פיצוי נזיקי לתלויי מנוח

פיצוי נזיקי לתלויי מנוח

הדין הישראלי מכיר באופן עקרוני בזכותו לפיצויים של מי, שפרנסתו היתה תלויה  באדם, שנהרג כתוצאה מעוולת נזיקין (1).  ואולם למרבית הפליאה - אין הדין חל על כל התלויים אלא רק על "בני-זוג, הורים או ילדים" של המנוח (2)  הגדרת "הורה" בפקודת הנזיקין כוללת גם "הורה של הורה", דהיינו "סבא של המנוח", וגם "הורה חורג". כן כוללת ההגדרה "נכד של המנוח, ילד חורג, עובר, ילד שלא מנישואין וילד מאומץ" - הא ותו-לא. רשימה סגורה של בני-משפחה, שזכו להגנת המחוקק. מנגד - תלויים חסרי מזל - שאינם נכללים בהגדרות הנ"ל - נשארים "תלויים באוויר" במות המנוח אף אם בפועל היו תלויים בו וסמוכים על שולחנו והוא היה מקור פרנסתם היחיד.

יצויין שתלויים במנוח אינם חייבים להיות בהכרח קרובי משפחה דווקא. הם יכולים להיות תלויים במנוח כגון שותף בעסקים, שמותו של המנוח גרם לו להפסדים מרובים ומוטט את פרנסתו.

אפלייה בולטת זו בין סוגי התלויים זכתה לביקורת ביהמ"ש העליון (מפי הנשיא ברק) עוד בשנת 2001 (3) בציינו, כי הגדרת התלויים בפקודת הנזיקין " אינה מניחה את הדעת" ובקוראו למחוקק " לשקול אם אין לנקוט בשיטה אחרת, המעמידה במרכזה את התלות עצמה תוך הצבת גבולותיה בלא להגדיר את התלויים", כפי שנוהגות רוב מדינות אירופה. בנימוקיו ציין ביהמ"ש גם, בין היתר, את העובדה, שתיקון כזה ימנע את הצורך בתיקוני חקיקה תכופים.

ואולם המחוקק לא שעה עד עצם היום הזה להמלצת ביהמ"ש העליון וכתוצאה מכך נדחו תביעות התלויים, שאינם נכללים בהגדרת כמו חותנת (4) ואחים של המנוח (5).

ברור מאליו שהדעת אינה סובלת מצב אנומאלי כזה של אפליה בלתי-הוגנת ובלתי-הגיונית, העושה עוול רב ביותר לתלויים במנוח, שבשל הוראת חוק מיושנת, מוצאים עצמם מודרים מפיצוי.

אנו סבורים, שבהיעדר יוזמה מצד המחוקק יש בידי ביהמ"ש אפשרות לפיתרון ולהכרה בזכות תלוי, שאינו נמנה ע"י ההגדרה בפקודת הנזיקין, וזאת ע"י פרשנות משפטית, שתכיר בעוולה חדשה של "גרם נזק לתלויים" או ביסוסה של זכות התלוי במסגרת עוולת הרשלנות.

רעיון זה אינו חדש והוא הועלה כבר בסיפרות המשפטית עוד לפני כארבעה עשורים ע"י פרופ' ברק (טרם היותו שופט) (6).  

ביסוס הפיצוי לתלויים במסגרת עוולת הרשלנות יכיר במעגל נוסף של נפגעי העוולה בהרחיבו את חובת הציפיות של המעוול כלפי כל התלויים בפועל במנוח.

גם מבחינה ציבורית וכלכלית יש הצדקה לרעיון זה, שכן ממילא נושא הציבור הרחב – באמצעות חברות הביטוח – ברוב, אם לא בכל הפיצוי בגין העוולות למיניהן ביחוד בתחום של נפגעי תאונות-דרכים. הנטל על הציבור במקרים הנדירים של תלויים חסרי כל, שהם בלתי-מוכרים כיום ע"י הדין, הוא זניח ועבור תלויים אלו, הנופלים בין הכיסאות, הפיצוי הוא משמעותי ביותר.

יצויין, כי בעשורים האחרונים הפך כבר ביהמ"ש העליון מספר הלכות מיושנות בהתאם לרוח הזמן (7) לפיכך מן הראוי, שגם עניין זה יובא לביהמ"ש העליון שם ייטענו הטענות, שהועלו במאמר זה. הדעת נותנת, כי רבים הסיכויים, שהלכה זו תתוקן ועניין התלויים "הבלתי-מוכרים" יבוא על פיתרונו.

צבי לוטן, עורך-דין

1. פקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח – 1968, סעיף 78.

2. ראה הערה מס' 1 לעיל, בסעיף 2.

3. ע"א 2000/97 לינדורן-קרנית (פורסם בנבו).

4. ע"א 8216/99 פרידמן-רפפורט (פורסם בנבו).

5. בש"א 001258/01 כנאענה-עזבון המנוח סעייד (פורסם בנבו) ובש"א 020799/05 אריה חברה לביטוח-מחלב (פורסם בנבו).

6. טדסקי, ברק, אנגלנדר וחשין, תורת הנזיקין הכללית, מהד' שניה, הוצאת האוניברסיטה העברית, עמ' 682-709.

7. רע"א 444/87 אלסוחה-עזבון המנוח דהאן ז"ל (פורסם בנבו) וע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל – החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי (פורסם ב"נבו").