שגרה. אתה קם בבוקר, נכנס למקלחת, מצחצח שיניים, שוטף מעליך את קורי השינה מלילה קצר ועייף. איזו ארוחת בוקר קלה, אולי רק קפה ועיתון, להתעדכן קצת מה קורה בארץ ובעולם. אחר כך לעבודה, מחשבות שתמיד נראה כאילו לא משנה כמה יוסיפו עוד כבישים וירחיבו את הקיימים, תמיד יש יותר פקקים.
יום העבודה עובר בעצלתיים; עוד שיחת טלפון, עוד פגישה, עוד מייל, ארוחת צהריים, עוד שיחת טלפון, עוד פגישה, עוד מייל והביתה. שוב פקקים, הפעם קצת פחות עמוסים, אבל עדיין.
אתה מגיע הביתה די עייף ודי רעב, כולך ציפיות לשבת קצת מול הטלויזיה עם ארוחה חמה, ולרוב הדברים פועלים כמתוכנן, אבל פעם בחודש לפחות משהו מתקלקל בבית. פעם זה המקרר, פעם זה המזגן, פעמים אחרות יש פיצוץ בצינור או בעיות עם החשמל. הפעם זה דוד השמש. נדמה שזה אף פעם לא נגמר.
אז אתה עושה מה שעשית תמיד, מפעיל את המחשב בנסיון למצוא בעלי מקצוע - רק ככה, אתה אומר לעצמך, אפשר לעשות השוואת מחירים ולקרוא ביקורות גולשים, או למצוא שאלות ותשובות לגבי השירות שאתה מחפש. כל כך הרבה יותר פשוט ובטוח מאיך שזה היה פעם - פותחים ספר טלפונים ועושים על החיים ועל המוות, מה שיהיה יהיה.
הטכנאי אומר לך שאפשר רק מחר, וגם זה רק מאוד מוקדם או מאוד מאוחר, אבל אם מזמינים לבוקר, אז חוסכים המון על הביקור, כי בלילה זה יותר יקר. אתה מקווה שהוא יספיק לתקן הכל בזמן, כדי שתספיק להתקלח לפי העבודה מחר.
וזה הכל, היום נגמר. כמה שעות מול הטלוויזיה או המחשב, לפעמים עם איזה ספר טוב, בסוף השבוע יהיה זמן לצאת, עכשיו אפשר להירגע עד הבוקר.