החיים בעיר הגדולה הם לפעמים הרבה מאוד חירות מתוקה שמגיעה כמו תמיד, עם מנה גדושה של בדידות מרירה בצד. לא שאין זוגיות, תמיד יש, אבל בעיר שבה הכל זמין, כל הזמן, והמבחר לא קטן לעולם, אתה מתחיל לתהות למה שמישהו יעצור לרגע ויתמסר למערכת יחסים אחת, להיכרות אמיתית, כאשר באותו ההזדמנות הוא יכול לנסות כמה מערכות יחסים שונות ולקוות שבסוף תבוא אחת כזו שתעיף אותו מהרגליים, משהו שממש ימנע ממנו להביט לרגע הצידה ולראות מה הוא לכאורה מפספס.
אז לוקחים חתול, או כלב, ויוצאים הרבה למסיבות, לשתות ולעשן עם חברים, לסרטים בבתי קולנוע (כמו פעם) עם דייטים שאפילו שהם נראים לך רק אולי (אבל בשביל הספורט) ולא רע, באמת ששום דבר לא רע באמת. פה ושם יש לך בלבלות קטנות של כל מיני התחלות שאתה רוצה אבל לא יכול, או כאלו שאתה ממש רוצה שיתרחשו אבל יודע שאתה עוד לא שם, שיש לך עוד זמן בשביל לקפוץ לשם. אבל לפעמים, בשקט המטורף שנופל על העיר בשישי אחרי הצהרים, אתה מבין שאתה ממש מנסה עכשיו "להריח את הוורדים" של החיים שלך, כי אתה צריך ללכת לישון שנ"צ טובה לפני היציאה בערב למועדון, שאחריו לך תדע לאן תגיע.
אז שוכבים במיטה ומנסים להירדם, אבל זה אף פעם לא כל כך קל: אתה מריח את הריח של הבישולים של אמא לקראת ארוחת השבת המשפחתית, ויודע שזה לא הגיוני בכלל, אתה גר קילומטרים משם ואמא ממזמן הפסיקה לבשל כי פשוט הפסקנו להגיע. אבל הריח הזה של האוכל משגע אותך, אז אתה קם, מנסה לרחרח את כל פלורנטין ויודע: אף אחד פה לא מכין פרחי קישואים ממולאים, זה רק בתוך הראש שלך כמו כל יום שישי. אז אתה יוצא לקנות סיגריות, ובדרך נעצר מול הדלי הזה שיש תמיד מחוץ לפיצוציה, דלי עם כמה זרים של פרחים יקרים להחריד שאף אחד לא קונה אלא הוא ממש תייר או משהו.
ויש שם סידור פרחים אחד, שאתה בטוח שאתה הוזה אותו: מלא מלא פרחים צהובים וארוכים, פרחים עדינים כאלה אבל גדולים מספיק בשביל שתהיה להם נוכחות שלא מצריכה עוד שום קישוט (חוץ מגיבסניות, שזה תמיד נחמד להוסיף להכל. אוי, שדה הגיבסניות הלבנות ליד הבית של סבתא). אתה שואל את הבחור עם הכובע והוא זורק לך מחיר מטורף ואומר שפרחים של קישואים זה נדיר. אז אתה אומר לו שזה בסדר, אתה שם לו שטר ביד ואתה הולך הביתה, אפילו בלי הסיגריות.
הפרחים על השולחן ואתה יושב מולם ואומר: למה אני לא שולח לאמא זר פרחים לפני שבת? יש לי מספיק כסף וממילא משלוחי פרחים זה לא עסק יקר, אז למה אני לא עושה את זה? ואז אתה מבטיח לעצמך שזה בדיוק מה שתעשה בסוף יום חמישי בעבודה, תכנס לאינטרנט ותחפש זר פרחים שיגיע לאמא. זהו. ואז שוב הריח הזה, ואז אתה חושב אולי לעזוב הכל, לבקש מגעיל את הרכב ולנסוע כל הדרך לאמא עם הזר היפה הזה, אבל אז רינו מתקשר, והוא רוצה לקפוץ עם רותי וצ'וצ'ו הקטן, אתה מנסה לא להישמע נלהב אבל בדיוק יש דפיקה בדלת וזה צ'ו'צו הגדול, עם חיוך ענק, שקית במבה ענקית ביד אחת ובקבוק קולה ביד השנייה.
ואתה יודע שזהו, סוף השבוע התחיל, ואין מה לעשות, אתה הולך להישאב אליו ולא לרצות שהוא יגמר לעולם. אבל שנייה לפני שאתה הולך להדליק את הקומקום החשמלי, אתה לוקח את הנייד ליד וקובע לעצמך תזכורת: לארגן לאמא משלוח פרחים, ולהגיד לה שאני מתגעגע.