מאת: ד"ר אורית גלילי-צוקר
ד"ר אורית גלילי צוקר - פופוליטיקה
בבוקר זה דווקא התחיל טוב, עם דיוןאחד בודד על רמה, מקצועי, שנערך בדה מרקר (איך לא? עיתון לאנשים חושבים)מאת אילה צורף ועם המרואיין בר הסמכא נחמן שי (גם היה דובר צה"ל וגםכתב דוקטורט על התחום). כל מה שבא אחריו – בידיעות אחרונות, המשיך בערבחדש, בעושים סדר, בשש עם – הכל היה אוויר ריק שממלא זמן שידור ועושה מיסוךלדבר האמיתי, כי איך בכלל אפשר ל"הסביר" איוולת מדינתית כזו. ההיסטוריהמלאה אמנם במצעדי איוולת של מדינאים, אבל אצלנו האיוולת, הגסות, הכוחנותוהציניות נעשו כל כך שגורים בשנים האחרונות, שקשה לסבול ובעיקר אפסו המלים.
התקשורת – חוכמה בדיעבד
אנחנו מלמדים את הסטודנטים שתפקידה של תקשורת המונים – הרשות הרביעית –הוא לפקח ולבקר את פעולות השלטון. לא אחרי, כחוכמה בדיעבד כמו שאצלנוהתקשורת אוהבת בלהיטות של כלב המחפש שאריות בערימות זבל – אלא לפני שזהקורה. מדוע לא הציקה העיתונות לפוליטיקאים בעניין המשט בשבועיים שקדמו לו –אז עלה בראשונה הנושא לסדר היום, מדוע הסתפקה בלהשמיע, ללא כל תיווךביקורתי, את האמירות הנבובות שלהם שכל תכליתן היא לגייס שוב ושוב ציבורמטומטם, או עייף, או אדיש, או מנותק? (קראו את הטוקבקים ותבינו לאיזו שטיפתמוח אחראים הפוליטיקאים הבינוניים של מדינת ישראל בשיתוף פעולה עם כלאמצעי התקשורת, ללא הבדלים משמעותיים).
כמה נקודות לדיון
חשבתי שאולי אצליח להעביר ב"פוליטיקה" מסר שונה, אבל לא ממש הצלחתי.כרגיל. אז נכון שלבלוגוספירה בישראל אין כמעט שום משמעות עדיין ביצירת סדריום אלטרנטיבי – אבל בכל זאת אציג כאן כמה מן הנקודות שרציתי להעלות לדיון:
א. פוליטיקאים תמיד ינכסו את שפת הזהות הלאומית כדי לגייס אנשים לתמוךבמדיניות שאינה רציונלית. השפה הזו כוללת שימוש בסמלים, במיתוסים, במורשת,בהיסטוריה, ביצירת תחושה של קולקטיב, בהשטנת האויב ובבידול של אנחנו מהם.זה דבר ידוע. השאלה היא עד כמה תאפשר להם התקשורת לבצע את המניפולציה הזו.
ב. שגישת ההסברה הישראלית היא אנכרוניסטית ואינה תואמת משטרים דמוקרטייםמפותחים. מה בכלל יכול להיות מצופה ממדינה שהדוברהראשי שלה הוא איש צבאבמדים. הדברור המדינתי צריך להיעשות מתוך משרד ראש הממשלה, כפי שזה נעשהבבית הלבן, כפי שזה נעשה בדאונינג 10, על ידי מטה מקצועי, זריז, מתוחכםומיומן.
ג. למשרד החוץ צריכה להיות מערכת דוברות תומכת, מסונכרנת עם זו של משרדראש הממשלה, אבל מה כבר אפשר לצפות ממשרד החוץ בישראל, שבראשו עומד אביגדורליברמן עם דימויו הכוחני, שמסמל את ההיפוך של רוח ה"צייטגייסט"של המדינאות בתחילת המאה ה-21, וממשרד שקרנו יורדת בהתמדה ופניו בשניםהאחרונות כפני השרים שעומדים בראשו.
ד. שמסיבת עיתונאים כמו זו של אהוד ברק וגבי אשכנזי אתמול היא תעודתעניות לדמוקרטיה ולתקשורת הישראלית. מתי יעמוד כאן פוליטיקאי ישראלי – כפישבבריטניה עומד כל יום שני וחמישי – ויתנצל בפני הציבור על התנהלות כושלת.
ה. ותתפלאו לשמוע – בסופו של יום, נשאר לנו פוליטיקאי אחד מוכשר שקוראיםלו ביבי נתניהו, שמוביל ממשלה בינונית ברובה ושבאופן פרדוקסלי רק הוא כרגעיכול לחולל את השינוי. התגובה שנתן לפני חזרתו ארצה, כשהוא רחוק מבלילהפרובינציאליות המקומית, היתה נטולת זחיחות ומשוחררת מיהירות, זה לא היההרבה, אבל זה היה משב רוח מרענן יחסי במצעד הדוברים הקהים והמלאים מעצמםשממלאים בימים אלה את התקשורת הישראלית. לא עברו 24 שעות וכשנתניהו נחת כאןהוא התחיל לדבר בדיוק בשפה הפטריוטית והריקה שהתקשורת הישראלית כל כךאוהבת לשדר ולהדפיס.
לקריאת מאמרים שלי בבלוג האישי: ד"ר אורית גלילי