זה היה לפני שבועיים..

זה היה לפני שבועיים... יום ג´ שעה 22:00. טלפון. צחי גולדמן.

-          שימי, אני יוצא מחר בבוקר מוקדם לגלבוע, 06:30 בעמדה, יש לי פנאי עד 11:00 ואז אני חוזר לעבודה.  אתה מצטרף ?

אני חושב לעצמי.

כל השבוע מיכאל כהן מצלצל אליי עם התנאים הטובים של יום רביעי ושיש לו חופש מהצבא. בכל השיחות אני מחזיק אותו בהמתנה ללא תשובה. אם לא יהיה אף אחד אחר, אין אפשרות לעלות ללא שני רכבים לפחות.

מיכאל חייל בסדיר. בלי רכב. לעלות עם רכב אחד בלבד לפעילות בהרים, לא חכם.

אני מריץ SMS למיכאל מייד אחרי הטלפון של צחי. מנסה להציל למיכאל את התיקווה לטוס באמצע השבוע בהרים.

אם הטלפון של צחי היה קצת פחות ספונטאני, אולי למיכאל היה סיכוי.

אני לא משיג את מיכאל.

השעה 23:00 אני מחזיר תשובה לצחי.

-          06:15 בעמדת הנחיתה בגלבוע. ברצינות. 06:15 בבוקר.

משחרר הודעה בפורום. אולי יהיו עוד מצטרפים.

כל הדרך לגלבוע בבוקר למחרת, בחושך. הכבישים ריקים. הזריחה בתקופה זו מאוחרת מאוד. אני מגיע בזמן לתחנת הדלק בכניסה לשדה הנחיתה בצומת תל יוסף.

ממתין מספר דקות. לבד. קר מאוד. דימדומים התחלתיים מאוד של הזריחה מכיוון דרום מזרח משרים תחושת עילוי של יום חדש שעומד לעלות.

רכב עוצר בסמוך אליי בחניה. החלון נפתח בצד המושב שעל יד הנהג ומישהו שואל אותי בנימוס:

-          סליחה, אתם מסיתוונית ?

-          כן, - אני עונה לו.

-          בוקר טוב, אני יורם גולן. קראתי את ההודעה על הפגישה כאן בשעה 6:15. אני גר בעפולה, וחשבתי להצטרף.

-          בכייף, נעים מאוד, אני שימי.

יורם יורד מהרכב. עדיין חושך מסביב. רק איוושה חרישית של רוח קלילה בשעה של לפני הזריחה נשמעת מצמרות העצים מסביב. מידי פעם עובר רכב בכביש המוביל לכיוון בית שאן, ומשאיר אחריו שובל של שאון מנוע שהולך ונבלע בשקט של שעת בוקר חרישית.

משוחחים דברי נימוס של היכרות ראשונית, יורם ואנכי.

צחי מגיע.

מעל הרי אדום במרחק, כבר מתחילים הדמדומים לקבל צבע אדום יותר ויותר.

נוסעים לשדה הנחיתה. משאירים שני רכבים, ועולים עם הרכב שלי.

15 דקות נסיעה. הטיפוס במעלה הכביש בין עצי אורן מחטיים בדרך לכתף שאול, עוברת בשקט. שלשתינו שקועים בעצמנו. מחכים לראות האם תהיה מספיק רוח להחזיק באפקט רכס מעל הגלבוע.

בכניסה לחניון בצמוד לעמדה, הסרטים מתנופפים בעצלתיים. בקושי מורמים. רוח קלילה מאוד. בינתיים השמש זורחת מעל פסגות הרי אדום במרחק. קרן אור ראשונה של שמש ח,רפית, מכה על המשטח החום של העמדה בכתף שאול.

מחזה מרנין לב. קר מאוד. יורדים מהרכב ומתבוננים בזריחה. איזה תחושה של התחדשות. אין אפשרות אחרת אלא להיות כאן, כדי להרגיש התחדשות כזו.

בוקר חדש, יום חדש, הכל חדש ורענן. זה בדיוק הכייף האדיר של להגיע לעמדת ההמראה לפני הזריחה.

היה לנו את זה באפקט כינרת. מעבירים לילה בעמדה במבוא חמה, ומתעוררים לבוקר חדש בעמדה, הכל חדש. כאן אנו אחרי נסיעה, ובכל זאת נהנים מהחוויה של התחדשות יום.

רוח חרישית נכנסת מידי פעם ומזיזה קלות את ענפי העצים מסביב. אני שולף את ערכת הקפה. ההתרגשות מהאווירה, מהקפה החם והריחני שבדרך, והמתח הבריא הזה של התרגשות שלפני יציאה לאוויר, גורמים לנו להיות תקועים עם חיוך תמידי וללא הפסקה בדיבור.

לכל אחד מאיתנו יש מה לאמר פתאום. קר. ההתרגשות מהולה בקור, וההתכרבלות שלנו מלווה ברעדה בלתי נשלטת של הגוף העטוף במעילים ושני שכבות מכנסיים. עדיין קר ורועד לנו.

אי אפשר להפסיק לדבר. החיוך תקוע. הגענו למקום הנכון בזמן הטוב ביותר של היום. מצפים לתנאי דאיה טובים.

הרוח החלשה, אולי השמש הקרה שתפיח עוד בועית אוויר תרמאלי קצת מאוחר יותר. מקווים וממתינים לקפה המתבשל.

08:00. כבר שתינו קפה, צחקנו, דיברנו והעברנו זמן איכות ביחד. אי אפשר היה לצאת לאוויר עד עכשיו.

משב ערני נכנס מידי פעם ומקפיץ את תשומת הלב שלנו.

צחי פורש את המצנח האדום לוהט שלו. נדמה שהחופה המרשרשת הפרושה על האדמה החומה של העמדה, מבקשת בחוסר סבלנות לצאת לאוויר. הבד מתנפנף לו קלות כאשר צחי עסוק בסידור המיתרים ושאר חלקי הציוד.

הוא מתחבר, מניף ומייצב חופה מעל הראש.

משב טוב מאוד. אנחנו שואבים עידוד מההנפה המוצלחת.

צחי מוריד את החלודה. עוד הנפה טובה אחת לפני שהוא יוצא.

לבסוף, מניף מסתובב ויוצע. יציאה טובה. החלפת ידיים בזמן, הסתובבות נכונה, והופ, שני צעדים קלילים והוא באוויר.

בתוך מספר דקות הוא מעל העמדה. 50-70 מטר. צמרות העצים מתחת לרגליו. אני מלווה אותו בקשר.

עוזב אותו להסתדר לבד עם התנאים הקלילים והרוח מעל צמרות העצים, ומתפנה לעזור ליורם.

צחי משחרר צרחה של הנאה אין סופית. כל העמק מהדהד בקולו החד. חיוך בלתי נשלט משתלט עליי ועל יורם. עוד מעט גם אנחנו.

הסייקל הטוב של העילוי שצחי רכב עליו, ניגמר. הוא יוצא לנחיתה. 20 דקות באוויר. לא רע בכלל לשעת בוקר מוקדמת.

אני מלווה אותו במחשבות, איזה כייף. 20 דקות. רק בעבור הזמן הזה באוויר היה כדאי להגיע. להינות מזריחה ומשלווה השייכת למקומות הללו בלבד.

אני מניף ויוצא.

מגרד, מגרד, מגרד. מחזיק בקושי. 20 דקות באוויר לפני שגם אני יוצא לנחיתה.

יורם נשאר בעמדה. משתהה. צחי ואני מחליטים לעלות לבד לא להמתין שיורם יצא, אם בכלל.

בדרך, אנחנו קולטים אותו באויר מעל העמדה. איזה יופי. הוא הצליח להמריא בכל זאת.

15 דקןת לאחר מכן, אנו שוב בעמדה. פורשים ציוד שוב. אין לבזבז זמן. יש תנאים, אז אנחנו לוקחים.

השעה 10:00.

צחי ממריא בתזמון לא טוב. אשמתי. אני אמרתי לו לצאת.

הוא מגרד מעט וגולש החוצה לנחיתה.

אני יוצא לאחר מכן. מצליח לעלות מעט מאוד מעל העמדה. עם הרבה מאמץ תוך ניצול התרמיקות העדינות שהשמש הקרה מייצרת מהסלעים החשופים של ההר.

טס לי הלוך ושוב מצפון לדרום ובחזרה. ממש בגובה העמדה. לעתים לא מפסיד גובה ולעתים אף מצליח לאסוף מספר מטרים בודדים מעל העמדה.

הטיסה הזו מיוחדת מאוד עבורי.

מספר דורסים בעיקר דיות שחורות כמדומני, משייטות להן מלפניי, ממול עמדת ההמראה. יש מעט פעילות טרמאלית.

אחד הדורסים דואה בקו ישר מדרום לצפון מרחק 40-50 מטר ממני. הכנף הפרושה בצבע שחור מונחת על כר האוויר מתחתיה, ונידמה לי שהיא עושה טובה לעצמה שהיא דואה לה בכלל. חולפת על פני העמק הנשקף ברקע במהירות מסחררת.

אני מנסה להתחבר לעולם שלה. זו דיה. למודת נסיון. אני רואה את זה בקלילות שהיא טסה לה ללא ניע ותזוזה של הכנף. חולפת ממולי בטיסה חלקה ומדוייקת. לא מאבדת גובה. האדישות שלה ניכרת בגלישה חסרת האיכפתיות שהיא מפגינה. כאילו כל העמק מסביב ניברא בשבילה. כאילו העולם פרוש מתחתיה הוא רכושה הפרטי. המבט שלי מלווה אותה לאורך הקו הישר שהיא מסמנת בחיתוך הרקיע בתוכו היא טסה.

זוג בזים מצויים מצטרף אליה, והשלשה ביחד מסתובבים פתאום במעגל תרמאלי. משהו חלש מאוד. השלשה מסתובבים. זוג בזים ודיה שחורה.

ההנאה מהמעוף ניכרת אצלם. אני רואה זאת כי הסיבוב שלהם מלא חן. השקט והקור הצובט ביחד לא מפריע להן להמשיך בסיבובים עדינים אחת אחרי השניה, כאילו יש קשר סמוי ביניהן. כאילו הן מובילות אחת את השניה, ולעיתים אני תמה מי מהן המובילה.

ואז אני תופס את עצמי מתמוגג. אני איתן. בתוך עולם השייך להן, ולפתע אני חלק מעולמן. אותן התרמיקות. אותם הזרמים ובוודאי אותם המבטים והנופים.

אני שם. ואיתן. זה לא חלום !

מרחק רב מאיתנו, חולפת לה להקה של צפרים נודדות. במיבנה ראש חץ הן מנפנפות בכנפיהן בדרכן דרומה באוויר הבוקר הצח והקריר, על רקע הצבעים החדים של זהוב צהבהב בהיר ומסנוור שקרני שמש הבוקר יוצרות.

נידמה שקרני השמש מפנות עבורן תוואי טיסה דרומה אל הארץ החמה יותר הממתינה להן.

בינתיים בלי משים, אני נמוך מידי וזה הזמן לצאת לנחיתה.

מישהו בשדה למטה צועק לי ומנופף לשלום. אני מחזיר שלום. ניזכר לי בהירהור שיש אנשים למטה שאינם בעולם הקסום של הצפרים. אני מצטייר אצלם כפלא או נס בלתי נתפס. הערגה שהם מפגינים כלפי הדבר הזה שחולף מעליהם בשמיים אינה נשלטת, ותמיד זה מתבטא בצעקת חדווה מלווה בניפנוף לשלום.

אני עוזב הגאים. פורש ידיים לצדדים, מניף את ראשי למעלה כלפי החופה הצהובה מעלי ולוקח לי נשימה עמוקה עמוקה ככל שריאותיי מספיקות. משחרר לעצמי "הללויה" אחד כזה שיוצא מהנשמה עמוק ונהנה עד מלוא נפח ריאותיי.

החלום הזה..מה הוא באמת מציאות ?

אני צובט את עצמי שוב כדי להיות בטוח.

שימי הנגבי

ט"ו בשבט

התשס"ז

בקרו באתר סיתוונית - בית ספר לרחיפה