החוויה המודעת היא תודעה הבנתית
המוטיבציה הוא מניע, הבנתי ייחודי, פנימי אישי, לפעולה מסוימת ביחסים של גורם ותוצאה. היסוד האנושי של מניע זה פועל בשם ה'מימוש העצמי'- מיצוי הפוטנציאל האצור באדם.
פעולת המוטיבציה תוחמת תחומי התעסקות ברורים. לדידה, פעולת ההסברה שייכת לתחום התופעות החומריות, המגלה זיקה חיצונית בין שני דברים או יותר. מאידך, פעולת ההבנה, שייכת לתחומה, התחום האנושי, המסיקה את המשמעות מפנימיות חיי נפש מבינים.
לכן, בחר האכסיסטנציאליסת, כמוהו הגישטלטיסט, מודל משלו - פנומנולוגי שמושגיו בעולם - 'כאן ועכשיו', ולא ב"פעילות הסרק" אינטלקטואליות "המשחיתות את עתותיך" ומגבירות את שקיעתך בניאורוזה. )גשטלט מלה במלה ( 68 לכן, במקום לדבר על הלא-מודע, מעדיף התרפיסט הגשטלטי לדבר על "ברגע לא עירני זה". המושג הזה מדבר על חוסר ערנות או אי-מודעות רגעית מכיל חומר שאף פעם לא היה מודע, שהטשטש או שנטמע עם הזמן. לפיכך, תרפיית הגשטלט שמה דגש גם במושג נעלם כמו לא-מודע, על מה שהפציינט כן יודע; על תחומי המודעות שלו על פני השטח במקום על תחומים המוסתרים מהשטח. במקום לשלוף אמצעים מתוך הבלתי-מודע, כפי שעושה הפסיכואנליסט, עובר המטפל הגשטלטי על מה שקורה על פני השטח]
ה'אמת' הוא, הוא המודל האכסיסטנציאלי. זהוי אמת "הקיימת רק אם היחיד עצמו יוצר אותה בפעולה". )קירקגור, יומני(. פרושו, שאנו עוסקים באמת פרטית יחודית, פנימית באישיות האדם בפועל ולא עוד עוסקים אנו באמיתות כלליות ואובייקטיביות חיצוניות. והעדות לכך מתברר, ממשמעות המושג 'אמת' בגרמנית: `Wahrheit`, של היידגר, שבמקורו היווני פרושו: גילוי המכוסה במעמקים )במעמקי הנפש(. ברוח זאת, פרלס טוען, שביטויי הפציינט צרכים להתגלות מחדש בפעולתם כאן ועכשיו, כלומר על פני השטח, על ידי הפציינט ולא בצביעותם הרגשית הבלתי אמיתית. למשל, הביטוי "אני מרגיש נפגע" שיהפוך לביטוי "אני רוצה לנקום" יהיה הרבה יותר פעיל, כאן ועשיו; יהיה יותר קרוב לאמת שעל פני השטח. או הביטוי "אני מרגיש אשם" שיהפוך לביטוי "אני כועס" יגלה באחרון, הפציינט להפתעתו, עד כמה הוא באמת כועס. צביעות זו כאמור באה לידי ביטוי במושג הפטפטן (`das Gerede`) של היידגר.
האכסיסטנציאלי, שהתחושות המתרחשות בחושים על פני השטח הישירות והעקיפות, יוצרות את התשתית לקראת החוויה. כמו ש"תכלית התרפיה ]התבניתית[ החזרת חושיך... תרפיית התבנית מקיימת מגעים עם הגלוי לעין" )גשטלט מלה במלה57 ,53( דהיינו, החוויה היא התוצר של כלי הנסיון החושניים-ההבנתיים; כמו תבנית הבית הוא תוצר של חומרי הבניין, המלט, המים הלבנים וכדו'. "כי התבנית היא התופעה שאנו חווים. צא ונתח אותה, צא ובתר אותה וכבר היא דבר-מה אחר." )גשטלט מלה במלה.( 20
החוויה המודעת היא תודעה הבנתית המקשיבה לקול האנושי הפנימי "הקורא אותנו לחיים עצמיים" במאמרו של היידגר,)"Anruf des Selbst zu seinem Selbstsein"( (Sein und Zeit 280) ולא לקול הסמכותי-אובייקטיבי. יש בה מהאמונה, מהמימוש העצמי - המלא האנושי. החוויה הקיומית כמו בגשטלט, מתערבת ב'דרך' וב'איך' ולא מתחייבת ל'מדוע' ולמטרה. ה'איך מתייחס לתהליך עצמו על כל מרכיביו, ואילו ה'למה' שבו עוסקים בשיטות טיפול שונות, מתמקד יותר בסיבות לתופעה. התמקדות זו ב'איך' מאפשרת לאדם לחוש את התנסויותיו במלואן במקום לנסות להסביר אותן. לדעת פרופסור סרוק, השיטה הוכיחה את יעילותה בטיפול במצבי דיכאון, בהפרעות פסיכוסומטיות ועד לפיתוח הפוטנציאל של האדם. )אדם ומלואו 26( בהקשר לזה מעניינים דבריו של פרלס בנדון:
כשאתה שואל איך אתה מסתכל במבנה, אתה רואה את המתרחש עכשיו, אתה זוכה להבנה עמוקה יותר של התהליך. האיך הוא כל שאנו זקוקים לו כדי להבין כיצד מתפקד העולם. האיך מעניק לנו פרספקטיבה, אוריינטציה. האיך מראה שאחד מחוקי היסוד - זהותם של המבנה ושל התפקיד - תוקפו עמו.... מדוע ומפני ש... הן מלים טמאות בתרפיית התבנית. הן אינן מוליכות אלא לשיכלון ומקומן בהפקת מלל ממדרגה שניה ... המדוע אינו אלא מוליד חקירות-אין-סוף ... בכל פעם שאתה משתמש בשאלת מדוע שיעור קומתך מונמך. אתה רק מזין את המחשב, את האינטלקטואל, והאינטלקט הוא פילגש המשכל... עכשיו ואיך -מהות התורה של תרפיית התבנית טמונה בהבנת שתי המלים האלה... לעולם הדגישו את האיך, איך אתם יושבים, איך אתם משוחחים... . )גשטלט מלה במלה 73,47-48(
חוויית המודעות שעל פני השטח ערובה לממשותה של הגשטלט
תרפיית הגשטלט בגישתה לאדם הנה אכסיסטנציאלית ולא מורליסטית, כלומר, היא לא מחייבת מידות התנהגות של 'עשה' ואל 'תעשה'. היא מתעניינת במודעות הבנתית פעילה של הקשבה ל"קול הפנימי" ("Larmlos"), ליציבות הגוף ומגע של האדם למה שקיים וכפי שהוא קיים על פני השטח ולא לסיבה שהדבר קיים, כמו שאומר פרלס: "התכלית... שתקים מגעים עם עצמך ועם העולם ולא עם דמיונותיך..". )גשטלט מלה במלה 53( למשל, כדי שהפציינט יקשיב ברור לקולו הפנימי, במקרה שאומר משהו בעל חשיבות אך חולק הוא מהר מאוד עליו או בדרך כלשהי הוא מציין שהוא לא לגמרי קלט את ההשפעה של הדברים שהוא אמר; מתבקש הפציינט לומר שוב ושוב את המשפט עד שהמשמעות של הדברים נעשית ברורה, גלויה ובעיקר קשובה. על ההקשבה אומר לנו פרלס:
הדבר החשוב ביותר הוא ההקשבה. להקשיב, להבין, להיות פתוח - הרי זה היינו הך. אחדים מכם אולי מכירים את ספרו של הרמאן הסה סידארתא. גיבור הספר מוצא את הפתרון הסופי לחייו בהיותו למעבוראי על פני נהר. ואז הוא לומד להקשיב. אוזניו מספרות לו דברים רבים כל-כך, הרבה יותר משיכלו ללמדו בודהא וכל שאר החכמים ביום מן הימים ... הגורם המפעיל בתרפיה, האמצעי המוביל להתפתחות, הוא כילול הקשב עם המודעות ... הקשיבו לצלילים ... למה שאומר הקול, לאשר אומרת לכם יציבות הגוף, לאשר אומרת לכם הדמות... כל שמבקש פלוני לבטא כבר מצוי עמו - לא במלים... הכול מזומן לכם...משום שתרפיית התבנית נזקקת לעיניים ולאוזניים... הוא נמנע מפירושים מהפקת מלל ומכל סוגי זיון-מוח . )גשטלט מלה במלה 42,55(
תרפיית הגשטלט מתייחסת לעולם כפי שהוא הנתפס בניסיון הבלתי אמצעי ומוציאה מכלל שייכות את מה שעלינו כביכול להיות. משום כך, המוקד בתרפיית הגשטלט הוא על הפציינט כפי שהוא על פני השטח ולא על מה שהוא צריך להיות במובן האובייקטיבי. ולפיכך הדגש שלה שהפציינט ישים לב בכל רגע ורגע למה שהוא מרגיש, מה הוא רוצה ומה הוא עושה. מטרת ההכוונה הזו היא לפתח אצל הפציינט אמת חוויתית מודעת בלתי-מופרעת, שהיא הערובה למימוש הגשטלט באדם. הגברת האמת המודעת מאפשר לפציינט לגלות מחדש איך הוא מפריע לתפקוד של עצמו. הפרעות אלה יכולות להחשב כהתנגדויות או כהוכחה להתנגדויות. ההתנגדות היא להכיר בדרכים שהפציינט משתמש כדי לארגן את התנהגותו.
מודעות חוויתית פעילה על פני השטח בהווה נעשית כלי לחשיפת אותם צרכים וכלי לגילוי מחדש של הצרכים בהם מונע הפציינט מעצמו מלממש צרכים אלו. לפיכך מסתייעת, שיטת הגשטלט בפסיכודרמה. המשתתפים "מציגים" את הבעיות שלהם על פני השטח, כדי להגיע למודעות הבנתית יותר עמוקה של אמת חייהם. בשיטה זו משחקים על הבמה בעיקר את חלקם של ה"אוייבים" ומנסים להבינם. כך עושים אינטגרציה ומגיעים לחשיפת האמת.
החוויה הייחודית לב ליבה של הניסיון
אתה עשוי לתמוה כיצד אפשר להיות מישהו מלבד עצמך, מלבד ייחודיותך? בקלות.
פרלס הצביע על כך שכאשר אנו מסתכלים על היחסים שלנו עם אחרים, וכשאנו מסתכלים על היחס שלנו כלפי עצמנו, אנו מגלים שאנחנו תמיד מלאים במחשבות על איך עלינו להיות או מה אנו מחויבים להיות. אנו תמיד מנסים לשנות את עצמנו ואת העולם ואנו משוכנעים שאנו מחויבים לעשות משהו בעניין זה. אנו גם מאמינים שרצוננו לשנות את עצמנו או את העולם צריך לקבל ביטוי אך ורק באמצעות המלים "אני חייב" או "אתה חייב". אנו מאמינים שלמלים כמו "חייב" או "חובה" יש כוח מאגי או מעשי שיכול לשנות את פני המציאות.
בניגוד לאמונה זו, הגשטלט מאמין שיש להתייחס אך ורק למה שעולה על פני השטח. מה שעולה על פני השטח הן החוויות האכסיסטנציאליות הנובעות מנפשו הייחודי של הפציינט. אינך יכול לקיים את הדמות השאולה לאורך זמן אם אותה דמות אינה משקפת את אישיותך האמיתית. רק חוויות המשקפות את אישיות האדם הן הפעולות שבמגען ושדרכן משתדל האדם ליצור מצבים שבהם הוא יוכל להתקיים ולהתנסות בחיים. במידה שנוח לאדם עם עצמו, הוא, כפי שהוא, נוח יהיה לאנשים אחרים בחברתו והוא יהיה יותר ויותר בעל פוטנציאל לבטא את ייחודיותו השלמה. הגשטאלטיסט, כמוהו האכסיסטנציאליסט, אינו מאמין שלמילה "חובה" יש את הכח לשנות את המציאות תחת וויתור על חובתו של האדם כלפי הוא לעצמו בעד רצוני הפנימי, וכל מי שמאמין בכך נתפס כאחד שאינו במגע עם המציאות האקטואלית, הממשית. אדם כזה, מאמין שאינו נסבל ומשמע הוא יודע שהנו מתחזה. במצב כזה ידאג ללא הרף שמא יחשף פרצופו האמיתי.
הבה נבחין בין אני רוצה להיות מה שאני ובין חובתך להיות. אני רוצה להיות אין פירושו שאתה יכול להסתובב בעולם מבלי להתרחץ, להעליב ידידים, לאכול בגסות בניגוד לכל כללי הנימוס הבסיסיים וללבוש מכנסי ג'ינס קרועים לנשף חגיגי, כי תאמר "זה מה שאני וכולם יכולים לתלות את עמם" כמאמרו של נטצ'ה. אני רוצה להיות פירושו שאתה מתפקד במסגרת טווח ההתנהגויות החוקיות והמקובלות בתרבות שאתה חי. התרבות המערבית מעניקה לך חופש רב למדי. אתה עשוי להימשך יותר לסגנון חיים זה ולא לאחר. ואולם תהיה בחירתך אשר תהיה, כדי להיות שלם עם עצמך עליך להיות עצמך - להשתמש בפועל 'רוצה' ולא 'חייב'. אתה רשאי לשנות ולשפר את אישיותך האמיתית, אך אינך יכול להפוך למישהו אחר מבלי שתהיה לבדיחה. חייבת להיות התאמה בין מי שאתה ובין התדמית שאתה מעוניין להציג בעולם. אם הדמות המקובלת היא דמות המתחזה, תדע שאתה עצמך אינך מקובל ולא תצליח לרכוש את שלמות חוויתך האותנטית.
חיים אותנטיים, מקוריים ויחודיים, מטפחים את העניינים הגמורים ומצעידים אותך לקראת השלם או התבנית שבך-הסדר והארגון שלך. אם בכוחך לקיים את המשפט: "אני רוצה להיות עצמי" ולחוות זאת בנפשך, גוברת יכולתך להפגין בטחון עצמי, רגישות, להשמיע דעותיך, לעמוד על שלך, לסמוך על עצמך ועל הזולת, לכבד את זכויותך ואת זכויות הזולת, ולדעת שהמקובלות החשובה היחידה היא המקובלות העצמית. בקיצור, גוברת יכולתך לסגור מעגלים, לסיים עניינים-תבניות.
תרצה את עצמך, מתוך האני הפנימי שלך ! היה הגיבור שלך. אם אתה עצמך, לעולם אינך צריך לחשוש שאנשים לא יחבבו אותך אם ייטיבו להכיר אותך. בכך אין כדי לומר שעליך לחשוף ברבים את מגרעותיך, סודותיך האפלים ומחשבותיך הכמוסות. פירוש הדברים הוא התנהגות טבעית התואמת את הנסיבות. פירוש הדברים לבטא את יחודיותך החוויתי נסיוני שעל פני השטח.
אמרנו כבר, שבטיפול האכסיסטנציאלי, החוויה מתערבת ב'דרך' וב'איך' ולא מתחייבת ל'מדוע' ולמטרה. כדי לחדד ולהשוות זאת לגשטלט, העזר בדרך ההשוואה לתרפיה הפסיכואנליסטית. הטכניקות של הפסיכואנליסט מבוססות על התאוריה שמה שחסר לפציינט היא הבנה של "המדוע" של התנהגותו. "המדוע" יכול להיחשף אם וכאשר האנליסט יחפור מספיק עמוק בתוך העבר של הפציינט, בתוך החלומות שלו ובתוך הלא-מודע שלו. בניגוד לכך, הגשטלטיסט, כמוהו האכסיסטנציאליסט, מתיחסים לגמרי ל"איך" ול"מה" ולעתים רחוקות מאוד "למדוע". הם מנסים להבין את הקיום של כל מצב באמצעות ה"איך" ולא באמצעות "המדוע". הם מאמינים ששאלות ה"מדוע" מייצרות רק תשובות מתאימות, הגנתיות, רציונליסטיות, תירוצים ואת האשליה שאירוע יכול להיות מוסבר על ידי גורם יחיד וחיצוני. לעומת זאת ה"איך" חוקר את המבנה של האירוע בפנימיותו האנושית והייחודי וכאשר המבנה מובן לאדם בפרטיותו כל שאלות "המדוע" מקבלות תשובה באופן אוטומאטי.
נוכחנו לדעת, שהתרפיה החוויתית משותפת לגישות הגשטלט והאכסיסטנציאליסטיות. שניהם אינם תרפיות מילוליות או פרשניות. לכן, מבקש הגשטלטיסט מן הפציינט שלו לא לדבר על הטראומות והבעיות שלהם בזמן עבר ומתוך הזיכרון אלא לחוות אותם מחדש כמצבים בלתי גמורים בזמן הווה - פה ועכשיו.
האמת, שהיא אופי אישי של החוויה הפעילה על פני השטח, נדרשת מהפציינט לחיווי הרבה ככל האפשר, בגישת הגשטלט, וזאת בהשפעה הישירה של המתודה העיונית והטיפולית אכסיסטנציאלית. הפציינט מתבקש להעשות ער לג'סטות )לווי הדבור בתנועות גוף ( שלו, לנשימה שלו, לרגשות שלו, לקול שלו ולהבעת הפנים שלו באותה המידה שהוא מתבקש להיעשות ער למחשבות שלו. הגשטלטיסט מאמין שככל שהפציינט ייעשה יותר ער לעצמו, הוא ילמד יותר על האני הייחודי שלו. כשהפציינט מתנסה באופנים שהוא מפריע לעצמו הוא גם יתחיל להתנסות באני שהוא מפריע לו.
בתהליך זה, התרפיסט מונחה על ידי מה שהוא צופה ורואה אצל הפציינט. התרפיסט צריך להיות רגיש למה שהפציינט מראה על פני השטח כך שהמודעות הרחבה יותר של התרפיסט יכולה להעשות האמצעי שדרכו יכול הפציינט להגדיל את תודעתו.
סכום
המוקד בתרפיית הגשטלט, שהוא האדם כפי שהוא על פני השטח עם רגשותיו, עם רצונותיו ועם פעולותיו. הערובה למימוש הגשטלט באדם הוא במודעות המגלה מחדש איך האדם מפריע לתפקיד של עצמו. ביטויי הפציינט צרכים להתגלות מחדש בפעולתם כאן ועכשיו, כלומר על פני השטח, על ידי הפציינט ולא בצביעותם הרגשית הבלתי אמיתית. למשל, הביטוי "אני מרגיש אשם" שיהפוך לביטוי "אני כועס" יגלה הפציינט בביטוי האחרון, להפתעתו, עד כמה הוא באמת כועס. התחושות המתרחשות בחושים על פני השטח הישירות והעקיפות, יוצרות את התשתית לקראת החוויה האמיתי – אנושית אישית. החוויה המודעת היא תודעה הבנתית המקשיבה לקול האנושי הפנימי "הקורא אותנו לחיים עצמיים. החוויה היא התוצר של כלי הניסיון החושניים-ההבנתיים; כמו תבנית הבית הוא תוצר של חומרי הבניין, המלט, המים הלבנים וכדו'. תרפיית הגשטלט בגישתה לאדם הנה אכסיסטנציאלית ולא מורליסטית, כלומר, היא לא מחייבת מידות התנהגות של 'עשה' ואל 'תעשה'. תרפיית הגשטלט מתייחסת לעולם כפי שהוא - הנתפס בניסיון הבלתי אמצעי ומוציאה מכלל שייכות את מה שעלינו כביכול להיות . משום כך, המוקד בתרפיית הגשטלט הוא על הפציינט כפי שהוא על פני השטח ולא על מה שהוא צריך להיות במובן האובייקטיבי. מטרת ההכוונה הזו היא לפתח אצל הפציינט אמת חוויתית מודעת בלתי-מופרעת , שהיא הערובה למימוש הגשטלט באדם. הגברת האמת המודעת מאפשר לפציינט לגלות מחדש איך הוא מפריע לתפקוד של עצמו. מה שעולה על פני השטח הן החוויות האכסיסטנציאליות הנובעות מנפשו הייחודי של הפציינט. האמת, שהיא אופי אישי של החוויה הפעילה על פני השטח, נדרשת מהפציינט לחיווי הרבה ככל האפשר, בגישת הגשטלט, וזאת בהשפעה הישירה של המתודה העיונית והטיפולית אכסיסטנציאלית . הגשטלטיסט מאמין שככל שהפציינט ייעשה יותר ער לעצמו, הוא ילמד יותר על האני הייחודי שלו . כשהפציינט מתנסה באופנים שהוא מפריע לעצמו הוא גם יתחיל להתנסות באני שהוא מפריע לו. באופן זה יכול האדם לממש בו את הגשטלט.
[i].