הפרדת דת ומדינה מאת עו"ד אלון וניני

הפרדת הדת מהמדינה.

הפרדת הדת מהמדינה היא רעיון במחשבה המודרנית, כאשר הגישה היא שראוי למבני המדינה או הממשלה הלאומית להיות נפרדים מן המוסדות הדתיים. רעיון זה לרוב מורכב משני חלקים עיקריים, חילוניות המשטר וחופש מדת ברמת המדינה, ומתן חופש דת לפרט ולקהילה מצד המשטר.

הרעיון אומץ במדינות רבות, במידות שונות, על פי התאמה של המערכות המשפטיות והחוקיות וההשקפות הקיימות במדינה הספציפית על תפקיד הדת במדינה, ובחברה. עקרון דומה בשם לאיסיטה אומץ בצרפת ובטורקיה, בזמן שארצות אחרות עם שיעור חילון חברתי גבוה כמו נורבגיה השאירו הכרה חוקתית בדת המדינה. הרעיון של הפרדת הדת מהמדינה מקביל להרבה רעיונות פוליטיים וחברתיים, כולל החילוניות, חופש הדת, פלורליזם בן דתות וזרמים דתיים.

ראשיתו של הרעיון המודרני, מיוחס לרוב לפילוסוף הנודע ג'ון לוק, והמשפט "separation of church and state" (מילולית:הפרדה בן כנסייה למדינה) נמצא לראשונה במכתב ששלח תומאס ג'פרסון ב1802 לבאפטיסטים של דאנברי, שבו הוא מתייחס לתיקון הראשון לחוקה שיוצר כהגדרתו "חומת הפרדה" בן הכנסייה למדינה. המשפט צוטט לראשונה על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית בדיון ב1878, ארך רק אחרי סדרה של תיקים משפטיים שהתחילו ב 1948, התחיל הדיון הציבורי על המשמעויות הפוליטיות של העקרון בארצות הברית.

ישנו מגוון נקודות מבט בדבר רמת ההפרדה הרצויה בין דת ומדינה. נקודת ההשקפה החילונית גורסת כי על הדת והמדינה להיות נפרדות לחלוטין זו מזו. אחרים גורסים כי על המדינה להיות בעלת מעורבות חלקית בדת, כגון על ידי תמיכה כלכלית שוויונית במוסדותיה, אך אל לה להתבסס על דת אחת כדת המדינה. נקודת ההשקפה הדתית גורסת כי המדינה, ולפעמים גם האזרחות והלאום, קשורים לחלוטין בדת. דוגמאות לכך, ניתן למצוא ברטוריקה של גורמים דתיים בעניין, כמו "אומה נוצרית" או "מדינה יהודית" ו"מדינת הלכה".

הפרדת הדת והמדינה קשורה לחופש הדת, אך אלו שני נושאים שונים ואין להסיק באופן מוחלט כי מדינה שנהוגה בה דת מדינה אין בה חופש דת. כמו כן מדינה שאין בה דת מדינה אין ודאות שיהיה בה חופש דת. מדינות רבות מאפשרות חופש באמונה הדתית, אך אין מדינה המתירה חופש פולחן מוחלט. קיימים חוקים האוסרים ביגמיה, קיום יחסי מין עם ילדים, קרבנות אדם וכדומה, זאת גם אם מעשים אלו ודומיהם מהוים חלק מאמונתה הדתית של קבוצה מסוימת.

היסטוריה

ימי הביניים

בתקופת ימי הביניים התקיימו במערב מדינות בהן היה שלטון מלוכני שאופיין בעליונותו של המלך, לה הוענקה לגיטימציה דתית, וכן רשויות דתיות- כנסייתיות אשר תחת סמכות האפיפיור התיימרו לייצג את מלכות האל עלי אדמות. הניגוד בין המלוכה האבסולוטית, כלומר המדינה, לבין רשויות הדת, כלומר הכנסייה, הוביל למאבקי כוח ומשברי מנהיגות, שהובילו לכמה מהאירועים החשובים בהיסטוריה של המערב. המדינה הראשונה בה הונהגה הפרדת דת ממדינה באופן רשמי הייתה בריטניה, עם ביטול חוק המבחן. (חוק המבחן אפשר רק לנוצרים אנגליקנים לעבוד בשרות הציבורי. ביטולו פתח את הדרך לשרות הציבורי בפני כל מי שאינו נוצרי אנגליקני). בארצות האסלאם, לעומת זאת, היה שלטון הדת מוחלט, והמלכים הוגדרו כשליחיו. הלגיטימציה שמעניק האסלאם לח'ליף כשליט אבסולוטי מנעה מאבקי דת ומדינה נוסח אירופה. (להרחבה ניתן לעיין במשנתו של אלמאורדי).

התקופה המודרנית

במדינות רבות כיום נהוגה הפרדת דת ומדינה ברמות שונות. עם זאת עדיין קיימות מדינות בהן שולטת הדת והמדינה כפופה לה, דוגמת איראן.

מניעים לדיון בנושא

להלן מספר סיבות התומכות בהפרדת הדת מן המדינה:

מבחינה היסטורית, נרמסו בדרך כלל זכויות המיעוטים על ידי הרוב. אלו המשתייכים לקבוצת מיעוט דתית מצאו עצמם לעתים קרובות מוטרדים, נרדפים ומנודים חברתית.

הדת עשויה לפגוע במדינה. אמונה דתית, למשל, עשויה לגרום למדינה להיכנס למלחמה הרסנית, או לחלופין לעמוד מן הצד דווקא כאשר שימוש בכוח נחוץ לשמירה על המדינה. הדת עשויה להשפיע על מדיניות ציבורית באופן שיפגע באלו שאינם נשמעים לצווי הדת. דוגמה לכך היא יחסה של הכנסייה הקתולית אל הבפטיסטים, שהוביל לרדיפתם והגירתם לארצות הברית. בנוסף, אמונה דתית עשויה להקשות על הוויכוח הפוליטי, שכן בלתי אפשרי להתווכח עם אמונה.

המדינה עשויה לפגוע בדת -על ידי שלילת טקסים דתיים, איסור על השתתפות או קיום אספקטים שונים שבהם מתבטאת הדת בחיים האזרחיים, או העדפת דת אחת על פני האחרת תוך פגיעה בדת שאינה מועדפת.

חילוניות מול שלטון הדת (תאוקרטיה)

חילוניות היא האמונה שמוסדות המדינה צריכים להיות חילוניים. כלומר, העדרה של דת מדינה, אי העדפת דת אחת על פני האחרת, ואי קיומם של מניעים דתיים לפעולותיהם של הפוליטיקאים. למדינה חילונית אין כוח כפיה על הדתות השונות שבה, ולדתות אין כל כוח פוליטי או השפעה פוליטית על הממשלה. רבות מן הדמוקרטיות המערביות מעניקות חשיבות רבה להפרדת הדת מן המדינה. לחלקן, כגון ארצות הברית וקנדה, אף יש סעיפים מיוחדים בחוקה שפורשו כאיסור על הממשלה להעדיף דת אחת על פני האחרת.

בדמוקרטיות אחרות, כגון בריטניה, קיימת דת מדינה אך ישנה סובלנות כלפי אזרחים בני דתות אחרות. במדינות כאלו ייתכן שראש הממשלה או ראש המדינה, או אישים בכירים אחרים, ידרשו לפי חוק להיות בני הדת המוגדרת כדת מדינה.

קצהו השני של הספקטרום היא התאוקרטיה: מדינה בה אין כלל הפרדה בין דת ומדינה, ובה החוק והמשפט מבוססים על פירוש טקסטים דתיים, כגון התנ"ך או הקוראן. מדינות כאלו הן למשל ערב הסעודית, איראן והותיקן. במדינות כאלו מנוהלים עסקי המדינה על ידי סמכות דתית או נציגיה המורשים. האזרח בתיאוקרטיה אמור להיות בן דת המדינה מתוקף היותו אזרח, ונדרש חוקית להאמין ולקיים מצוות דת זו.

למרות העדפתם את המדינה כנייטרלית בעניין הדת, אין הדוגלים בחילוניות מתנגדים לדת. למרות שהם דוגלים במדינה נייטרלית מבחינה דתית, בדרך כלל אין החילונים חושבים שעל המדינה להתנגד לדת. בכל זאת האשימו ביקורות דתיות מסורתיות את החילוניות כאתאיזם. אלו שהאמינו כי למדינה מחויבויות דתיות, או שעליה להישמע לערכים דתיים, החשיבו בדרך כלל את החילוניות כאתיאיזם.

מספר פילוסופיות פוליטיות, כגון המרקסיזם, מתנגדות ככלל לדת, ורואים בהשפעתה על המדינה והחברה גורם שלילי. מדינות הדוגלות רשמית בגישה זו, כגון מדינות הגוש המזרחי במזרח אירופה, יהיו אתיאיסטיות באופן רשמי, וירדפו מי שיאמין בדת כלשהי. כיוון שמצב של אתאיזם מדיני הוא נדיר למדי, לרוב לא מדובר עליו והדיון נסוב בעיקר בן אלו המצדדים בחילוניות לבן אלו המצדדים בשלטון הדת.

יש טוענים כי החילוניים המתנגדים לביטוי דעות דתיות על ידי מנהיגים פוליטיים, או מעל בימת הממשלה, סותרים למעשה את חופש הביטוי. הסוגיה הופכת מורכבת יותר כאשר קשה לקבוע האם המנהיג הפוליטי מדבר בנימה אישית או מתוקף עמדתו הפוליטית.

הפרדת דת ומדינה למעשה

הפרדת הדת מן המדינה מופיעה במספר אופנים:

חוקית

וולונטרית, כגון כנסיות המאפשרות קיום טקסים דתיים בכנסייה או בבית

ישנן מדינות המקימות הפרדת יציבה בין דת ומדינה, ואחרות בהן הנושא מצוי בוויכוח פוליטי בלתי מוכרע. חוקת 1905 בצרפת החלה פולמוס בנושא שאף הוביל להתפרעויות.

הפרדת דת ממדינה היא נושא הקשור לחופש הדת אך נפרד ממנו. במדינות שונות בהן קיימת דת רשמית, כגון בריטניה ובלגיה, קיים עם זאת גם חופש דת. עם זאת ייתכן כי לא תהיה למדינה דת או דתות רשמיות, ובכל זאת תהא מתנגדת לאתיאיזם או לבני דתות שאינן הדת המקובלת. בארצות הברית, למשל, אין דת רשמית כלשהי ובכל זאת נרדפו האתיאיסטים במחוזות רבים במהלך המאה ה-19.

ישנם פירושים שונים למהות הפרדת הדת מן המדינה:

מנקודת מבט חוקית וכלכלית: אל למדינה ליזום פעילויות דתיות או לממנן, ואולי אף רצוי לאסור מימון פעילויות לא דתיות שמאורגנות על ידי ארגונים דתיים.

התנגדות להפיכת האמונות הדתיות לגורם משפיע על המדיניות הציבורית, מניעת התערבות רשויות דתיות בענייניהן של רשויות המדינה, ומניעת קידום פוליטיקאים המביעים עמדות דתיות במסגרת תפקידם הציבורי.

בצרפת, למשל, חל איסור על פי החוק למימון פעילויות דתיות מכספי המדינה (למעט הכמרים הצבאיים ושבחבל אלזס-לוריין), אך המדינה כן מממנת פעילויות לא דתיות של מספר בתי ספר דתיים פרטיים, במידה והדבר תואם את מדיניותה הכללית ואינו מבוסס על ההבחנה הדתית. בדרך כלל נשמרת הדת בצרפת מחוץ למעגל הפוליטי.

הפרדה ידידותית והפרדה עוינת

אנשי אקדמיה הפרידו בן סוגים שונים של הפרדה בן דת ומדינה, הפרדה ידידותית והפרדה עוינת. ההפרדה הידידותית מגבילה את התערבות הממסד הדתי בענייני המדינה, אבל גם מגביל את התערבות המדינה בענייני הממסד הדתי. הגישה העוינת, מבקשת לתחום את הדת אל ביתו של האדם או אל הכנסייה, המסגד, או בית הכנסת, ומבקשת להגביל במידה מסוימת את לימודי הדת, וטקסים פומביים של אמונה דתית.

המודל הלוחמני של החילוניות צמח עם המהפכה הצרפתית, והיא מאופיינת גם במהפכה המקסיקנית, וחוקת ספרד מ1931. המודל העוין הזה יכול להיראות בעיני אנשים מסוימים כדומה למדינות אתאיסטיות, ככל הנראה מכיוון שחילוניות זו באה מכיוון של אנשים אתאיסטים.

הפרדת הדת מהמדינה בצרפת בשנת 1905 וההפרדה הספרדית ב1931 אופיינו כעוינות ביותר במאה העשרים, אם כי המדיניות של אותן מדינות נחשבת ידידותית למדי כיום. נשיא צרפת ניקולא סרקוזי, עדיין מגדיר את המדיניות הנוכחית כ "לאיסיטה שלילי", והוא מעוניין לפתח "לאיסיטה חיובי" ולישם מדיניות פתוחה יותר לדת. העוינות של המדינה כלפי הדת נחשבות לסיבה למלחמת האזרחים הספרדית, ולמלחמת האזרחים במקסיקו.

הפילוסוף הצרפתי ז'אק מריטיין שעסק בן השאר בכתיבת ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, הצביע על ההבדלים בן המודל שנמצא בצרפת לבן המודל שהיה בארצות הברית באמצע המאה העשרים. הוא החשיב את המודל האמריקאי לידידותי יותר, מכוון שהיה "הבדל חד ושיתוף פעולה אמיתי" בן המדינה לממסד הדתי, שהוא כינה "אוצר היסטורי" והוא הזהיר את ארצות הברית כי "בבקשה, שמרו על זה ואל תתנו לרעיון לסטות ולדמות לרעיון האירופי.