בית המשפט העליון סיכם את ההלכות לגבי מוות בתאונת דרכים בשירות המעביד ופסק כי הוראת סעיף 82 חלה באופן מקורי, לפני חוק הפיצויים, על כל אותם מקרים בהם ניתן היה לתבוע את המעביד וגם צד שלישי על פי פקודת הנזיקין. מאז הוחק חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, יוחדה העילה לפי חוק הפיצויים וניתן לתבוע אך ורק לפי החוק. לפיכך, כאשר המעביד הוא בעל הרכב והתאונה היא תאונת דרכים ותאונת עבודה, אין העובד יכול לתבוע את המעביד כמעביד, תביעתו היא בעילה ייחודית לפי חוק הפיצויים בו נתבע בעל הרכב וחברת הביטוח על פי חוק הפיצויים. אין עוד מעביד האחראי לתאונה ואין כלל אחראי לתאונה במובן המסורתי, משום שהאחריות היא מוחלטת והפיצויים משתלמים על ידי חברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב, לכל נפגע הזכאי להם על פי החוק. כאשר העובד נוסע בעבודה ברכבו של המעביד וקורית לו תאונת דרכים, אין הוא יכול לתבוע פיצויים ממעבידו בתור שכזה, וההלכה היא שאינו זכאי ל- 25% מן הפיצויים והמל"ל אינו זכאי ל- 75% מן התגמולים. במצב דברים זה נראה, כי אין לתת לסעיף 82(א) ו- (ג) משמעות מילולית אלא משמעות תכליתית, ובמסגרתה ה"עובד העצמאי" יכול להיות עובד ומעביד כאחד, על אף שאין לו עילת תביעה כנגד עצמו כמעביד."
כב' השופטת שטרסברג-כהן קבעה, כי כיוון שעובד עצמאי חייב בתשלום דמי ביטוח עבור עצמו על כן:
"מכאן, שהעובד העצמאי הוא 'מעביד' לצורך סעיף 82 לפקודת הנזיקין ואין המל"ל יכול לחזור אליו."
בית המשפט העליון היה עד לכפל הרעיוני, ולקושי הלשוני שהליכה בדרכו זו מוליכה אליה, והמביאה לקביעה לפיה "מעביד", גם "עובד עצמאי" במשמע, אך קבע, כי לביטויים אלה אין משמעות אוניברסלית, אלא המשמעות שנודעת להם קשורה קשר הדוק להקשר בו מופיעים הביטויים.