:
כמו שאני רואה את זה,העולם הוא כמו דיסקוטק אחד ענק.כדי ליהנות בו בצורה מקסימאלית צריך לדעת לרקוד-ובעיקר בזוגות.ישנם כמה סוגי "רקדנים" שהם מאד בולטים לעין:
· יש כאלו שרק מגיעים ולא עולים לרחבת הריקודים-בד"כ גילאי 30-35 שמחפשים את עצמם,בודקים "ומרחרחים" אך עדיין לא החליטו על כיוון ודרך.
· כאלו שעולים על הרחבה אך מעדיפים לרקוד לבד-בד"כ שכירים בחברות ממשלתיות/פרטיות שצוברים ותק עד לפנסיה במקום אחד-נוח להם ובטוח.הם לא יכולים להיפגע מדחיית "בני זוג פוטנציאלים לריקוד" ויכולים "ללמוד סוג ריקוד אחד או שניים" ועם זה "לרקוד עד שייסגר הדיסקוטק."
· האמיצים-אלו המגיעים לרחבה ויש להם את האומץ והפתיחות להזמין אחרים לריקוד משותף-אלו הם בעלי העסקים.הם עולים במרץ,יש להם ידע מסוים בכמה סגנונות ריקוד,יש להם אומץ וכוח נפשי להתמודד עם כמה דחיות אפשריות-ויאללה בלגאן.הם פותחים עסק,מפרסמים,מתאמצים,קוראים ללקוחות,משווקים,נלחמים,רוקדים,לפעמים שמחים ולפעמים עצובים,ואז הם פתאום מגלים-שלמרות שהם יודעים "לרקוד" בכמה סגנונות וגם רוקדים יפה,ולמרות שיש להם ידע ויכולות,ולמרות שהם רוצים ומתאמצים ועושים למען זה,בני הזוג הפוטנציאלים(הלקוחות) לא ממש "רצים ורוצים לרקוד איתם".
כמות הריקודים "שהצליחו לרקוד" מול כמות ההשקעה "בלהזמין ולשכנע אחרים לרקוד איתם"-לא "שווה" את המאמץ.כבר עדיף "לרקוד לבד" בלי מאמץ.מה הולך פה?
התופעה הזו נובעת מ-2 סיבות עיקריות:
1. יש היום שפע עסקים בכל תחום/קטגוריה עסקית,שלא יודעים להסביר "במה" "ואיך" הם שונים/"טעימים"/"יודעים לרקוד קצת אחרת מהקולגות".
2. כשבעל עסק הוא "המזמין" למעשה "למוזמן" יש כוח וערך עצמי גבוה יותר-יש לו את זכות הבחירה-להסכים או לדחות.כשלמישהו יש כוח וזכות הבחירה הוא "יזקק" את הרווח שלו מהמצב למקסימום האפשרי+תוסיף לזה ידע לקוי של בעל העסק בהסבר ממוקד על "היופי שלו" וכמה "רווח זה לרקוד איתו"-התוצאה צפויה מראש.הוא ידחה הרבה יותר פעמים מאשר יזכה "לפרטנר לריקוד".
צריך המון "תעוזה" כדי להזמין משהו לרקוד וצריך המון "אומץ" כדי להסכים לבטוח במשהו זר ולרקוד איתו.בריקוד צריך לדעת,להאמין ולבטוח בבן זוג.צריך לדעת שבן הזוג "יספק את הסחורה" ולא "יעשה ממני צחוק",שנוכל להתחלף בהובלה בקטעים מסוימים ונוכל "להקשיב" לצרכים של אחד לשני כדי שבסוף הזוג הופך לאחד-יוצר יחד "יצירת אומנות ".
מה שיעזור "להשפיע על הסיכוי להסכמה" לריקוד ועושה את ההבדל הוא-הכריזמה של "המזמין".כדי להיות כריזמטי הגישה הנכונה היא קודם כל "להרגיש יפה"-לדעת מה אני "שווה" לפרטנר לריקוד ובמה ואיך אני "רוקד שונה מאחרים".כשיש את התשובות האלו-הרבה יותר קל ליצור כוריאוגרפיה "שתמשוך" ותגרום לפרטנרים להסכים לרקוד.
בגדול,זוהי מהות האבחון,לעזור ולתת לך כיוון ודרך לכוריאוגרפיה נכונה בשבילך,כדי להבליט את התכונות "והיופי" הטבעי שלך.אני לא ממציא כלום-פשוט מזהה ומגדיר בשבילך:
1. מה הפרטנר "יחשיב לטוב/סקסי/נכון מבחינתו"-כדי שירצה לרקוד איתך.
איזו כוריאוגרפיה רלוונטית כדאי לך "לרקוד" כדי שהפרטנר "ירגיש" שעומד מולו "רקדן כריזמטי"-ויהיה לו את "האומץ לקחת סיכון" ולהסכים לרקוד איתך