מחלת הפרקינסון נגרמת כתוצאה מפגיעה בתאי עצבים באזור החומר השחור במח, האחראי על ייצור הדופמין.
התוצאה היא גרוי עיצבי לא ברור לשריר, בעת הצורך התנועתי, ותחת תנועה שוטפת של הגוף, נקבל חוסר שליטה.
קושי באבחון המחלה, גורם לתסכול, חוסר וודאות ודיכאון אצל החולה ומשפחתו.
עייפות, חוסר שיווי משקל זמני וקצר, קושי במעברים משכיבה לישיבה, או מעמידה להליכה, מאפיינים פתולוגיות ספורות, כך שהזמן וההידרדרות, יעשו את הספציפיקציה, למגינת ליבו של החולה.
במשך הזמן יחולו שינויים בדיבור, בכתב, במצב הרוח, בקשב ובריכוז.
המעגל השני של החולה לא יבחין זמן רב במחלה. המשפחה תהיה הראשונה להבחין, כי ארשת הפנים הפכה אטומה כמעה, והנוקשות מאפיינת את התנהלותו.
הרעד מופיע רק בשלב מאוחר. חולים רבים לא יפנו לעזרה רפואית עד להופעתו.
לסיכום: קושי להתחיל תנועה, קצב מוטורי איטי, רעד ושינויים לרעה בשיווי משקל וביציבה, הינם המאפיינים של הפתולוגיה.
עד כה דנו במרכיבים הפיסיים של הפרקינסון. החלק המנטלי נפגע גם הוא, ומאופיין בדיכאון, שסיבתו יכולה להיות, אפילו, חוסר הוודאות באבחון המקדם של המלה. במקרה זה תרופות נוגדות דיכאון משפיעות היטב ברב המקרים, ומקלות על המצב.
בהמשך לתהליך האבחון, לוקה החולה בשינויים במצב רוחו, כשהוא נע בין תקווה לייאוש, בהתאם להתקדמות המחלה. אופיו משתנה, עם הזמן, כמו גם תגובותיו, סבלנותו והתייחסותו לסביבה הקרובה.
החולה זקוק לתמיכה גורפת, הקנייה של בטחון וחיזוק התדמית העצמית, למען יגייס כוחותיו למלחמה העתידה, הארוכה והשוחקת.