בישראל של ימינו, הליך קבלת הרישיון לנשק הוא לגמרי לא פשוט. המשטרה צריכה להעניק לאזרח התמים תעודת יושר על היותו שומר חוק והרופא האישי צריך לחתום כי אכן מבקש הנשק הוא אדם שכשיר לכך וללא רקע בעייתי (פיזי ונפשי). כמו-כן, הגיל המינימאלי הוא עשרים ואחת ויש חובת מגורים בארץ של שלוש שנים רצופות.
לאחר כל התנאים שצוינו לעיל, משרד הפנים מכביד ומחמיר וקובע קריטריונים ברורים לקבלת כלי הנשק: מגורים באזורי השטחים, עיסוק המחייב נשק, העברת נשק במשפחה, שירות קרבי בצבא וספורטאי בתחום הצליפה. יש גם סעיף ידוע ולא כתוב, שמדבר על אחריות אישית.
בסופו של דבר, על המבקש לעבור אימון והדרכה קצרה על ידי מדריך ירי מוסמך ולרכוש את האקדח והכדורים.
נהג שיכור הוא יורה שעיניו מכוסות
התהליכים לקבלת רישיון לכלי רכב אמנם קצת יותר ממושכים מקבלת רישיון לכלי נשק, אך זהים מאד במהותם. נהג עובר מבחנים אצל האנשים המוסמכים לכך, נדרש לעבור גיל מינימאלי ולקבל את האישורים הרפואיים הנדרשים לשם נהיגה. בשורה התחתונה, אדם אשר נוהג ברכב הוא לא שונה מחייל או אזרח אשר משתמשים בכלי נשק שלהם.
למעשה, נהג שמחליט לנהוג תחת השפעת אלכוהול מקביל לחייל שמתאמן בירי עם כל עמיתיו ומחליט להשתמש גם בכיסוי עיניים. כל אחד מהחבר'ה הללו יכול להרוג או לפצוע את עצמו ואת הסובבים לו. חייל לעולם לא יירצה לעלות לשמירה עייף, שכן כך הוא מסכן את עצמו ואת כל חבריו שנמצאים בבסיס – הוא בהחלט מהווה אף סיכון למדינה. אף מפקד לא היה רוצה שחייל שלו יעלה עייף לשמירה, אז איך אנחנו יכולים 'להחליק' לחבר שאומר שהוא קצת עייף אחרי מסיבה ולתת לו לנהוג? ישנה בעיה מהותית בכל הקשור לוויתור על בטיחות הנהיגה בימנו.
אכיפה מוגברת וכלום לא עוזר
משטרת ישראל מנסה בשנים האחרונות בכל כוחה להפחית את כמות תאונות הדרכים, ולהוריד את הנוהגים בשכרות מהכבישים. המלחמה בנהגים המסוכנים היא רחבה בהיקפה וכוללת בעיקר בדיקות אלכוהול בתדירות גבוהה בקרב הנהגים, במיוחד בשעות הלילה. כמו כן, המשטרה החמירה עם השנים את הענישה לגבי נהגים עבריינים, כאשר למהלך זה הצטרף גם משרד הרישוי אשר פוסל כל רישיון של נהג שנראה לו מסוכן.
נהג יודע שיש לו סוללה רחבה של מאד של עורכי דין בנושאי תעבורה להיעזר בהם ביום שייתפס על נהיגה פרועה, אבל המשטרה וכן המוסדות הקשורים יודעים שככל שתעלה התודעה על הסיכון בנהיגה בשכרות, כך גם תקטן עבודתם של עורכי הדין הללו.