קדיש
א. המקור לאמירת קדיש בדברי חז"ל [בתלמוד ובמדרשים מוזכר הקדיש בשם "יהא שמיה רבא", משום שזהו עיקר השבח של הקדיש]. ובעיקר גדר אמירת הקדיש [לאחר התפילה] צ"ע האם הקדיש הוא חלק מהתפילהאו דין נפרד ממנה.
ב. עוד צריך ביאור מדוע נקרא הקדיש שנאמר בסיום התפילה בשם "קדיש יתום". ועי" ברמ"א שכתב: "ואומרים קדיש יתום אחר עלינו, ואפילו אין יתום בבית הכנסת יאמר אותו מי שאין לו אב ואם". פרטי דיני אמירת הקדישים וקדיש דרבנן לאחר התפילה.
ג. כמו כן יש לעיין האם אמירת קדיש היא חיוב מדין כיבוד אב ואם [שמחוייב גם לאחר מותם], הוא מנהגבעלמא.
ענף א - קדיש יתום
ד. דברי הפוסקים והמקובלים כמה קדישים צריך לומר בכל יום, ומחלוקת הפוסקים האם מותר להרבות בקדישים.
ה. דיני קדיש יתום: עמידה ברגל ישרה • לעבור כנגד האומר קדיש • אמירת קדיש על ידי כל היתומים יחד • נשים באמירת קדיש.
ו. חצי קדיש לאחר קריאת התורה - האם אבל צריך לאומרו.
ענף ב - קדיש דרבנן
ז. בגמרא בסוטה מובא שהעולם מתקיים על "אמן יהא שמיה רבא דאגדתא", ובדברי הפוסקים נתבאר אימתי נאמר קדיש זה הנקרא "קדיש דרבנן".
ח. דיני קדיש דרבנן: בתחילת התפילה • האם רשאי לומר קדיש דרבנן על מה שהציבור למדו כאשר לא למד עמהם • קדיש לאחר סיום מסכת.
ט. גודל מעלת הקדיש והתיקונים הנוראים שיש באמירתו • הכוונות באמירת הקדיש • פירוש הקדיש והדקדוקים באמירתו.
עוד על אמירת קדיש ופעילות חסד לטובת נפטרים כנסו לעיין באתר חסידות ברסלב ערך קדיש
א. כפי שמציין רבי יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי בספרו גשר החיים [3], בתלמוד ובמדרשים מוזכר הקדיש בשם 'יהא שמיה רבא', משום שזהו עיקר השבח של הקדיש, עי' בגמרא בברכות [1] ובשבת [1] ובדברי התרגום ירושלמי[1]. ואילו המקור הראשון לאמירת קדיש הוא במסכת סופרים [1] שהאבלים היו אומרים קדיש לאחר שגמר החזן תפילת מוסף. ועוד הביאו הפוסקים מקור לאמירת קדיש, מהמעשה עם רבי עקיבא שראה אדם מעונה אשר סיפר לו כי מת לפני כמה שנים, ותיקון נשמתו יהיה אם בנו יאמר אחריו קדיש, ראה בדברי האור זרוע [2] פרטי המעשה. ובספר ילקוט יוסף [2] הוסיף מהמובא בזוהר בענין זה, וגם הביא מדברי האריז"ל שאמירת הקדיש אינה רק כדי להציל את נפש הנפטר מדינה של גהינם [כפשטות לשון הרמ"א בהלכות אבלות [4] "וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים פודה אביו ואמו מן הגהנם"], אלא גם להעלותו ממדרגה למדרגה בגן עדן [עי' בבן איש חי [7] סע' יב; ובפני ברוך [9] סע' א].
והנה המהרי"ל [3] מרבותינו הראשונים באשכנז, נשאל מדוע נקרא הקדיש שנאמר בסיום התפילה בשם 'קדישיתום', ולמה הקטנים אומרים קדיש זה הואיל והוא דבר שבקדושה. והשיב: "וכולהו קדיש דעלמא, תקנתא דרבנן נינהו, ולאו דבר שבחובה הוא, הלכך יכולים הקטנים לאומרו". והוסיף המהרי"ל כי "לעולם אחר הדרשות והפסוקים חייבים לומר קדיש". ודבריו נפסקו ברמ"א ([4]; אוח סימן קלב) שכתב: "ואומרים קדיש יתום אחר עלינו, ואפילו אין יתום בבית הכנסת יאמר אותו מי שאין לו אב ואם. ואפילו מי שיש לו אב ואם יכול לאומרו אם אין אביו ואמו מקפידים". וביאר המשנה ברורה (ס"ק י) "שהרי לעולם צריכים לומר קדיש אחר שאמרו פסוקים, ובעלינו יש גם כן פסוקים, וצריכים קדיש אחריו. אלא שנהגו בקדיש זה להניחו ליתום שמת אביו ואמו מפני שיש יתומים קטנים או אפילו גדולים שאינם יכולים להיות שלוחי ציבור ולומר קדיש וברכו אחר אביו ואמו [שאם היו יכולים להתפלל לפני העמוד זהו טוב יותר מאמירת קדיש]" יעו"ש כל דבריו.
ויש להדגיש את היסוד העולה מדבריו, כי לאחר אמירת פסוקים אומרים קדיש המכונה 'קדיש יתום'. וכן מפורש במשנה ברורה ([14]; סימן נד ס"ק ז) "שלעולם לא תמצא קדיש בלי פסוקים שלפניו", ובמשנה ברורה ([6]; סי' נה ס"ק ב). ואילו לאחר לימוד תורה שבעל פה, אומרים 'קדיש דרבנן', כמפורש בהמשך דברי המשנה ברורה ([14]; שם ס"ק ט), ובתנאי שיאמר קודם דברי אגדה [ועל כן נהגו לומר ברייתא דרבי חנניא בן עקשיא וכו']. ועי' גם בביאור הלכה ([14]; סימן קנה) במש"כ בזה.
ב. בעיקר גדר אמירת הקדיש לאחר התפילה, צ"ע האם הקדיש הוא חלק מהתפילה או דין נפרד ממנה. וכן צריך ביאור האם אמירת קדיש היא חיוב מדין כיבוד אב ואם [שמחוייב גם לאחר מותם], הוא מנהג בעלמא.
והנה כתב הרמ"א [4] וז"ל: "ונמצא במדרשות לומר קדיש על אב, על כן נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא י"ב חודש". ומלשון זה דייק הרב נחום יברוב בספרו דברי סופרים על הלכות אבלות ([4]; ס"ק לח), שמשמע שאין זה מתקנת חכמים אלא מנהג. ומה שמצינו בראשונים לשונות של תקנה, הכוונה שהם תיקנו שאת ה'קדיש בתרא' לא יאמר אדם אחר אלא יניחוהו ליתומים, אבל עצם אמירת הקדיש היא ממנהג, וכמובן מקיים בזה הבן מצוה. ו'קדיש בתרא' היינו הקדיש שאומרים אחרי 'עלינו לשבח'. אמנם בשער הכוונות מבואר ש'קדיש בתרא' הוא הקדיש שאומרים אחר פיטום הקטורת קודם עלינו לשבח [לנוסח ספרד].
והוסיף בספר דברי סופרים ([5]; ס"ק לח) שיש להבדיל בין הקדישים הנאמרים בתוך התפילה, שהם חלק מנוסח התפילה, ואותם הקדישים הם ככל דבר שבקדושה, שאינם נאמרים אלא על ידי גדול. אבל הקדישים שאומרים אחר התפילה, שאינם חובה, יכולים גם קטנים לאומרם. ואדרבה, כאמור לעיל, עיקר תקנת הקדישים שלאחר התפילה נועדה לטובת היתומים הקטנים שיוכלו לאומרם ולגרום בכך עילוי לנשמת הוריהם.
ועוד כתב שם כי יש הבדל בין 'תפילה קדישים', שהם הקדישים שאומרים בקביעות, כגון קדיש שאומרים, לאחר ברכי נפשי או לאחר שיר הכבוד. לעומת 'תהלים קדישים', שהם קדישים שאומרים אחרי מזמורי תהלים או פסוקים, כגון קדיש לאחר קריאת שיר השירים, רות וקהלת.
וראה סיכום פרטי הדינים בחיוב להקפיד על אמירת הקדישים וקדיש דרבנן לאחר התפילה בספר פסקי תשובות[8], ובמובא בשם הגרש"ז אויערבך בספר הליכות שלמה ([15]; פרק י"א סע' טו ובהערות שם).
ענף א - קדיש יתום
ג. בבית יוסף [6] מובא שאין פוחתים משבעה קדישים בכל יום, ועי' בגשר החיים [6] חשבון ז' הקדישים. והביא בשם הכף החיים שיש לומר י"ב קדישים, ויש אומרים י"ג קדישים כנגד י"ג מידות [יעו"ש חשבון הקדישים. וראה בבן איש חי [7] סודות נפלאים בביאור טעם תקנת אמירת הקדישים בתפילה שהם לצורך תיקון ועילוי העולמות].
והנה המשנה ברורה [6] וערוך השלחן [7] כתבו שטוב למעט בברכות כשם שטוב למעט בברכות. אולם מאידך, כתב הגאון מבוטשאש (אשל אברהם; [7]) "דלא שייך מוסיף באמירת קדיש, ואין זה כאמירת ברכות שצריך להיזהר מלהרבות בברכות שאינן צריכות". עי' בדבריו, ובמה שכתב שלכן ראוי לסמוך תמיד ברכו לקדיש, ובמה שהסביר את המנהג לומר קדיש לפני תפילת ערבית, לאחר שאומרים מקודם לכן פסוקים.
ובספר פני ברוך [9] הביא פרטים נוספים אימתי נהגו להוסיף ולומר קדישים.
ד. דיני קדיש יתום
לעיל נתבאר כי יש מהקדישים שהם חלק מהתפילה, ויש שהם תקנה או מנהג לאחר התפילה, ברם ודאי הוא, שבכל הקדישים מצינו הקבלה בין הקדיש לתפילת שמונה עשרה, ונציין כמה דוגמאות לכך מדברי הפוסקים:
[א] ג' פסיעות בסיום הקדיש - עי' בשו"ת תרומת הדשן [11] שלמד את ההלכה לפסוע ג' פסיעות לאחר אמירת הקדיש, מג' הפסיעות שפוסעים לאחר תפילת שמונה עשרה.
[ב] לעבור כנגד האומר קדיש - הבן איש חי ([7]; סע' י) והכף החיים [11] כתבו: "כשם שאסור לעבור לפני המתפלל, כך אסור לעבור לפני האומר קדיש", אמנם הם קובעים כי דין זה נאמר רק עד המילים 'דאמירן בעלמא', כי ממילים אלו ואילך "הוא מנהגא בעלמא, ולא מנוסח הקדיש".
[ג] עמידה ברגל ישרה - בהלכות תפילה נפסק בשו"ע [11] שצריך לכוין רגליו זה אצל זה באילו אינם אלא אחד, כדי להדמות למלאכים. ועי' בשו"ת רבבות אפרים ([11]; רבי אפרים גרינבלט, רב בממפיס, ארה"ב) שלמד מכך כי גם אמירת קדיש דינה כאמירת קדושה הדומה לשמונה עשרה, שיש להידמות באמירתם למלאכים.
אמירת קדיש על ידי כל היתומים יחד - עי' בפתחי תשובה על שו"ע יורה דעה [4] ובספר פסקי תשובות ([8]; ס"ק כב). וראה במה שכתב בספר פני ברוך ([9]; סע' מח) "יש להיזהר שלא להתקוטט בבית הכנסת כדי להתפלל לפני העמוד, או כדי לומר קדיש, כי עיקר מטרת הקדיש הוא לתקן את עוון חילול ה' ולקדש שם שמים, ועל ידי המחלוקת גורמים לחילול ה', ובמקום שעלול לבוא ח"ו לידי מחלוקת, עדיף שיאמרו כולם את הקדיש ביחד".
חצי קדיש לאחר קריאת התורה - בספר פני ברוך ([9]; סע' יד) כתב שהוא שייך לאבלים, ורק אם אין שם אבל, אומרו מי שקרא בתורה אף אם יש לו אב ואם. ובהערה (כד) ציין מקור לדברים מהשדי חמד בשם שו"ת אגודת אזוב שלמדו כן משו"ת התשב"ץ [10]. וכן נקט לדינא בשו"ת שבט הלוי [10]. ברם המעיין בשו"ת תשב"ץ כפי שיצא לאחרונה ע"י מכון ירושלים יראה כי למדו זאת מנוסח שהיה לפניהם בתשב"ץ "אבל לקדיש בתורה", אולם יתכן שהנוסח הוא "אבל לקרות בתורה", ולפי זה אין מקום לדבריהם. ואמנם בספר הליכות שלמה [10] מובאת דעת הגרש"ז אויערך, שאת הקדיש שלאחר קריאת התורה לא יאמר האבֵל אלא הקורא בתורה, אבל אם עלה האבל אחרון, יוכל לאומרו. ובהערה הביא בטעם הדבר, שקדיש זה נתקן לעילוי נשמת המתים שאין מי שיאמר עבורם קדיש. ובספר אשי ישראל ([10]; הערה קכ) הוסיף כי בשבת אין לאבֵל לומר קדיש זה, מכיון שאת הקדיש שלאחר קריאת התורה אומרים בניגון של שבת, ולאבל הרי אסור להתפלל בשבת.
נשים באמירת קדיש - בשו"ת חוות יאיר [12] נשאל האם ראוי שהבת תאמר קדיש לאחר פטירת אביה, וכתב שאף שאין ראיה לסתורה דין זה, ואדרבה, עיקר תכלית הקדיש היא לקדש שם שמים בעולם, וגם אשה מצווה בזה. אך למעשה "יש לחוש שעל ידי כך יחלשו כח המנהגים של בני ישראל, שגם כן תורה הם, ויהיה כל אחד בונה במה לעצמו על פי סברתו, ומחזי מילי דרבנן כחוכא ואיטלולא ויבואו לזלזל בו". וכך גם דעתו של הבן איש חי בשו"ת תורה לשמה ([12]; ספר זה הוציא הבן איש חי בהיותו צעיר וכינה עצמו בשם יחזקאל כחלי) שהוסיף וכתב שיש לחשוש ממכשול שאשה תכנס לבית הכנסת ותאמר קדיש בתוך התפילה.
וראה בהרחבה סיכום דברי הפוסקים בענין זה בשו"ת יחל ישראל ([13]; רבי ישראל מאיר לאו, הרב הראשי לישראל). ובמה שכתב בנדון זה רבי יצחק אייזיק ליבעס (ראש אגודת הרבנים בארה"ב) בשו"ת בית אבי [12].
ענף ב - קדיש דרבנן
ז. בגמרא בסוטה [14] מובא שהעולם מתקיים על 'אמן יהא שמיה רבא דאגדתא', והיינו 'קדיש דרבנן'. וזהו גם הקדיש המוזכר במסכת סופרים [1] "ואין אומר בעלמא דעתיד לאתחדתא אלא על תלמוד ועל דרש". אמנם בקדיש שאנחנו קוראים 'קדיש דרבנן' אין אומרים אלא את הנוסח 'על ישראל ועל רבנן ועל תלמידהון וכו'", ואילו את הנוסח "בעלמא דעתיד לאתחדתא" אומרים רק בסיום מסכת. ועי' בלשון הרמב"ם בסדר התפילות [3] שכתב: "קדיש דרבנן - כל עשרה מישראל או יתר שעוסקין בתלמוד תורה שעל פה, ואפילו במדרשות או בהגדות. כשהן מסיימין אומר אחד מהן קדיש בנוסח זה, יתגדל ויתקדש שמיה רבא דעתיד לחדתא עלמא".
וראה בדברי המשנה ברורה [14] פרטים נוספים אימתי נאמר 'קדיש דרבנן'. והביאור הלכה [14] כתב: "דלענין אמירת הקדיש אין מעכב שילמדו דוקא בעשרה, דאפילו אחד או שנים שלמדו, יוכלו לומר קדיש, רק שיהיו עשרה בבית הכנסת. וגם דאפילו איש אחר שלא למד יוכל לומר הקדיש".
ועי' בשו"ת אגרות משה [14] במה שדן האם יכול לומר קדיש דרבנן על מה שהציבור למדו כשלא למד עמהם. ובמה שהביא בספר הליכות שלמה ([15]; פ"ו סע' ט) בשם הגרש"ז אויערבך, שאם נשלם המנין רק לאחר 'הודו' לפני ברוך שאמר, למתפללים בנוסח ספרד, אומרים אז קדיש רגיל, ולא נהגו אז לומר רבי חנינא בו עקשיא וקדיש דרבנן.
ובענין קדיש לאחר סיום מסכת, עי' בספר הליכות שלמה ([15]; פרק יא הערה 48) שהביא בשם הגרש"ז אויערבך שאין ראוי לאומרו כשהוריו בחיים, הואיל ונזכר שם בפירוש ענין תחיית המתים.
* * *
גודל מעלת הקדיש והתיקונים הנוראים שיש באמירתו - עי' בגשר החיים ([3]; אות ד) ובספר באיש חי [7].
וידועים דברי הגמרא בשבת [1] "כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כוחו קורעים לו גזר דינו". רש"י פירש: "בכל כוחו, בכל כוונתו". אולם התוספות פירשו על דברי הפסיקתא שהכוונה בקול רם. [אמנם כבר כתב המשנה ברורה ([16]; ס"ק ה) "ועל ידי קול זה מתבטלים גזירות קשות. ומכל מקום לא יתן קולות גדולות שיתלוצצו עליו בני אדם ויגרום להם חטא"].
עיקר התועלת באמירת הקדיש - הוא מצד שמרבה בתורה ומעשים טובים, על פי דברי הגמרא בסנהדרין (קד, א) "ברא מזכה אבא", עי' במה שהובא בענין זה בילקוט יוסף [2] ובספר דברי סופרים ([5]; עמק דבר ס"ק קפז).
ובספר תאריך ישראל [15] כתב בשם רבי יוסף אליהו הענקין (מזקני רבני ומורי ההוראה בארה"ב בדור האחרון) כי "תחת להרבות בקדישים ירבה בלימוד בוצדקה, ובאופן זה יזכה בן את הוריו ויהי להם לקורת רוח. אבל אם יזניח את העיקר, דהיינו תורה ומעשים טובים, ויתפוס רק בטפל, אין קורת רוח לנפטרים כלל". ולא עוד אלא "שתיקון אמירת הקדיש אינו רק לעמי הארצות, אבל לימוד התורה מועיל שבעתיים מכל התפילה, ועל ידי כן מכניסים המת לגן עדן. ואם הבן מחדש חידושי תורה אין ערך לכבוד שזוכה אביו על ידי כן בישיבה של מעלה" [ועי' בספר תאריך ישראל [15] במה שהביא בהערות נדונים שונים בענין הלומד בשביל נפטר או חולה, אם הלימוד שייך להם, או למי שלומד בשבילם, ומה הדין כשעושה זאת בשכר. ובענין מי שקיבל על עצמו בנדר ללמוד איזה מסכת, ושוב ביקשו ממנו שילמד מסכת זו לעילוי נשמת חולה או נפטר, אם יכול ללמוד מסכת זו גם כדי לקיים את הנדר וגם כדי שיהיה לזכות אותו אדם].
הכוונות באמירת הקדיש והדקדוקים באמירתו - ראה במשנה ברורה [16].
פירוש הקדיש - ספר פני ברוך [17].
עוד על אמירת קדיש ופעילות חסד לטובת נפטרים כנסו לעיין באתר חסידות ברסלב ערך קדיש
בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אלקים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים (ישעיהו כה, ח)