הורה מבוגר

הכלים הרפואיים החדישים להתמודדות עם תופעותיה של הזקנה שינתה באופן חד את תוחלת החיים באוכלוסייה, וכתוצאה מכך גם את התייחסות החברה למבוגרים שבה. בעוד בעבר, גילאי ה60-70 נחשבו לגיל שיבה לכל דבר, כיום אדם בן 65 הוא לרוב פעיל ועובד, ורבים הפורשים מעבודתם רק לאחר גיל 75 ואף בגילאים מאוחרים יותר. כתוצאה מכך, השתנה איזון מסוים שהיה קיים בעבר בתרבות האנושית: בעוד בעבר הורים היו אחראים לגידולם ופרנסתם של ילדיהם עד לגיל העשרה המאוחר, ומגיל שלושים והלאה היו הילדים דואגים להוריהם לפרנסה ואיכות חיים – כיום תומכים ההורים בילדיהם עד גילאים מאוחרים בהרבה, לעתים אף אחרי גיל 30, והם גם המכלכלים את עצמם עד גיל מאוחר יותר - לרוב באמצעות קצבת פנסיה - ומסרבים להיות תלויים כלכלית בילדיהם או להפוך לנטל על משפחתם.

אך לצערנו, המחלות והתאונות השכיחות בגיל זקנה עשויות להפוך בבת אחת את הקערה על פיה, ולהפוך את ההורה העצמאי והחזק לשבר כלי הזקוק לטיפול צמוד. ההתמודדות עם פגיעותם של הורינו אינה קלה בשום גיל, אך כשהאחריות הישירה לטיפול מוטלת על כתפינו העול הוא כבד בהרבה ומבחינות שונות.

הבעיות הנפשיות כמו דיכאון המופיעות בגיל השלישי דורשות התערבות מיוחדת ומכבידות עוד יותר על הבנים והבנות של. דיכאון וחרדה דורשים טיפול פסיכיאטרי , על יד פסיכיאטר מומחה, ובינתיים גם הקשיש וגם ילדיו זקוקים לתמיכה ולסיוע.