שאלת "נשואי התערובת", של בני משפחות שונות, לאומים שונים, או של בני אנשים בעלי רקע שונה, העסיקה את עולם המשפט מימים ימימה. הדים לרתיעה מנשואי תערובת, במפורש או במשתמע, נמצאים כבר בכמה וכמה פרשיות במקרא, והם מוסברים לא רק בנימוקים דתיים אלא גם בנימוקים חברתיים וכלכליים.
מקרה בולט הוא זה של שכם בן חמור שאנס את דינה בת יעקב. לאחר האונס נקשרה נפשו בנפשה והוא ביקש לשאתה. ביקש את אביו, חמור, לדבר עם יעקב כדי שיסכים להשיאם. חמור הציע ליעקב "הצעה שאי אפשר לסרב לה" (אנגלית במבטא איטלקי כבד). יעקב שולל את ההצעה הנדיבה, לא רק בגלל מעשה האונס, אלא בעיקר כי נישואי התערובת כרוכים בחרפה. לפי פשוטו של מקרא החרפה אינה מתבטאת בלאום השונה של שכם בן חמור אלא בערלתו. יעקב מוכן לתת את דינה רק לאחר ששכם ימול.
נישואי תערובת במקרא
עיון במקרא מלמד שבתקופת המקרא נוצרו נישואי התערובת מסיבות שונות :
- מגוריו של מיעוט ישראלי בסביבה נוכרית.
- מלחמות וכיבושים.
- עידוד של חצר המלכות כתוצאה מבריתות עם מדינות זרות וגיוס חיילים זרים.
במקרא ניתנו נימוקים שונים כנגד נישואי התערובת. הכוונה העיקרית הייתה למנוע חדירת עבודה זרה לישראל וקרוב לעניין זה הייתה הרציעה מפני ערלים.
החשש מפני נשואי התערובת הביא ליצירת דינים בלתי מתפשרים כנגד שבעת העממים (פריזי, חתי, יבוסי וכו'). בהתאם לכך קשרה גם ההיסטוריוגרפיה המקראית את התפשטות הפולחן הנוכרי בישראל בנישואי התערובת.
מורגשת גם השפעתם של רגשות לאומיים שביטויה בשלילת נישואי תערובת עם עמים שגילו שנאה לישראל. גם הרגשת הייחוד שהתעוררה, כנראה, בגלות בבל, ובפרט במשפחת הכוהנים, הותירה את רשמה בעניין זה.
מאז, ובכל ימי בית שני, שוב לא הושם הדגש על החשש מעבודה זרה אלא על חילול קדושת ישראל ש"התערבו זרע הקודש בעמי הארצות".
המאבק בנישואי התערובת
עזרא הסופר גזר לגרש את הנשים הנוכריות ואף הוציא את ילדיהן מכלל ישראל. ככל הנראה היה זה עזרא שקבע שהבן הולך לעניין זה אחרי אימו.
החמירו בדבר יותר החשמונאים שאחרי ניצחונותיהם הראשונים החליטו להעניש את אלה שקיימו יחסים קרובים עם הנוכריים ולפגוע בהם כדי להעמידם כדוגמה מרתיעה.
בתקופת ההתייוונות מופיעה לראשונה אידיאולוגיה של נישואי תערובת לפיה טוב וראוי להתקשר עם התרבות השלטת באמצעות נישואי תערובת.
החכמים התייחסו בשלילה לעצם הגירות, כל שכן להתחתנות בהם, גם מתוך החשש לתערובת תרבויות ולטשטוש האמונה הצרופה. הד לחששות אלה ניתן למצוא בהחמרתם של חכמי צרפת ואשכנז על החיתון עם הקראים ועם כת שבתאי צבי, שנישואים עם חבריה הוכרזו כנישואי תערובת.
בזמן קדום נקבע שאיסור נישואי תערובת עם עמון ומואב אינו חל על נשותיהם. כנראה שאבחנה זו נובעת מן העובדה שהאישה נוטה יותר להתבולל.
נישואי תערובת בעת החדשה
בשנת 1806 החליטה הסנהדרין שהתכנסה בפקודתו של נפוליון בצרפת ששוב אין עוד איסור בנישואי תערובת, כרצון הקיסר, אך הודגש שאין אלה קידושין התופסים כדת משה וישראל.
אסיפת הרבנים הרפורמים בבראונשוויג, שהתכנסה בשנת 1844, התירה נישואי תערובת עם כל בן זוג בעל דת מונותיאיסטית ובלבד שחוקי המדינה מתירים את חינוכם של הילדים על ברכי היהדות.
בשנת 1972 החליטה ועידת הרבנים הרפורמים בארה"ב לשלול לחלוטין את השתתפותו של רב בטקס נישואי תערובת. למרות זאת, הודיע אחוז ניכר של רבנים שימשיכו לעשות כן.
בראשית המאה ה-19 חלה עלייה ניכרת בשיעור נישואי התערובת. באותה התקופה נתהדקו המגעים בין היהודים ושכניהם, ונתגבר יחס ההערצה לתרבות השלטת. הרבה פעמים מתרחק יהודי הנשוי בנישואי תערובת מחיי הקהילה היהודית וגם ילדיו נוטים להתבולל ולהתחתן עם לא יהודים. בין הגורמים המרכזיים לריבוי נישואי התערובת יש למנות את ההתרחקות ממצוות, הדעות המקובלות כיום במערב על האהבה הרומנטית, האינדיבידואליזם, אחוות העמים ושלילת דעות קדומות.
נישואי תערובת בהלכה בת ימינו
לפי ההלכה היהודית, אין כל תוקף לנישואי יהודי עם לא יהודיה ולהיפך. ההלכה אינה מבחינה בין האומות השונות לעניין איסור נישואי תערובת ואי תקפותם של נישואין אלו.
נישואי תערובת במשפט הישראלי
חוק שיפוט בתי דין רבניים, תשי"ג 1953, קובע כי נישואין של יהודים בארץ ייערכו לפי דין תורה. יש הנוטים לפרש הוראה זו כשוללת כל אפשרות של הכרה בנישואי תערובת, ואילו לדעת אחרים הסעיף חל רק במקרה ששני בני הזוג יהודים, ועל כן אין מניעה שכהן דת לא יהודי יערוך נישואי תערובת ליהודי.
במקרה של נישואי תערובת, מכיוון ששני בני הזוג משתייכים לעדות דתיות שונות, אין לאף בית דין את הסמכות לדון במישרין בענייני המעמד האישי של הצדדים. עם זאת, חיקוק מנדטורי מסמיך את נשיא ביהמ"ש העליון להקנות סמכות לפי שיקול דעתו, לאחד מבתי הדין הדתיים או לבית המשפט האזרחי. הסדר דומה נקבע בחוק בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), תשכ"ט 1969.
כפי שציין פ' שיפמן, מסירת שיקול הדעת בידי נשיא ביהמ"ש העליון מסמלת את המבוכה המשפטית ששוררת לגבי תוקפם המהותי של הנישואין. ויש בה כדי להבליט שלמדינה אין עמדה נחרצת כלפי שאלה זו. שיקול דעתו של נשיא ביהמ"ש העליון מופעל מתוך התחשבות בתוצאה לגופו של עניין אליה עשוי להגיע, בנסיבות העניין המסוים, בית הדין הדתי, אם סמכות השיפוט תוקנה לו.
הסדר זה אינו רצוי כיוון ששיקול דעתו של הנשיא עשוי לחרוץ את גורל הנישואין לגופם לשבט או לחסד. במקרה זה הדין הופך להיות "פונקציה של הדיין" והדיין נקבע עפ"י שיקול דעת בלתי ידוע מראש. הלכה למעשה, כדברי השופט י' זוסמן "לעניין תוקפם של נישואי תערובת... אין בכלל איש היכול לחזות מראש אם תופסים הם אם לאו".
סוף דבר
"האפקט המצטבר של הוראות הדין והלכות הפסיקה מעיד כי שאלת תוקפם של נישואי תערובת בישראל היא במידה רבה שאלה אקדמית ותיאורטית. המחוקק ובתי המשפט עקפו הכרעה בשאלה לגופה ע"י הסדרים ספציפיים בנושאים רבים. נטיית ההסדרם הללו היא להוביל למעשה להכרה בנישואי תערובת. אף על פי שאין המדינה מעמידה לרשות אזרחיה צורה חילונית מוכרת לעריכתם של נישואין כאלה בישראל" (שיפמן).