מה התשובה לשאלה מהו המקצוע הנשי העתיק ביותר בעולם היהודי? ובכן.... 95% יאמרו זונה - תשובה שהיא כמובן אינה נכונה. המקצוע העתיק ביותר בעולם שהחל בקריירה של רחב מיריחו, כמעט ואינו קיים בקרב הנשים היהודיות בעת העתיקה. התורה אוסרת את הזְנות ומקשרת אותה לחטאי עבודה זרה. בתלמוד הזנות נתפסה כפעילות משפילה המבזה את יחסי המין בשל העובדה שאלו נעשים לשם סיפוק יצרים פיזיים מיידיים. ניתן להניח שהזונות היו בעיקר נשים נוכריות ושתופעת הזנות היתה די נדירה בקרב נשים יהודיות. בתי בושת לא היו קיימים כממסד. נשים יהודיות שכן עסקו בזנות, עשו זאת מתוך אונס. הרומאים נהגו לחטוף נשים יהודיות הגלו אותן והפכו אותן לזונות.
וחזרה לשאלת המקצוע ו/או המקצועות הנשיים העתיקים?
הספר "לילית - שדה בעלת הפרעת אישיות גבולית", במחקר חדש על המקצועות הנשיים בעת העתיקה מצביע על שלושה מקצועות מגדריים מובהקים שהם: האישה המילדת, האישה המקוננת והאישה הכָּשְפנית. נשים רבות היו מעורבות בענפי הריפוי באופן לא פורמלי, דבר שהחשיד אותן בהרעלה. מלכתחילה לנשים היה ידע רב יותר בכל הקשור לתכונות ריפוי של צמחים מעצם מלאכתן כמבשלות והתמחותן במקצוע מגדרי כמילדות. המיילדת כונתה "חכמה" והמקצוע עצמו היה נשי, אולם בעל סטאטוס גבוה. המיילדת היתה רשאית לנוע בחופשיות בבתיהם של אנשים זרים, כאשר היו זקוקים לה.
המקצועות המגדריים של הנשים כמילדות ומקוננות, יצרו קרבה פיזית בין הנשים לגברים, בפרקי זמן קריטיים של לידה ומוות. אלו גרמו לחשדות שהנשים עוסקות בדברים טבעיים כהרעלה ועל טבעיים ככישוף. חשוב לציין כי האישה בשל נתוניה הטבעיים של פוֹריות ואמהוּת, נתפסה כקרובה יותר לטבע. מעצם התפישה ההיררכית טבע/תרבות, האישה הפכה לבעלת סטטוס פחוּת יחסית לגבר המזוהה עם התרבות. מהלך מחשבה זה, יצר תדמית בה נשים נתפסו כאנומליות והוגדרו כמסוכנות, מלוכלכות ומטמאות.
האישה נוצרה אחרי אדם ולכן מעצם היותה משנית ביצירת האל, נחשבה לקרובה לעולם השדים. ולכן היא נהדפה אל השוליים החברתיים שסמלו קרבה לגורמים על טבעיים ויותר מכך. האישה הודרה מכל הריטואלים הדתיים הקשורים לחיים, אולם פריבילגיה אחת הושארה לה - השתתפות בריטואל המוות. מקצוע נוסף בעלי זהות מגדרית היה המקוננת. הקינה הנשית שהושמעה עם כל מקרה מוות, כללה שירה רפטטיבית, מונוטונית, יללות, יבבות, מחיאות כפיים והכאה על החזה. הקולניות, חוסר המבנה הפורמלי יחסית לטקסיות הגברית ועוצמת הפגנת הרגשות, נועדה לגרש את השדים והרוחות מן הגברים ולמשוך את תשומת ליבם של השדים אל הנשים עצמן. בו זמנית, המופע כולו, הפך את הנשים לכאורה לבעלות מעין מהות שֵדית. גם השהות עם המת בימים הראשונים, שנחשבה מסוכנת ביותר והמגע עמו, חזקו את מוטיב הטומאה שנתפס באישה מלכתחילה. טקסי המוות כללו קבורה ראשונית בה המקוננות שהו בקרבת הגופה והשמיעו קינות מיוחדות. אי השתתפות האישה בחיי החברה ובריטואלים של החיים, בנוסף לתפקידה הפעיל עם המתים, היווה הצדקה לתפיסת הרבנים את הנשים כקרובות לעולם השדים ולעיתים אף כטיפוס של שדות בפני עצמן.
ובאשר למוות - על פני השטח נראה שבסוף חייה הגיעה האישה למעמד של שוויון זכויות. תהליך הקבורה והאבל היה זהה לשני המינים והאישה נקברה יחד עם בעלה באותה מערת קבורה. יחד עם זאת, ארכיאולוגים מצאו מספר אלמנטים זוטרים שנועדו לשמר את הסטטוס המגדרי גם לאחר המוות. בקברים המשפחתיים גופת הגבר הונחה גבוה יותר מגופת האישה. החפצים הסימבוליים שנקברו לצד הגופה כללו אצל הגבר: מכל דיו, טבלת כתיבה, אמצעי מדידה.... ואצל האישה: דברי קוסמטיקה, מראה, מחטים, כישור.... הגבר הולבש בטלית לעומת האישה שתקיץ באחרית הימים כשהיא לבושה בסינר.
הקרבה לעולם השדים מתכתבת עם מקצוע מגדרי נשי נוסף, שמוקם בשולי החברה - האישה הכשפנית. התפיסה התנכית מפנה באופן ברור את התואר מכשפה לנשים, למרות שבספר ויקרא הפניה היא אל נשים וגברים כאחד.התנ"ך במקומות רבים יוצר זיהוי בין אלילות, זנות וכשפים.
נשים וכשפים היו כרוכים זה בזה משחר ההיסטוריה. נראה שהשקפתם של חכמי התלמוד היא שהכישוף מהווה חלק אינטגראלי מן המהות הנשית ושהנשים הן אלו המדיחות האולטימטיביות לדבר עבירה. ניתן למצוא בתלמוד את הסברה שנשים העוסקות בכישוף, סטו ממקומן הטבעי ועברו על הנורמות המקובלות. נשים אלו - הנשים הכשפניות, הפכו לאיום לסדר החברתי והיחס אל עיסוקן הוא כאל זנות.
החברה המסורתית מנעה מנשים את האפשרות להנהיג או לשלוט וגם להוות כל פונקציה שהיא בעלת השפעה במעגל החברתי. נשים ששאפו לשנות את הסטטוס שלהן, עשו זאת באמצעים בלתי לגליים ובשולי החברה. הרבנים מנסים להתגבר על הנשים הכשפניות ונוסחאותיהן המאגיות, על ידי לחשי כישוף משלהם. מטרתם היא לייצר גרסה שתתגבר על הנוסחה הנשית ותיצר הגנה.
קריאה בין השיטין בתלמוד מעלה את העובדה שהיתה קיימת מעין התארגנות של נשים כשפניות כחלק מתרבות השוליים. הגדרת "רישתינהי דנשים"- מנכ"ל הנשים הכשפניות, מעידה כי היתה קיימת קבוצה של נשים מאורגנות ואולי אף מאוגדות שפעלה בשולי החברה. התלמוד בחר לא להתיחס אל נשים אלו כאל תופעה חברתית מאורגנת, אלה כאל מקרים פרטיים של סטיה של האישה מן הנורמה המקובלת. חוסר השוויון ניתב את הנשים אל האפשרות היחידה לצבירת כוח: אל מחוץ לממסד, אל השוליים, אל דרך לא קונבנציונלית של מעשי כשפים, אם כחברה בארגון ואם כפרילנסרית.
כל הרוצה להרחיב את דעתו בהיסטוריה של הנשים בעת העתיקה, ימצא בספר "לילית - שדה בעלת הפרעת אישיות גבולית" חוטים נסתרים המבהירים את תפיסת הנשים בכלל ואת התיצבותן אפילו היום, אחרי 3000 שנה, רק במקום השני לאחר הגברים.