חשיבות הזמן
שתי פרשיות בתורה פותחות בסיפור הסתלקותם של צדיקים מן העולם: פרשת חיי שרה הדנה בפטירת שרה אמנו, ופרשת ויחי המתארת את פטירת יעקב אבינו. למרבה ההפתעה, דווקא בשמות פרשיות אלו מופיע הביטוי "חיים" - "חיי שרה", "ויחי יעקב". קיים כאן רמז שקוף לקביעת חז"ל, ש"צדיקים במיתתם קרויים חיים".
אם אדם זוכה וחי את כל ימי חייו כראוי, דווקא בעת פטירתו מתברר, שחייו בעולם הזה היו חיים של ממש, ושנותיו עלי אדמות נעשו חלק מחיי נצח.
מידת ניצול הזמן עד תום, מידתם של הצדיקים היא. כל הליכותיהם חתומים בה. על אברהם אבינו נאמר: "ואברהם זקן בא בימים" (בראשית כ"ד, א'). הכוונה היא, שאברהם בא והתייצב לפני בית דין של מעלה עם כל ימיו, אחד מהם לא נעדר.
יש לך אדם שחי עד שנות זקנה ושיבה, אך כשתבחן את שנותיו במבחן ערכיותן, תמצא כי על פי מבחן זה, גילו הוא כגיל של ילד...
כדי להמחיש מהלך חיים זה, המאפיין אנשים לא מעטים, נביא סיפור שהתפרסם לא מכבר:
בבית האבות שבפאתי העיר יושב משה על הספסל העתיק בחצר. הוא יושב מהורהר, "אולי אעלה את קורות חיי על הדף, מי יודע, אולי יימצא אי מי שיתעניין בהם..."
ממחשבה למעשה. התרומם מהספסל, נטל את ההליכון שהמתין לו בדממה, ועלה אט אט לחדרו. הוא התיישב ליד השולחן, העלה את האור במנורת השולחן, נטל גליון נייר ורשם עליו באותיות גדולות: "אלה קורות חיי". נעץ את עטו בשורה הבאה וביקש להתחיל בכתיבת קורות חייו.
"על מה אכתוב?" שאל, "והרי את ימי ינקותי, כשהייתי תינוק בעריסה, איני זוכר".
"האם אכתוב על שחר ילדותי, כיצד שיחקתי בבוץ וברפש, ואמי הכתה אותי על כך?
הן הדור הצעיר לא יבין על מה אני מדבר!
ואולי אכתוב על תלת האופן שקנה לי סבי ליום הולדתי השישי? אין בכך שום דבר מעניין.
גם על הטיול השנתי שערכנו בבית הספר לא אוכל לכתוב. לא ביצענו סנפלינג, רפטינג או בנג'י, לא היה אז שום דבר מיוחד. הכול יבש בלי אטרקציות, סתם צעדה בטבע...
מוטב שאתחיל בתקופת ההתבגרות, החל מבר המצווה שלי. אכתוב איך חגגתי עם החברים, אזכיר את המתנות שקיבלתי, את הברכות שאיחלו לי!
אך לא! מה מיוחד בכך?
אין כאן כל דבר ראוי לציון, חבל על הנייר!
אחר כך, פצעי הבגרות המרגיזים, המבחנים המשעממים, הימים שחלפו ולא עשינו בהם כלום.
גם על כך אי אפשר לכתוב...
אם כן, צריך להתחיל מתקופת הצבא. אכתוב כמה חזקים היינו, איך רצינו לכבוש את העולם כולו, כיצד התהוללנו בצוותא, איך חשבנו שאנחנו הולכים להציל את העולם וגילינו שהמפקדים "עבדו" עלינו. איך חלפו ועברו להן שלש שנים של כלום.
לא! אין בכך כל חידוש.
אני יודע מהיכן להתחיל!
ימי נישואי!
אלו היו ימים יפים! ימים של תקווה, של אופטימיות, ימים של אהבה ושל שמחה!
אך מה נותר מאותם הימים?
זכר עכור של אוברדרפט בבנק, של התרוצצות ממקום עבודה אחד למשנהו. הילדים שנולדו, גדלו ובעטו. האוברדרפט שגדל עם הילדים, הפתקים מהמורים והתרוצצויות בין המשרדים. לא, לא אוכל לכתוב על כך!
אולי אתחיל מהתקופה המאוחרת?
כשהילדים הלכו לצבא, ואני ואשתי נותרנו לבד, עמוסים בזמן פנוי למריבות ולהתבוננות לאחור בימי הנעורים שחלפו?
אולי אכתוב על הכלב שקנינו להפיג את הבדידות?
על הילדים שבאו לבקר פעם בחודש לבקש כסף בשביל החיים?
משעמם מדי...
מה נותר? ימי הזקנה!
רצנו יחד מרופא לרופא, מבית חולים אחד למשנהו, עד שביום קודר ליוויתי את האשה אל חלקת אדמתה. לאחר מכן שלחוני הילדים אל בית האבות.
בבוקר נפתחה הדלת מבחוץ. ליד השולחן מצאו איש זקן וכפוף, גופו קר לחלוטין, רכון על שולחן, ועליו דף ריק שכותרתו: "אלה קורות חיי"...
מלאכת ניצול הזמן אינה קלה כלל ועיקר. היצר הרע מנסה לאבד מן האדם את המתנה היקרה ביותר שבידיו - הזמן הקצוב שהועמד לרשותו.
לעתים הוא נוסך באדם תרדמה, כדי שלא יחוש בחלוף הימים, ולעתים, להיפך, הוא מעמיס עליו טרדות רבות. יש ההולך בטל, ומחשבותיו נסבות על אודות השאלה: איך "להרוג" את הזמן, ויש מי שאף פעם אין לו זמן. אולם כשתבדוק תמצא, שתמיד הוא עסוק בעניינים שאינם אלא השחתת זמן.
שרה אמנו בגדלותה הנפשית הראתה דוגמה אישית לכך. מעשיה נבעו מהתחדשות ומהתעוררות פנימית, ממש כבימי נעוריה. בדרך זו הפכו חיי שרה לענין רם ונישא, המעביר את האדם מעולם עראי לחיי נצח. בדומה לזה היו גם חייו של יעקב גדושי מעש ומנוצלים עד תום. לא יפלא, איפוא, מדוע מכונה הפרשה בשם "חיי שרה", ומדוע תיאור פטירת יעקב אבינו פותח במילים "ויחי יעקב".