לספור את הטוב
אפשר לומר שהכל התחיל בשנה שעברה, כאשר שקעה חברתי הטובה במחשבות על מהות ספירת העומר והחליטה לייסד את הספירה הפרטית שלה ומייד סחפה אותי פנימה; אבל בעצם נעוצים השורשים עוד כמעט שנה קודם, בערב ההוא שלא יישכח, כאשר פרצה לביתי בשעת ערבית מאוחרת, ישבה אצלי שעה תמימה ושתקה שתיקה רבתי. שאלתי אותה מה היא עושה אצלי ביום רביעי, כאשר כל לילות רביעי שלה מחוקים מן הלוח לגמרי בשל השתתפותה הקנאית בסדרת ההרצאות המרתקת בנושא חנוך הילדים.
החברה נפנפה בידה לאמר: "אל תפריעי" כמו שמגרשים זבוב זמזמן, ורק כשקמה ללכת, אמרה: "אני לא הולכת לשם יותר", ונעלמה אפופת מסתורין.
"זאת אומרת, לא לתמיד", הסבירה לי בפעם הבאה, כאשר כבר היו מחשבותיה צלולות יותר, "אבל עד שלא אגלה את המפתח, אין לי מה לחפש שם יותר".
"איזה מפתח?" חקרתי באורך רוח, "מה בעצם קרה?"
"הוא דיבר על עידוד, המרצה. הוא סיפר עד כמה חשוב הדבר לנפשו הרגישה של הילד כמו טל של חיים לצמח מעולף בחמה. הוא סיפר על הרבה ילדים מעולפים כאלה וכמעט מתים לגמרי שמגיעים אליו, מפני שלא עודדו אותם מספיק. חשבתי על הילדים שלי ונבהלתי.
"מתי אמרתם בפעם האחרונה מילה טובה לילד?" שאל המרצה. חשבתי על הילדים שלי ונהיה לי לא טוב. "מילה טובה באמת היא לא רק 'כל הכבוד, חמוד שלי', אלא התייחסות פנימית, מדויקת, לאופי, לנכונות ולמאמץ חיובי", הסביר המרצה, "מתי בפעם האחרונה השקיתם את הפרחים שלכם?" חשבתי על הילדים שלי בדאגה רבה.
"בתוך ליבם, יש לילדים שלנו הרבה חוסר ביטחון ופחד מפני הכישלון. אם אנחנו לא נחדיר בהם את האמונה שיצליחו - מניין יקחו כוחות להתמודד?"
ואז פתאום הפסקתי להקשיב", אמרה חברתי השונה מכולן, "הסתכלתי סביב סביב. אולם בית הכנסת היה דחוס נשים מפה לפה, וכולן ישבו עכשיו, תולות את עיניהן במרצה החכם, הרגיש לנפש הילד, ועיניהן מתקדרות בדאגה. עננים עננים של אשמה ריחפו בינינו ובתוכנו, ופתאום עלתה בי שאלה קטנה, בקול הכי ילדותי שלי, הקול של הילד שהעז וקרא בקול רם 'אבל המלך הוא ערום!' במעשיה המפורסמת, התעורר בי פתאום ושאל: "אבל למה?"
"למה מה?"
"למה אנחנו כאלה לא מעודדות, באמת? למה אנחנו כאלה לא משקות את הפרחים שלנו, בעצם? הרי באמת אנחנו מוסרות את כל חיינו למענם ודואגות להם מבוקר עד ערב, אנחנו יכולות לשכוח לאכול ארוחת בוקר ולדלג בלי משים על ארוחת הצהריים, אבל לא נשכח לרוץ עם שקית הכריכים בעקבות השכחן התורן. הרי איננו מתחמקות מפני הילדים שלנו אלא שוהות במחיצתן שעות רבות מדי יום, אז מה מפריע לנו, במסגרת הזמן הרב הזה, לתת להם את הדבר, שהוא כל כך בסיסי וחשוב, עד שזה עתה הוכיח המרצה שאפילו חיות מחמד מקבלות באופן אוטומטי יותר גילויי אהבה מילד שלנו קטן בן שלוש?
למה? תבע הקול הקטן ההוא בתוכי לדעת, אבל למה?!
הסתכלתי על פני כל הנשים שסביבי, ועל מבטי האשמה שלהן, וידעתי בבת אחת את התשובה. לכן קמתי והלכתי משם".
"את מתכוונת ש.." ניסיתי.
"אני מתכוונת שהמומחים לנפש הילד צריכים לשלוח את ההורים שבאים אליהם למומחים לנפש ההורים, ולא לשאול אותם מתי בפעם האחרונה הם דרכו מתוך לחץ של שעת ההשכבה על הפרח שלהם ודרסו אותו; אני מתכוונת שאף אחת מאיתנו לא רוצה פרחים מעולפים אצלה באדנית אבל זה קורה לנו מפני שאנחנו בעצמנו דרוסות מאוד, וכאשר מרצים רגישים שואלים אותנו שאלות מייסרות כאלה, כל מה שאנחנו יכולים להציע אחרי כן לילדים שלנו בבית זה שאלות מייסרות כאלה בדיוק".
"למשל: 'מתי בפעם האחרונה קרה לך ששמעת בקולי בפעם הראשונה שביקשתי'", תרמתי סוף סוף דוגמא מקורית.
"או: 'מתי בפעם האחרונה סידרת אחריך את השולחן, שכחנית'", אמרה החברה שלי, "או המון גרסאות, שאומרות המון אמהות אוהבות להמון ילדים אהובים, לא מתוך רצון לפגוע בהם, אלא שזאת השפה שהן בעצמן רגילות תמיד לשמוע, ולכן אלה המילים היחידות שיש להן להציע, פשוט מאוד".
"אז מה עושים?"
"הולכים לחפש מומחים רגישים לנפש ההורים", היא אמרה וקמה נחרצת, "ותיזהרי לא להפנות, איכשהו, שאלה מייסרת לכיוון המרצים, כי הם באמת מתכוונים לטובה. פשוט קשה לי לשבת בין נשים צמאות מאוד ולשמוע אלו דברים מדהימים יכולנו לעשות אם היו לנו מים בשפע".
שתקתי.
"וזה הזכיר לי ציטוט ישן שקראתי פעם, כשנולד לי בני הבכור ועוד לא הבנתי שום דבר", אמרה החברה שלי בשקט, "בביטאון חינוכי אחד שהתגלגל לידי קראתי משפט האומר: "הטרגדיה הגדולה ביותר בחיי הילדים, היא חיי הוריהם שלא נחיו". לא הבנתי אותו. היום אני כבר מבינה".
* * *
היא יצאה לחפש מומחים רגישים לנפש של הורים, ומצאה אותם ומצאה שינויים רבים. חלפו חודשים, שוב הגיעה תקופת העומר, וחברתי הטובה, שהיא מאלה שלוקחים את הכל ברצינות, התחילה לספור בלי חוכמות.
"לספור את מה שכבר הספקנו, לא את מה שעוד צריך לעשות", הסבירה לי את העיקרון הפשוט, "הרי ככה כתוב בתורה. לספור כמה כבר עשינו, כמה כבר הצלחנו, כמה טוב כבר יש איתנו כאן.
אתמול, למשל, חזרנו בעלי ואני משמחה משפחתית מרוחקת, והסענו זוג צעיר שנישא לפני חצי שנה. הסתכלתי עליהם קצת בדרך, והרגשתי פתאום, איזו דרך עשינו אנחנו, מאז שהיינו נשואים בגילם. עשר שנים עברו עלינו מאז - עשר שנים והמון עבודת מידות, המון התבוננות ורצון אמיתי לשפר ולהתקדם, להבליג ולבנות. עשר שנים שלקחו אותנו רחוק מאוד קדימה, ברוך ה'.
זה היה עומר נכבד מאוד, ומשמח, לספור אותו בלילה, בבית שלי, בלי שאף אחד ראה. אמנם לא כבשנו את פסגת השלום והשלמות, ועוד רחוקה אליה הדרך, אבל התורה אמרה לא להסתכל שמה, אל המרחקים המשתרעים לפנינו עד אין קץ, אלא להתבונן במה שעשינו, ולציין דוקא אותו, ולשמוח!
ואז קמתי בבוקר, והעיניים שלי כאילו השתנו בארובות. הסתכלתי בילדים וראיתי את המאמצים הכנים והתמימים שלהם, כמה השקיעו עד היום כדי להשביע רצון. ראיתי את כל הפעמים שבהם היו איכפתיים ומשתדלים - וגם להם ספרתי את העומר וביחד שמחנו כל כך.
אחר כך כמובן נהיה עוד פעם בלגן וקצת צעקתי, אבל תדעי לך" - היא מגלה לי סוד נוסף מן הרזים של לימודיה המופלאים החדשים - "הרע הוא לא אמיתי, הוא חולף. רק הטוב קיים תמיד, באותו בוקר הצלחנו לראות את הטוב אחד בשני וזה מה שחשוב! צריך להבין את זה שהרע הוא לא אמיתי, הוא קרה מחוסר ברירה והוא לא אומר כלום, ולהתאושש מהר ככל האפשר. להמשיך הלאה! אפילו לילדים שלי הסברתי לא מזמן בפשטות, שכעס אצל אמהות לא בא עמוק מתוך הלב, אלא הוא כמו קצף על פני הגלים - נוצר ונעלם, נוצר ונעלם, ולא צריך להיבהל מקצף, אפילו אם הוא מביא, לפעמים, דמעות לעיניים...
"אה, הכעס הוא כמו הלבן שמלמעלה, והאהבה היא כמו הגלים העמוקים", הבינה בלי קושי ילדתי בת החמש, "יש ממנה הרבה יותר, והיא גם נשארת תמיד. למשל כמו שהורים, אחרי שהילדים שלהם גדולים וכבר לא מלכלכים להם את הבית ועושים כל מיני שטויות - עובר להם כל הכעס, ונשארת רק האהבה. כי הקצף נגמר והים הגדול נשאר!"
הילדים כולם הנהנו בראשם והבינו. זה התקבל על דעתם, מפני שגם אני השתכנעתי והבנתי, שלא משנה כמה אמעד, וכמה פעמים אצעק ואגער ולא אצליח להיות נחמדה כמו שאני כל כך רוצה להיות - האמת נמצאת עמוק יותר, בלב, מתחת לכל המהומה. ומה שקורה בחוץ לא אומר כלום, הוא יעבור, אם לא נסתכל עליו מדי.
* * *
אז גם השנה השתדלנו לספור, פשוט כמו שכתוב בתורה, את מה שכן הצלחנו, אפילו הוא רק יום אחד, או שני ימים, מתוך ארבעים ותשע. אפילו הוא רק רגע אחד מתוך עשרים וארבע שעות, ואפילו היה הרבה יותר רע ממנו ומי בכלל שם לב לפיצקאלע טוב כמוהו. אנחנו שמנו לב, כי השתדלנו, וכדאי גם לכן לספור ככה, כל השנה: את מה שעשינו טוב, ואם לא את מה שעשינו - אז את מה שניסינו. גם זה מצטרף".
והפלא הזה נולד מן הפלא שהצלחתי לשמוח בטוב שמצאתי אצלי בערב שקודם. ואם נמשיך לספור ככה, את מה שכן עשינו, כמו שכתוב בתורה, יהיה לנו יותר לתת לאחרים, וזה מפתח גדול".