חפש מאמרים:
שלום אורח
15.11.2019
 
   
מאמרים בקטגוריות של:

   
 

דתיות אתאיסטית

מאת: אלחנן שילהתאולוגיה23/07/20109220 צפיות שתף בטוויטר |   שתף בפייסבוק

התרבות היהודית המסורתית היא ברובה תרבות דתית. אם נשים בסוגרים את הספרות העברית החדשה ואת התרבות הישראלית, נמצא כמעט בכל דבר את חותמה של הדת. ספר מלכים למשל, איננו רק תיאור היסטורי של תולדות מלכי ישראל ויהודה, אלא לכל אורכו עוסק ברעיון של שכר ועונש. אפילו מגילת שיר השירים קיבלה פירוש דתי ובזכות פרשנות זו שרדה. התָנאים שסברו ששיר השירים איננו נכלל בכתבי הקודש (מסכת ידים, ג ה) הבינו, ככל הנראה, שמדובר בספר של חול, אולם תפיסתם נמחקה מתודעת העולם היהודי המסורתי.

היותה של היהדות תרבות דתית יוצרת חסימה ונתק מצד יהודים בעלי השקפת עולם אתיאיסטית. במבט ראשוני נראה כאילו יש כאן שבר שאיננו ניתן לאיחוי. ואולם, במבט מעמיק יותר ניתן לבנות גשר בין שני העולמות הללו. הגשר ייווצר לא על ידי נסיון להעביר את האחר למקום שבו אתה נמצא בו אלא על ידי בניית גשר שיאפשר זיקה למרות המרחק, למרות שהאחר נמצא בצד השני של הגשר ולא הולך לעבור אותו.

מאמר זה איננו מכוון כלפי אנשים השמחים עם אותו נתק ושבר, אלא בשביל אותם יהודים אתיאיסטים הרוצים זיקה אל תרבותם הלאומית, הלא היא התרבות היהודית המסורתית, ברמה כזו או אחרת, אבל אינם יכולים להתקשר אליה, מפני שהם אינם מאמינים.

אוכלוסיה נוספת שאליה מופנה המאמר היא כלפי דתלשי"ם או דתיים הנמצאים בתהליך של חילון, הזוכרים לטובה את תקופתם הדתית, אולם מרגישים אבסורד להתפלל אל ישות שאינם מאמינים בקיומה. בדברי הבאים ברצוני להציע אופני חשיבה חדשים היכולים לתת מענה למצוקתם.

אוכלוסיה שלישית היא אוכלוסיה 'דתית סוציולוגית' הנמצאת בעמדה ספקנית המביאה לאובדן היכולת ליצור מפגש חי עם אלהים במהלך התפילה.

גם האוכלוסייה הדתית המאמינה תצא נשכרת ממהלך מסוג זה – החזרת אתיאיסטים לבית הכנסת, בהכירה ש'גבולות הגזרה' שלה הם הרבה יותר רחבים מכפי שהיא חושבת. היא תהיה מודעת לכך שיש ביכולתה להכניס תחת כנפיה יהודים מסוגים שונים בעלי אמונות ודעות שונות, ולא תראה בכך איום.

כדי שתהיה נכונה לעשות כך, צריכה היהדות המאמינה להשתחרר מהעמדה הבטוחה כי הכפירה היא עניין זמני. עמדה זו נשענת, בין השאר, על דברי הרב קוק, שכתב - מתוך התבוננותו בעולם לפני כמאה שנה - כי 'משך איזה זמן יסתבך דור' (אורות התשובה, ו', ד'); 'לא יארך הזמן של הנטייה הקיצונית הזאת' (אורות, עמ' קנ"ט). ועדיין, הרב קוק שלל מעצמו את מעלת הנבואה (שמונה קבצים, ד', י"ז).

שיח אמפתי ומשותף

בדומה לפילוסופיה של הוסרל, ששמה את קיומו של העולם בסוגריים (כמשהו שאיננו ניתן להוכחה, בעקבות שאלת דיקארט: אולי הכל הוא חלום?), כך גם מאמר זה שם את שאלת קיומו של א-להים בסוגריים, ובא לפתוח אופציות רוחניות חדשות הן לעמדה האתיאיסטית והן לעמדה הספקנית.

במקום השיח האלים של אמת ושקר אבסולוטיים (רדיו 'קול האמת' לעומת ארגון 'דעת אמת') הן בהקשר הישראלי והן בהקשר העולמי (מסיון נוצרי וגי'האד מוסלמי לעומת רב המכר 'יש אלהים? האשליה הגדולה של הדת'), ניתן להציג שיח עדין המנסה להיכנס לתוך עולמו של האחר, להיות אמפתי כלפיו, וליצור יחד עמו מכנה משותף רחב שבו ניתן יהיה ליצור מפגש.

העמדה הפוסט-מודרנית הכופרת ב"אמת אובייקטיבית" יכולה להביא לכיוונים מנוגדים. 'זכה – נעשית לו סם חיים' – יכולת להפנים את זוית הראיה של הזולת ולחיות אותה. 'לא זכה – נעשית לו סם המוות' – עמדה שמרוקנת משמעות יוצרת רלטיביזם מרוחק ואדם המסתכל על החיים כצופה מבחוץ.

במהלך הצגת דברי, אסתייע בדבריהם של הוגים ציוניים, ובמיוחד בהגותו של א"ד גורדון (ההוגים הציונים הם בעלי חשיבות גדולה לבנייתה של זהות יהודית-מודרנית, אך לדאבוני הם תופסים מקום שולי בשיח הפילוסופי ברוב האוניברסיטאות, בעקבות כתיבתם הפילוסופית הלא-סיסטמית).

קרע ניתן לאיחוי

לפני שאנסה לבנות את הגשר, אדבר על התהום שנפערה בין התודעה הדתית ובין התודעה האתיאיסטית. העמדה התופסת את היחס שבין העולם המודרני ובין המסורת כקרע שאיננו ניתן לאיחוי, מובאת בספרו של יעקב קלצקין 'תחומים' (נכתב בראשית שנות העשרים של המאה העשרים). קלצקין מתפלמס עם כל אותם ניסיונות של חידוש היהדות ללא אמונה באלהים:

"הרי לפנינו חורבות היהדות: חורבת-הדת. ודאי שאין תקנה לה. אין האמונה דבר תלוי ברצון ובהחלטה. אם פרחה, שוב אינה חוזרת לעולם. וכל הגעגועים שנשתפכו לפניה בימינו, וכל התשבחות שנאמרו לה [...] אינם משיבים את האבדה. אף אין חלופים לה [...] וכל אותם הנסיונות לתקן בה תיקונים ולבור את הסולת מתוך הפסולת, לזרוק את הקליפה ולאכול את התוך, כלומר: להציל את רוחה של הדת- אין זה אלא העויות של נשמות רופפות, המתרפקות על העבר ונסרכות אחריו, כדי לחיות חיים נוחים בלא משבר, חיי טפילים בתוך נשמות [ש]זָרים [להם], שחיו לִפְנִים. ואין זה אלא [...] ידים עסקניות, המחללות את הקודש, כדי לרשת את כסאו, אבל אין יורש לא-להים "("שעת-בינתים", תחומים, ברלין תרפ"ה, עמ' פ"ג).

קלצקין הולך כאן בעקבותם של ר' חסדאי קרשקש ושד"ל (אגרות שד"ל, ירושלים תשכ"ז, עמ' 247) שאינם תולים את האמונה ברצון. אדם שאיננו מאמין לא יכול לרצות להאמין: "האמונה במציאות האל היא מהדברים שאין לבחירה ורצון מבוא בהם" (תחילת אור ה'). לפי קלצקין, מכיוון שהאמונה נפלה, כל המסורת שנשענת עליה גם נפלה. הניסיון 'לבור את הסולת מתוך הפסולת' הוא נסיונו של ביאליק להנחיל את ארון הספרים באופן נגיש למשכיל העברי:

"עינינו הרואות, שהגענו כעת לידי מצוקה רוחנית גדולה מנשוא: כל אחד מאתנו ש'מלא כרסו' בספרות העברית מכל הזמנים, הסולת עם הפסולת, טעם לא אחת טעם הצער, מעין יסורי טַנטַלוס. בנו הגדול או חברו תובע ממנו ספר, או סדר ספרים עבריים, כדי להכיר על פיהם את דברי היצירה הלאומית מכלי ראשון, בדוגמאות נבחרות של גופי המקורות, והוא, הנתבע, עומד לפני סבל הירושה צבור לפניו כהר ומתקשה להשיב. הרי-הרים של ספרים- וספר אין" (מתוך מאמרו "הספר העברי").

ואילו הנסיון 'להציל את רוחה של הדת' הוא נסיונו של אחד העם להעמיד את היהדות על "המוסר הלאומי" - לימוד מקורות יהודיים העוסקים בסוגיות מוסריות ואימוץ אותם תכנים מוסריים בחיים, כתחליף לדת שנפלה (בעקבותיו היו ניסיונות להכניס משפט עברי לתוך מערכת המשפט הישראלית). לדעת קלצקין, אחד העם הוא אתיאיסט טפיל שמנסה לחיות בתוך עולם רוחני-דתי שהוא כבר זר לו.

למרות שאני מזדהה עם בקורתו של קלצקין, אני חושב שעל אף אותה זרות, ישנה אפשרות לאדם האתיאיסט להיות מחובר לא רק ל"יהדות כתרבות" אלא גם לרובד הדתי שבדת. ישנן נקודות משותפות היכולות להוות בסיס.

דתיות אינה אמונה

יש  צורך  להבחין  בין  שני  מושגים, שבדרך  כלל  נהוג  לכרוך  אותם  יחד: א) אמונה באלוהים ב) דתיות; רליגיוזיות. יש להפריד בין האמונה בקיומה של ישות עליונה-א-להית, ובין הרגש הדתי של קדושה וטהרה שחש האדם במפגשו עם הדת. הבסיס לאבחנה מופיע בהגותו של א"ד גורדון. גורדון לא הרגיש בנוח עם אופיים האנטי-דתי של רוב אנשי העלייה השנייה. בחשבון אחרון בסוף ימיו הוא שואל שתי שאלות, אחת במישור הלאומי ואחת במישור האוניברסאלי: "מה הדת, הרליגיה לנפש האדם? ביחוד מה דת ישראל, יצירת רוחנו הלאומית, לנפש היהודי?" ("לחשבוננו עם הדת", כתבי א. ד. גורדון, כרך ה', תל-אביב תרפ"ט, עמ' 216). על השאלה הראשונה הוא עונה:

"רואים אנחנו כי יש דת, ודוקא דת עמוקה ואצילית מאד [...] ששוללת אפילו את האמונה בא-להים,- הלא היא דת בודה (כמובן בצורתה הבודהית, ולא בצורתה ההמונית, האלילית). הוי אומר, פה יש דבר מה... שאינו תלוי באמונה" (שם).

העמדה האתיאיסטית המערבית לא התמודדה לרוב עם הדתיות כשלעצמה אלא עשתה לה רדוקציה (כפי שלרוב ההגות הדתית עושה לעמדה האתיאיסטית). היא העמידה את הדת על הצורך בפתרון לשאלת הבריאה (שלאור האבולוציה כבר מיותרת) או על הצורך הפסיכולוגי להישען על ישות עליונה. היא התעלמה מהדתיות עצמה שאיננה תלויה באמונה כזאת או אחרת.

הדוגמא הבודהיסטית שמביא גורדון, באה להוכיח שיש דתיות גם ללא אמונה בא-להים. ואכן, במפגש שלי עם התרבות הבודהיסטית בצפון הודו, חוויתי תחושה מוזרה - כבן לתרבות מונותיאיסטית – מניהול שיחות עם נזיר טיבטי שאיננו מאמין בקיומו של א-להים ובאותה העת לפגוש רגש דתי חזק במקדשים הבודהיסטים.

מפגש זה ודבריו של גורדון, נתנו לי את השער, המפתח, שבו ניתן לכל אדם להיכנס אל עולמה של החוויה הדתית, אל ספירת הקדושה, ללא קשר במה הוא מאמין או לא מאמין.

האתיאיזם המערבי 'שפך את התינוק עם מי האמבטיה': הוא שלל את מושג הא-ל ובעקבות כך ביטל גם את הדתיות; הרליגיוזיות. העמדה האתיאיסטית התעלמה והדחיקה חלק מהמבנה הנפשי המצוי אצל חלק ניכר מבני האדם, הרוצים לחוות דתיות וקדושה. האתיאיזם של המאה העשרים ואחת צריך "להתבגר" ולעבור לתפיסה מורכבת יותר ביחסו אל הדת.

לשחרר את העמדה האחת

גם לאחר שאנו מודעים לחלוקה שבין אמונה בא-ל ובין דתיות, אנו נשארים בבעיה במישור היישומי. בעוד שבתרבות הבודהיסטית החלוקה שבין דתיות ובין אמונה בא-ל טבועה במסורת התרבותית, בעם היהודי דבר זה כמעט בלתי אפשרי מכיוון שבמוקד התפילה נמצא א-להים. למרות שגם אדם אתאיסט יכול להתחבר לאווירה הדתית בתפילות חגיגיות (שבתות, חגים ו'ימים נוראים'), עדיין תוכנם של התפילות נשאר ברוב המקרים זר, ואם אין בו שירה הוא יאמר מן השפה ולחוץ.

הפתרון שאציע מייד אינו מתאים לאתיאיסטים 'טהורים', אלא לכל אותם שנמצאים באזור הדמדומים שבין אמונה לכפירה או למי שנמצא בעמדת הספקן. האמת היא שרוב בני האדם אינם מאמינים טהורים או אתיאיסטים טהורים, אלא מתרוצצים בין שתי תודעות אלו במינונים שונים. ואולם, בכדי שלא ליצור דיסוננס-קוגנטיבי בין אמונה לאתיאיזם, הם מכריעים בסופו של דבר לצד מסוים, או לכיוון של ספקנות.

במקום להשתמש בכל אחת מהתחושות הללו (אמונה ואתיאיזם) כמנוף חוויתי, הם מדכאים אחד מהכוחות הללו או נכנסים לאיזה מוות ספקני של אדם הצופה מהצד. שורש הבעיה קשורה בצורת החשיבה של התרבות שבה אנו חיים. בני האדם נדרשים, הן כלפי עצמם והן כלפי סביבתם, להיות בעלי עמדה אחת שאותה הם אמורים להחזיק בכל רגע נתון.

ואולם, ברגע שהאדם ישתחרר מצורת חשיבה זאת, הוא יוכל לחוות עולם הרבה יותר עשיר. הוא צריך להכיר שהעולם מחולק לאמונה וכפירה. חלוקה זאת איננה רק חלוקה בין השקפותיהם של בני האדם אלא גם חלוקה הקיימת במציאות עצמה. האדם המסתכל בעינים פקוחות על המציאות רואה שיש אלהים ורואה שאין אלהים. רוב בני האדם נוטים להסתכל מתוך זוית ראיה אחת או להשאר בספק, אולם האדם הכולל חי את שתי החוויות גם יחד.

אדם זה, גם כשהוא נמצא במצב נפשי אתיאיסטי, כשהוא בא להתפלל, הוא מכניס את עצמו לתוך החוויה הדתית, בדומה למי שמכניס את עצמו לתוך חוויה של סרט או ספר. האדם שרוצה להיפתח לחוויה המוקרנת מהסרט, שם בסוגריים את השאלה האם מדובר בסרט תיעודי או בסרט בדיוני.

מול המציאות הנטולה

בדומה לכך, האדם שנפתח לתוך החוויה הדתית שם בסוגריים את השאלה הפילוסופית האם האל שומע עכשיו את תפילתו, האם מבחינה אובייקטיבית חווייתו היא אמיתית או בדיונית. על ידי מהלך נפשי זה הוא תופס את העולם מתוך אספקלריה של אמונה. כשהוא מתפלל הוא איש מאמין המוציא לידי ביטוי את האמונה שהוא מוצא בפנימיותו, בפלאי הבריאה, בסוד קיומו של האדם בסוד חוויית ההתגלות של הנביאים ובסוד קיומו של עם ישראל (שהפליאה אפילו רציונליסט כאחד העם: "עדיין לא הגיע ההיסטוריא לבאר באופן מתקבל על הלב, איך נהיה הדבר, שבתוך אומה אחת קטנה בקרן זוית שבאסיא נולדה השקפה דתית ומוסרית מיוחדת במינה, השקפה שהשפיעה כל-כך על שאר העולם [...] כל החזיון ההיסטורי הזה, [...] עדיין סימן השאלה מלַוֵהוּ" ("על שתי הסעיפים", כל כתבי אחד העם, תל-אביב תשי"ט, עמ' שע"ז).

לעומת זאת, כשהוא מתבונן ברוע, ב"עיגולים" (לפי פרשנותו של הרב קוק לקבלת האר"י, ראה אוה"ק ח"ג עמ' כ"ד); בעיוורון, בשואה, בסבל, באסונות, ברעידות אדמה במחלות ובמוות, הוא ניכנס לחוויה של אתיאיסט. החוויה האתיאיסטית טבועה בתוך המציאות. לפי ר' נחמן מברסלב האל נעדר מהעולם שהוא "חלל פנוי" (לפי פרשנותו לתורת הצמצום של האר"י בליקוטי מוהר"ן תורה ס"ד), שאי אפשר למצוא בו את א-להים באופן רציונאלי. האתיאיסט איננו קונה את הנחמות התיאולוגיות והאפולוגטיקה הדתית, המנסה לתרץ את הדיסוננס הקוגניטיבי שבין האמונה והרוע, והוא ניצב הֵישר אל מול פני המציאות נטולת הא-להים.

ניתן להבחין בשלושה שלבים בנוגע להתמודדות עם סתירות. בשלב הראשון, בעת העתיקה ובימי הביניים, כל עמדה תקפה את זולתה ורצתה להוכיח שהיא הצודקת. בשלב השני, בעת החדשה, לפי הדיאלקטיקה של היגל והראי"ה קוק, ישנו ניסיון לאחד את הכל לידי כוליות אחת שלמה. בשלב השלישי, האדם מבין שאחדות השיטות היתה רק למראית עין, אימוץ חלקי בלבד של העמדה הנגדית. העמדות המנוגדות נתקבלו בחלקן ונדחו בחלקן, תוּקנו ואוזנו מצד אחד, אבל גם נתעוותו בתוך הכוליות האחת הדתית.

האפשרות השלישית היא להכיר בסתירה ולחיות עם הסתירה עצמה משני צדדיה, על אף שהיא אינה בת יישוב ויוצרת דיסוננס קוגניטיבי.

במדעי הטבע הגיע המדע בתורת הקוונטים למסקנה שאפשר לתפוס את המציאות מזוויות שונות (האור הוא גם גל וגם חלקיק), ושתיהן תהיינה נכונות אף על פי שאי אפשר ליישבן בשכל. גם בחקר ההיסטוריה, ההיסטוריונים החדשים הפוסט-מודרנים אינם מדברים עוד על "היסטוריה אובייקטיבית", אלא על 'נרטיבים', זוויות ראייה שונות של קבוצות חברתיות שונות. בפילוסופיה של היידגר, כל אמת שמתגלה במשך ההיסטוריה מגלה משהו מההוויה ומטילה צל על אמיתות אחרות. כל הגדרה של מהות האדם שהופיעה במשך ההיסטוריה, חשפה משהו, ובו בעת הסתירה משהו.

כל כיווני החשיבה החדשים הללו צריכים גם לעבור אל תפיסת הדת. גם התיאולוגיה של המאה העשרים אחת צריכה לעבור תהליך מסוג זה. צריך להכיר שעצם האמונה באלהים נתמכת על ידי המציאות ונסתרת על ידי המציאות בעת ובעונה אחת, אולם סתירות אלו אינם מונעות מן האדם לחיות בתודעות ובחוויות הפוכות שאינן ניתנות לגישור.

למרות שבנוגע ל"דבר כשלעצמו"- שאלת קיומו של א-להים, מבחינה אובייקטיבית, חייבת להיות רק אמת אחת מבין השתיים (קיום או העדר), מבחינת התודעה האנושית יהיו תמיד שתי אמיתות שבני האדם יחוו אותן.

מגבלות ההכרה המחיות

האנטינומיות הקאנטיניות (שבהם מוכיח קאנט דבר והיפוכו ומתוך סתירה זו מבטל את התוקף של שתיהן), שהביאו 'גבולות גזרה' להכרה, נתנו מקום לאמונה מצד אחד- "נמצאתי חייב לבטל את הידיעה, כדי לפנות מקום לאמונה" (ביקורת התבונה הטהורה, ירושלים תשי"ד, עמ' 13), ולכפירה מצד שני. מִגְבָּלות ההכרה נותנות מקום לחיות את שני צדדי הסתירה. הן המאמין והן האתיאיסט נשען על הסתכלות בהיבטים שונים של המציאות ועל כל אחד מהם יכול להביא אותנו להיכנס לעולמו ולחוות את חווייתו.

אופציה שנייה זאת, בניגוד לאופציה הראשונה של רגש דתי ללא אמונה בא-ל, מאפשרת לא רק רגש דתי אלא גם יכולת התקשרות עם 'א-להי ישראל' כפי שהצטייר בדת היהודית. אופציה זאת תתן אפשרות לספקן או לאדם היהודי המתרוצץ בין אמונה לאתיאיזם, לחזור לתרבות היהודית המסורתית ולהתקשר עמה בצורה חיונית וחווייתית, ותתן מקום למימד הדתי שבנפש האדם.

זהות לאומית

לסיום, ברצוני לעמוד על הסיבה המניעה חלק מן היהודים שאבדו את אמונתם להתקשר אל היהדות המסורתית. ריבוי הגוונים שבהם מופיעה הדתיות בעולם מעשיר את הדעת, ומחזק את האמונה באוניברסאליות של הרגש הדתי. מעבר לרובד האוניברסאלי של הדתיות קיימת הזיקה הלאומית המביאה חלק מהיהודים לרצות ולהמשיך את התרבות הלאומית. בתור יהודי לאומי אני מעוניין להתקשר לצבע המיוחד של העם שלי; של התרבות שלי, שאת המסורת המפוארת שלה אני רוצה להמשיך.

ברובד הראשון; האוניברסאלי, יש דרכים רבות לבטא את הדתיות (אין צורך לבטא אותה דווקא בצורתה היהודית), ואילו הרובד השני, הלאומי, מסביר למה אני רוצה לבטא את הדתיות דווקא בתוך המסורת היהודית המבטאת את התרבות הדתית-לאומית שלי.

המשבר שבין היהודי-המודרני הרוצה להתקשר ברמות שונות אל היהדות המסורתית, אבל אינו יכול, בעקבות תפיסת עולמו האתיאיסטית והספקנית המתרוצצת לה בין אמונה לאתיאיזם, יכול להיפתר בכמה וכמה דרכים, בהם נגענו במאמר זה. היא יכולה להיפתר באופן חלקי באמצעות האבחנה שבין אמונה בא-להים ל'דתיות'; היא יכולה להיפתר באופן מלא על ידי הגמשה של צורת המחשבה, והיפתחות לחוויות סותרות, לחוויה דתית ואתיאיסטית בהתאם למצב הנפשי ולמקום הפיסי והרוחני שבו הוא נמצא.

elchshilo@gmail.com

פורסם במוסף שבת של "מקור ראשון", כ' בטבת תשס"ט, 16/1/2009.

 





 
     
     
     
   
 
אודות כותב המאמר:
 
     
   
 

מאמרים נוספים מאת אלחנן שילה

מאת: אלחנן שילהתאולוגיה07/12/142142 צפיות
אדם שהפנים תפיסה מודרנית של חירות איננו יכול לקבל את התפיסה הדתית של האדם כמשועבד לאל. הפתרון המוצע הוא אימוץ תפיסת אלהות היונקת מהפרשנות הקבלית של הרב קוק לקבלה ואף הולכת צעד מעבר לה. תפיסה זאת גם שוברת את החייץ שבין דת ומוסר ובין חיים דתיים וחיי חול.

מאת: אלחנן שילהתאולוגיה29/01/149689 צפיות
מאמר זה בא לתת אלטרטיבה לתפיסה המסורתית של הרעיון "העם הנבחר" ו"עם סגולה", עבור מי שאיננו מקבל תפיסה זאת מבחינה מוסרית או מבחינה תיאולוגית. תוצג תפיסת עם סגולה שמסתמכת על הפריצה הדתית מוסרית של המונתאיזם בעבר והן על חזיון קיבוץ הגלויות בהווה, היכולות לתת פרשנות חדשה למושג, היכול לתת משמעות גם עבור מי שיצא מגבולות האורתודוכסיה.

מאת: אלחנן שילהתאולוגיה14/09/132325 צפיות
מאמר זה בא לתת אלטרנטיבה לקיום מצוות רך יותר יותר מזה שמציעה האורתודוכסיה. מיועד עבור מי שכבר לא מאמין בדוגמות האורתודוכסיות ונמצא במצב מפורק ומעוניין לבנות בניין חדש ולהתחבר למסורת היהודית.

מאת: אלחנן שילהמדעי החברה - כללי31/05/121448 צפיות
מכיוון שלפי ההלכה גיור ילדים ותינוקות לא מצריך קבלת מצוות, ניתן לפתור את משבר הגיור על ידי הקמת בתי דין בבתי חולים שיגיירו תינוקות שמוגדרים כ'חסר דת'. עד אז, צריך לפריט את בתי הדין ולהקים בית דין שיגיר ילדים ותינוקות. לאחר שיהיו מאות מתגיירים זה יגרום גם להפעיל לחץ להכיר בגיור גם מטעם המדינה.

מאת: אלחנן שילהמדעי החברה - כללי12/10/112273 צפיות
הנראטיב הפוסט-מודרני מטלטל כבר עשרות שנים את כל שהאנושות הגיעה אליו בעידן המודרני. באמצעות התבוננות שבורחת מסיסמאות, ניתן להכיל את הטוב שבו ולשמר את הישגי המודרנה. המאמר בוחן באילו מקרים הפוסט-מודרניזם עובר את גבולו ויש להשתמש במתודות מודרניות ובאילו מקרים יש להשתמש במתודות פוסט-מודרניות, מתוך מטרה להצעיד אותנו לשלב חדש שיכלול בתוכו יסודות מודרניים ופוסט-מודרניים גם יחד, וייתן אלטרנטיבה חדשה.

מאת: אלחנן שילהיהדות08/08/111369 צפיות
בחלק הראשון מובאות תפיסות הדוגלות בבניין מקדש ללא קורבנות מן החי. בחלק השני מועלה הרעיון של בניית מקדש במקום אחר מאשר הר הבית.

מאת: אלחנן שילהתאולוגיה11/11/109042 צפיות
המאמר בא לתת אופציות ביניים בין אורח חיים דתי-הלכתי ובין קיום חילוני. אופציות שונות מאלו המוכרות כיום (מסורתיות, קונסרבטיבים ורפורמים). הוא מציג כמה דגמים של אותם אופציות ביניים ומעגן את הבסיס הפילוסופי-הגותי שעומד מאחורי אותן אופציות. בנוסף, הוא עומד על התהליכים חברתיים שעוברים על החברה הישראלית כלל והציונות הדתית בפרט.

מאמרים נוספים בנושא תאולוגיה

מאת: בתיה כץתאולוגיה04/11/19105 צפיות
במשך יותר ממאה שנים נמצאו אינספור גולגולות ועצמות של בני-אדם מן העבר, אך במשך יותר משישים שנה תיארו המדענים את השרידים האלה כקופי-אדם! האדם הניאנדרטלי היה אדם רגיל לכל דבר, ואינו שונה מבני-אדם החיים כיום - אפריקאים, אסייתים, סלאבים וכו'. עם זאת זיהו אותו אנשי המדע בעבר כסוג של "קוף-אדם", קוף זקוף, ולפעמים כאדם כפוף עם חזות של קוף. ישנם עשרות שיחזורים שונים של האדם הניאנדרטלי, רובם הופיעו במגזינים "מדעיים", ספרי לימוד ומוזיאונים ברחבי העולם.

מאת: בתיה כץתאולוגיה04/11/19103 צפיות
מהן השיטות השונות לישוב גיל העולם כפי שמציעים אותו האתאיסטים, לבין גיל העולם על פי האמור בתורה? כאן תמצאו את כל התשובות בקצרה, בתוך 5 גישות שונות!

מאת: בתיה כץתאולוגיה03/11/1976 צפיות
מדוע לנסות להציג את העולם כצעיר יותר, או כמתיישב עם דברי התורה? כאן תמצאו תשובה אובייקטיבית, לוגית ובלתי מתחמקת לשאלה, מדוע בכלל לנסות ליישב בין דברי התורה למדע התיאורטי בדבר גיל העולם, מהי בעצם השאלה, ומהי האמת שמאחורי הקושיה?

מאת: בתיה כץתאולוגיה03/11/1967 צפיות
תארו לעצמכם שבעוד שנים רבות, יחפור מישהו באדמה ויוציא משם את עצמותיה של סבתא של סבתא של סבתא של סבתא רבא שלך, וינסה לשחזר כיצד הוא חושב שהיא נראתה, מפרצופה ועד כף רגלה לפי כמה שברי עצמות מצומקות שמצא בקברה. כיצד היית מתייחס לשיחזור זה של סבתך הקדומה, אילו היית מוצא...

מאת: בתיה כץתאולוגיה03/11/1961 צפיות
רוב האתאיסטים ינסו לתקן אותך אם תאמר כי האדם התפתח מן הקוף. הם יסבירו כי האדם התפתח מאב קדמון משותף לקוף והאדם. אך למעשה, אין בשפה העברית אוצר מילים הכולל בתוכו את המילה קוף-אדם. קוף הוא הגדרה עברית לכל סוגי הקופים והיצורים השעירים הדו-רגליים בני משפחתם.

מאת: ד"ר אורנה ליברמןתאולוגיה09/10/156761 צפיות
התבנית החוזרת של גערה ורגיעה, גולה וגאולה, תוהו ובריאה, מעלה ספקות בדבר ראשוניותו של התוהו ובוהו של בראשית

מאת: אלחנן שילהתאולוגיה07/12/142142 צפיות
אדם שהפנים תפיסה מודרנית של חירות איננו יכול לקבל את התפיסה הדתית של האדם כמשועבד לאל. הפתרון המוצע הוא אימוץ תפיסת אלהות היונקת מהפרשנות הקבלית של הרב קוק לקבלה ואף הולכת צעד מעבר לה. תפיסה זאת גם שוברת את החייץ שבין דת ומוסר ובין חיים דתיים וחיי חול.

 
 
 

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש  ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported

christian louboutin replica