מעצר מנהלי במדינת ישראל - עו"ד אלון וניני
מעצר מנהלי הוא הליך בחוק הישראלי שבו אדם שמערכת האכיפה מעריכה כי הוא מאיים על הציבור מושם במעצר ללא הליך משפטי בו הוא מואשם. המעצר המנהלי יונק סמכותו מתוקף תקנות ההגנה (_שעת חירום)משנת 1945 שתקפות מאז שלטון המנדט הבריטי בישראל. בשנת 1979 חוקק בישראל חוק סמכויות שעת חירום אשר מאפשר מעצרים מינהלים רק בשעת חירום אך מכיוון שמצב החירום לא בוטל מעולם תוקפו של חוק זה לא פג מעולם והוא מאפשר את המעצרים המינהלים.
בחוק סמכויות שעת חירום שנחקק ב-1979 נקבעו הקריטריונים למעצרים מינהליים:
- לשר הביטחון סמכות לעצור אדם לעד 6 חודשים במידה וקיימת סבירות שהאדם פוגע בביטחון המדינה
- לשר הביטחון סמכות להאריך את צו המעצר המינהלי
- לרמטכ"ל סמכות לעצור אדם ל-48 שעות.
- על מערכת האכיפה להביא את העצור למשפט תוך 48 שעות, אחרת ישוחרר העצור.
- דיון בהליכי המעצר בבית המשפט יהיו בדלתיים סגורות.
- ניתן לערער על המעצר בבית המשפט העליון.
- לשופט מחוזי סמכות לבטל את צו המעצר אם הוכח שהמעצר לא היה מטעמיים ביטחוניים
- סמכויות שר הביטחון לפי חוק זה אינן ניתנות לאצילה.
- שר המשפטים ממונה על ביצוע החוק.
ישנם הבדלים בין מעצר מנהלי בשטחי מדינת ישראל או ביש"ע: בתוך שטחי ישראל יכול רק שר הביטחון להוציא צו מעצר מנהלי, והעציר חייב להיות מובא בפני שופט לאחר 48 שעות ואחת לשלושה חודשים עליו להיות מובא בפני נשיא בית המשפט המחוזי.
בשטחי יש"ע יכול כל מפקד צבאי להוציא צו כזה. לאחר קבלת הצו המנהלי נערכת ביקורת שיפוטית על ידי שופט של בית המשפט הצבאי. העציר רשאי גם לערער על החלטת השופט בביקורת השיפוטית בפני שופט בית המשפט הצבאי לערעורים. החלטת בית המשפט הצבאי לערעורים בעניין זה כפופה לביקורת בית המשפט הגבוה לצדק. בשני המקרים הצו תקף לתקופה של עד שישה חודשי מעצר כשלאחר תקופה זה נדרש חידוש הצו על ידי הסמכות המתאימה.
ארגונים בינלאומיים להגנה על זכויות אדם, כמו גם ארגוני זכויות אדם ישראלים כדוגמת האגודה לזכויות האזרח בצלם והמוקד להגנת הפרט, טוענים מזה שנים כי ישראל פועלת בשיטתיות בניגוד להגבלות המוגדרות במשפט הבינלאומי בהתייחס למעצר המנהלי ותוך הפרה בוטה של זכויות אדם. בהתאם לכך, זוכה מדינת ישראל לביקורת חריפה על מדיניותה בנושא. טענותיהם, בין השאר, הן כי צה"ל משתמש בהליך כתחליף מהיר ופשוט להליך החוקי הרגיל, ולא כיוון שאין דרך אחרת. כמו כן נטען כי במרבית המקרים לא מוצגות לעצירים הראיות כנגדם, ושייתכן ואלה אינן קיימות. הם טוענים גם שעבור עצירים רבים תקופת המעצר מורחבת הרבה מעבר לחצי שנה המעוגנת בחוק. כמו כן, כל מתקני הכליאה של האסירים הפלסטינים שנלקחים מהשטחים, נמצאים בתוך שטח ישראל, וזאת, כך גורסים הארגונים, בניגוד לחוק בינלאומי שלא מותיר העברת עצירים מחוץ לשטח כבוש. יחד עם זאת, עמדתם של אותם ארגונים נדחתה בשורה ארוכה של פסקי דין של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. פסיקת בג"ץ קובעת באופן עקבי כי אין בפעולות מדינת ישראל או צה"ל חריגה מהדין הבינלאומי או חוקי היסוד של מדינת ישראל.
המשפט הבינלאומי והמעצר מינהלי
המעצר המנהלי הינו חוקי על פי המשפט הבינלאומי, בכפוף למגבלות הבאות:
- המעצר יתבצע רק כאמצעי מניעתי ולא ענישתי ורק במקרה של סכנה לביטחון.
- על העצירים לקבל תנאים ראויים.
- יש לאפשר לעציר לערער על המעצר בפני שופט.
- עצירים מנהליים בשטח כבוש יעצרו רק בשטח השנוי במחלוקת.
אמנת ז'נבה הרביעית המתייחסת בין השאר לניהולו של שטח כבוש על ידי המדינה הכובשת קובעת בסעיף 78 כי:
"הייתה המעצמה הכובשת סבורה שיש צורך, מטעמי הכרח של ביטחון, לנקוט אמצעי ביטחון כלפי מוגנים, רשאית היא, לכל היותר, לייחד להם מקום מגורים או לעצרם"
הפרשנות המקובלת לסעיף זה היא שהוא מתיר מעצר מינהלי, סעיף 6 באמנה קובע ש:"בשטח כבוש תיפסק תחולת האמנה הזאת שנה לאחר סיומן הכללי של הפעולות הצבאיות", ולכן, לכאורה, קיימת טענה משפטית לפיה מעצר מינהלי בשטחי יהודה ושומרון אינו חוקי. יחד עם זאת, טענה זו לא נשמעת ממספר סיבות. אחת הסיבות היא כי הסמכות להחזיק אדם במעצר מנהלי איננה נובעת מאמנת ז'נבה הרביעית. האמנה איננה מעניקה את הסמכות להפעלת סנקציות, אלא מגבילה את הסמכות. סיבה נוספת היא כי מדינת ישראל סבורה כי אין לאמנת ז'נבה הרביעית כל תחולה בשטחים המוחזקים על ידי צה"ל, ועל כן לא ניתן כלל לטעון שהמפקד הצבאי שואב את סמכויותיו מכוח האמנה או מפר את תנאיה. סיבה אחרת להימנעות מלהעלות את הטענה היא שמאחר והאמנה איננה מעניקה סמכויות אלא רק מגבילה את סמכויותיו של הכובש ומעניקה זכויות לאוכלוסיית האזור הנמצא תחת שלטון צבאי, העלאת טענה לפיה אין תחולה לאמנה רק תפגע באוכלוסיית האזור המצוי תחת שלטון צבאי. יחד עם זאת, צה"ל מצהיר כי אימץ את ההוראות ההומניטריות של האמנה, ופועל על-פיהן הלכה למעשה. כן, מקובל שבג"ץ יראה באמנה אמת מידה לבדיקת סבירות פעולותיו של המפקד הצבאי.