לקצבה לשירותים מיוחדים זכאים גברים ונשים עד גיל פרישה המבוטחים בביטוח הלאומי וזקוקים לעזרה רבה של אדם אחר בפעולות היום-יום (לבישה, אכילה, רחצה, ניידות בבית ושליטה על הפרשות), או שהם זקוקים להשגחה מתמדת למניעת סכנת חיים לעצמם או לאחרים.
תקנה 6 לתקנות ביטוח לאומי (ביטוח נכות) (מתן שירותים מיוחדים), התשל"ט-1978, קובעת כי נכה המוחזק בדרך כלל במוסד בו הנמצא ניתנים שירותי רפואה, שירותי סיעוד במוסד או שירותי שיקום, לא יהיה זכאי לקיצבה מיוחדת.
במקרים רבים נכים הזכאים לקצבת שרותים מיוחדים בשל נכותם, מקבלים הודעה מהמוסד לביטוח לאומי על שלילת קצבת השרותים המיוחדים, ברגע שהם מצטרפים להוסטל, למוסד רפואי או למכינה שיקומית אחרת.
מהו הרציונל העומד מאחורי תקנה 6 ? והאם כדין נשללת קצבת השרותים המיוחדים מאותם נכים, בשעה שהם מתגוררים במוסד?
בבג"צ 5129/92 ליאור קרמן נגד בית הדין הארצי לעבודה, בחן בית המשפט העליון, בין היתר, את השאלות דלעיל. בית המשפט קבע כי התקנה סבירה ובנויה על ותכליתה עניינית.
בית המשפט בחן באיזו מידה ממומנים השירותים המיוחדים ע"י הנכה עצמו ובאיזו מידה ניתנים השרותים המיוחדים ע"י המוסד ובמימונו. הוסיף בית המשפט וקבע כי הרציונל העיקרי העומד מאחורי תקנה 6 הוא כי מניעת כפל תשלומים לנכה. מוסדות לנכים בארץ זוכים לתמיכה מסיבית מרשויות המדינה באמצעות משרד הרווחה, כך שנכה המוחזק במוסד יזכה למעשה בגימלת שירותים מיוחדים פעמיים. פעם באמצעות המוסד לביטוח לאומי ופעם נוספת בעקיפין באמצעות תמיכת המדינה במוסד בו הוא מתגורר.
מאידך דחה בית המשפט את טענת הביטוח הלאומי כי מדיניות המחוקק היא לשלול גימלת שירותים מיוחדים מנכה המוחזק במוסד, גם כאשר הנכה מממן את השירותים מיוחדים הניתנים לו, וכך לעודד נכים להמשיך ולחיות בקהילה - קרי: בביתם ולא במוסדות.
מירב אפרים, עו"ד
מתמחה בתביעות נגד הביטוח הלאומי.