, ממרחים, שתייה ושאר דברים הבאים כחלק מהסעודה. אבל אם רוצים לאכול דברים שאינם באים כחלק מהסעודה אז כן מברכים עליהם.ולכן צריך למשל לברך על יין, פירות, קינוחים, פיצוחים ושאר דברים שבאים בפני עצמם ולא כחלק מהסעודה עם הלחם.
מים אחרונים: לאחר האכילה חשוב לומר דבר תורה על השולחן כדי שלא ייחשב שכאילו אכלו מזבחי מתים, ולכל הפחות אפשר לומר "מים אחרונים חובה" שזו הלכה ונחשבת לדבר תורה. לאחר מכן יש ליטול מעט מים על כל האצבעות בתור מים אחרונים (ואם הידיים מלוכלכות אז צריך לשטוף אותם היטב). אין לדבר לאחר שעושים מים אחרונים עד לברכת המזון.
ברכת המזון: אם יש שלשה גברים שאכלו כל אחד כזית לחם לפחות, אז עושים זימון (הנוסח שמובא לפני ברכת המזון). ברכת המזון זוהי הברכה החשובה ביותר, שכן זוהי הברכה היחידה שאנו מצווים עליה מהתורה, לכן יש להקפיד ביותר בקריאתה. יש לקרוא בישיבה מתוך יישוב הדעת, להוציא את המלים בפה ולא רק לקרוא בלב, מילה אחר מילה בצורה ברורה, בכוונה, בכובד ראש, בשמחה ומתוך הודאה להשם יתברך. אין להתעסק בדברים אחרים בזמן הברכה, אסור לדבר באמצע ואפילו לא לרמוז, שכל הכוונה והריכוז יהיו רק בברכה.
והדבר מצוי לצערנו שרבים נוהגים לקרוא ברכת המזון ולהתעסק עם כל הדברים האפשריים תוך כדי הברכה. אנשים מדברים באמצע, מסמנים עם הידיים דברים שונים, רומזים אחד לשני ושוכחים בכלל מה הם קוראים. ברכת המזון היא כמו תפילה. זוהי עת רצון גדולה בה אפשר להשיג דברים עצומים ולבקש את כל רצוננו. הברכה הזו היא חיבור נפלא להשם יתברך שמועיל הרבה יותר מכל הסגולות השונות שאנו מנסים לעשות כדי לקבל את רצוננו.
אם מסיבה כלשהי לא ברכנו ברכת המזון, עדיין אפשר לברך כל עוד לא עברו 72 דקות מסיום האכילה. לכן ראוי לכל אדם להקפיד לא לדחות את הברכה, אלא מיד עם סיום האכילה יש לברך ברכת המזון ורק לאחר מכן להתפנות לעיסוקים שלנו. והמציאות מוכיחה שפעמים רבות אנשים אומרים שרק ינוחו מעט או רק ילכו לרגע לסדר דבר מה,ולבסוף שוכחים ועובר הזמן ונכנסים לספקות. לכן יש להקפיד לברך מיד בסיום הסעודה. קודם לברך ורק לאחר מכן להתעסק בדברים אחרים.
חשוב לציין שלחם העשוי מקמח תירס, קמח תפוחי אדמה או שאר קמחים שאינם מחמשת מיני דגן (מצוי מאוד בפסח) אינו נחשב לחם ומברכים עליו "שהכול נהיה בדברו".
ברכת המוציא או מזונות?
לחם מחמשת מיני דגן שעליו מברכים המוציא הוא בצק אפוי, כגון פיתות, לחמניות ושאר מאפים כאלו. אבל ישנם מצבים בהם הלחם משתנה מאופיו הטבעי וכך הוא משנה את ברכתו למזונות.
לכן אם הלחם אינו אפוי, אלא טיגנו את הבצק כמו סופגניות, או בישלו אותו כמו אטריות, אז לא נחשב ללחם ומברכים עליו "בורא מיני מזונות". אם הלחם מתוק ומרגישים את המתיקות בצורה ניכרת (כמו עוגות או לחמניות מתוקות), או שאם הוא ממולא בדברים מתוקים (כמו למשל רוגלך), או שאם הוא פריך מאוד ונכסס (כמו ביגלה), אז גם בכל אלו מברכים "בורא מיני מזונות" מכיוון שזה לא נחשב לפת גמורה.
על מה מברכים מזונות: על עוגות, עוגיות, קרקרים, בורקסים, קרואסונים, פנקייקים, מלאווח, אטריות, פתיתים,וופלים וכל שאר המאכלים שאינם לחם ועשויים מקמח של חמשת מיני דגן, מברכים לפני האכילה "בורא מיני מזונות"ולאחר האכילה "על המחייה" אם אכלו לפחות כזית (27 גרם).
מתי מברכים ״המוציא״ על ״מזונות״: אם אוכלים פת שאינה גמורה כמו עוגה, בורקס, רוגלך או שאר דברים אפויים בשיעור של ארבע ביצים (216 גרם), הדבר נחשב לקביעות סעודה וכאילו שאוכלים לחם ממש. לכן יש לעשות נטילת ידיים, לברך "המוציא" ולבסוף ברכת המזון. והדבר מצוי מאוד כשאוכלים שתי לחמניות מתוקות גדולות או בערך חמישה בורקסים בגודל בינוני, ואז בקלות מגיעים לשיעור הזה. לכן אדם שרוצה לאכול למשל עוגה או בורקסים במשקל של יותר מ216 גרם צריך לעשות נטילת ידיים ולברך על הבורקס או העוגה ״המוציא״ כמו כל סעודה, ולבסוף יש לברך ברכת המזון.
לחם שטיגנו או בישלו אותו, אם בכל חתיכת לחם יש כזית (27 גרם) אז מברכים עליו המוציא ואם החתיכות קטנות ואין בהן כזית, אז מברכים מזונות.
האורז הוא יוצא דופן, שלמרות שאינו מחמשת מיני דגן מברכים עליו "בורא מיני מזונות" כיוון שהוא מזין, אבל לבסוף לא מברכים "על המחייה" אלא "בורא נפשות".
עוד על פרשת השבוע - פרשת עקב